שאלה שבועית: טיפול רפואי בגויים בשבת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור טיפול רפואי בגויים בשבת
רופא יהודי משובץ במשמרת בשבת, באמצע המשמרת מגיע מטופל גוי לבית החולים הזקוק לניתוח מידי מציל חיים. בניתוח כלולות מלאכות דאורייתא, וההיתר של פיקוח נפש לא נאמר לגבי גוי[1], אולם עם כל זאת מקובל הדבר להלכה שיש להעניק לגוי את הטיפול הרפואי הנדרש, ושומה עלינו לברר את יסוד ההיתר ונימוקיו.
נפתח את דברינו דווקא בדברי המשנה ברורה, שדעתו שלא הותר לעבור על איסורי תורה בשבת לצורך הצלת גוי, וכך כותב (סימן של ס"ק ח):
"ודע דהרופאים בזמנינו אפילו היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל, דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן, ואין להם על מה שיסמוכו. דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העובדי גילולים [אף דגם זה אינו ברור, עיין בפמ"ג], איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד! השם ישמרנו".
הציץ אליעזר (ח, טו פרק ו) כותב על דברי המשנה ברורה הללו:
"דברי משנה ברורה אלה מלבד שהמה תוכחה חמורה כלפי כלל הרופאים המה דברים כחרבות צורים כלפי הרופאים הכשרים החרדים לדבר ה' ומביאים אותם לידי תסבוכת חמורה בהיות וחק הרופאים הוא כיום בכל העולם כולו שכתנאי קודם להכנסם בתפקידם עליהם לקבל עליהם בקבלה גמורה שיטפלו במסירות גמורה עם כל חולה הבא לידם בלי הבדל דת וגזע ואם יתפס מי שהוא באיזה רשלנות של טיפול בגלל הבדל דת וגזע אחת דתו להעבירו מתפקידו. ולא זאת בלבד אלא דרשלנות מסוג זה תעורר רעש כללי אצל כל האומות ותביא בכנפיה שנאה חמורה כלפי היהודים אשר אחריתה מי ישורנה ואך אשליה היא לחשוב שהעמים כיום יקבלו התירוץ שנתרץ להם ונאמר דידן דמינטרי שבתא מחללין עלייהו דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינו ובפרט כאשר יצא תירוץ כזה מפי רופאים מוסמכים וזה אך יעורר שנאה נוספת".
אולם כאמור, שומה עלינו לברר על מה נסמכים אדני ההיתר- ישנם ארבע אפשרויות לביסוס ההיתר:
א. היתר משום 'איבה'- עלינו לברר מה הותר משום חשש 'איבה' (חשש איבה שאינו כולל בתוכו חשש סכנה, אלא רק שנאה גרידא)
[נציין לדוג' יישומית בה הותרו איסורים מחמת חשש 'איבה'- לאחרונה הרבנות הצבאית הורתה שניתן לקבור גוי שנפל בעת שירותו הצבאי בתוך בין העלמין לצד חיילים יהודים- משום איבה. עמידה על תוקף איסור קבורת גוי לצד ישראל, תלמד אותנו מהם 'גבולות הגיזרה' של היתר זה].
ב. עשיה לשם תכלית אחרת- יתכן, שבמידה והרופא מרפא לא בכדי להציל את המטופל אלא כדי למנוע איבה, מגדיר הדבר את מעשיו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', מה שמפחית את חומרת האיסור להלכה- מדאורייתא לדרבנן.
ג. היתר משום 'סכנה'- יתכן וניתן להתיר מחמת חשש פיקוח נפש. אי הטיפול של הרופא היהודי בגויים עלול להביא לנקמה- או בו עצמו, או ביהודים אחרים, והשאלה היא האם מותר הדבר או לא?
ד. היתר משום 'גר תושב'- דעת הרמב"ן בהוספותיו על ספר המצוות לרמב"ם (מצוה טז) שישנה מצוה להחיות ולהציל גר תושב. יתכן לאור זה שלפחות חלק מהגויים עומדים בקריטריונים הנדרשים להגדרתם כגר תושב, ולהטלת חובת הצלה כלפיהם!
כדי לחדד את שאלה זו נדגים אותה באופן נוסף- האופה עוגה בשבת עבור תחרות בינלאומית להכנת העוגה היפה ביותר. האם עובר על איסור דאורייתא או שמא מוגדר הדבר כ'מלאכה שאינה צריכה לגופה', הואיל ואינו אופה אותה עבור התכלית הרגילה של האפיה?
תשובה
כאמור בשאלה, לפנינו ארבע כיוונים אפשריים לביסוס היתר הטיפול בנכרי בשבת- משום איבה, משום חשש פיקוח נפש של ישראל, משום המצוה להציל גר תושב, ומשום מלאכה שאינה צריכה לגופה.
א. משום איבה- נאמר במשנה בעבוד זרה (כ, ב):
"בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים, מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים....".
ובגמ':
"ורמינהו יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר אבל לא בחנם [הרי שבשכר מותר, ואילו המשנה אסרה באופן גורף] אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה [ומתני' בחנם קמיירי דמצי לאישתמוטי ולמימר צריכה אני לשכר מזונותיי, רש"י].
סבר רב יוסף למימר אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכלה למימר לה דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן".
תוס' (כו, א ד"ה סבר) מקשים כיצד הותר ליילד נכרית בשבת, הרי פעולה זו כוללת בתוכה איסורי דאו' (כמו שנאמר בגמ' בשבת קז, ב), וכיצד התירו איסורי תורה משום 'איבה'[2]?
תוס' בתשובתם נשארים בהנחת היסוד שעמדה בבסיס השאלה- ש'איבה' לא מתירה איסורי תורה, אלא שמשיבים שמדובר במקרה בו אין איסור תורה:
"יש לומר דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת, אי נמי כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו".
דעת הריטב"א (שם) שמשום איבה לא הותרו אפילו איסורי שבת דרבנן! וכל מה שהותר הוא עצם היילוד של גוי מצד עצמו.
נציין שלוש דוגמאות לאיסורים דרבנן שהותרו משום 'איבה':
1. היתר לשאת ולתת עם הנכרים ביום אידם- כתבו תוס' (ע"ז ב, א ד"ה אסור):
"וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם ... לכך נראה דשרי משום איבה".
2. היתר לתת מזוזה לגוי- נפסק ברמ"א (יו"ד רצא, ב):
"ועובד כוכבים שבקש שיתנו לו מזוזה, ורוצה לקובעה בפתחו, אסור ליתנו לו (כך השיב מהרי"ל). ונראה לי דמכל מקום במקום דאיכא למיחש משום איבה, ושירע משום זה לישראל, שרי".
3. קבורה לצד ישראל- לרוב הפוסקים איסור קבורת גוי לצד ישראל אינו איסור תורה, ונמצא לפיהם שמשום איבה אפשר יהיה להתיר את איסור זה. אולם דעת החתם סופר שיש בדבר איסור תורה. לפיו גם במקום 'איבה' לא יותר האיסור. הדיון היה האם יש לחוש לדעת החתם סופר בזה או לא.
לאור כל האמור, במקרה שלנו- שאלת ניתוח גוי בשבת; פעולת הניתוח כוללת בתוכה איסורי תורה, והם לא הותרו משום איבה
ב. מדין 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'- הציץ אליעזר בתשו' (שם, אות יב) מביא בשם ספר טהרת המים, שדן במקרה של רפואת גוי בשבת במקום 'איבה', ומציע פיתרון:
"ובדברי תשובתו השיב להתיר באופן דבעת שמקיז לא יכוין הישראל לרפאותו אלא להציל את עצמו דלעתיד לא יעשה רע עמו ושאר ישראל, ומסביר את דבר התירו ... דכשמכוין להציל את עצמו ושאר ישראל שלא יזיקם למחר"[3].
וכתב הציץ אליעזר שבדברים אלו מצינו היתר לכל רופא לבצע פעולות האסורות בעיקרן מהתורה להצלת גוי בשבת, וזאת על ידי שיכוון לשם הצלת כלל ישראל מסכנה ולא לעצם הצלת הגוי. על ידי מחשבה זו יוריד את חומרת האיסור לדרבנן בלבד- משום שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואיסור דרבנן הותר משום 'איבה', וכך כתב:
"וכפי זה יוצא לנו המצאת עצה מחוכמת לציבור הרופאים החייבים לטפל על פי החק העולמי המקובל אצל כולם גם בחולי עכו"ם, שבגוונא שיש הכרח להם לעשות בשבת גם מלאכות דאורייתא אזי מדי הגישם הטיפול הרפואי לחולי עכו"ם שיש בו סכנה, יחשבו חשיבת מחשבה כנ"ל שכל כוונתם היא לא עצם רפואת העכו"ם כי אם כדי להציל את עצמו שלא יענש חמורות על כך וגם להציל כלל ישראל שלא יגיע להם סכנת - כלל וכנז"ל, ויצא עי"ז שגם כשיעשה מלאכה דאורייתא יחשב זה מיהת כמשאצל"ג שאין חייבין עליה... באופן שלמעשה לא יחשב זה כי אם כעובר על איסור דרבנן שמותר לעבור זה גם אליבא דרוב הפוסקים".
'אינה צריכה לגופה'- מוגדרת על פי הכוונה? החידוש הגדול שבדבריהם הוא, שגם המניע משפיע על הגדרת המלאכה כמלאכה שאינה צריכה לגופה.
דבר זה אינו מוסכם- נציין לדוגמא לדברי תוספות הרא"ש והריטב"א (שבת עב, ב) שהמחלל שבת מאהבה ומיראה חייב. הרי, שאף במקרה בו המניע אינו התכלית לשמה נעשית המלאכה אלא סיבה צדדית של אהבה ויראה- עדיין מוגדרת היא מלאכה הצריכה לגופה ויש בה איסור תורה.
מנגד, המהרי"ק (סי' קלז) כותב שגוי שאיים על ישראל שיעשה עבורו מלאכה בשבת ואם לא יהרגנו- אין בדבר איסור תורה הואיל וזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
וכך עולה גם מדברי המהרש"א (ב"ב קיט, א) שכותב שהמקושש לא עבר על איסור תורה במעשיו, הואיל והוא עשה זאת כדי לחזק את עם ישראל בקיום התורה והמצוות ('לשם שמים נתכוון')- ונמצא שפעולתו מוגדרת כ'מלאכה שאינה צריכה לגופה'! והסיבה שנהרג בכל זאת, מחמת שהעדים ובית הדין הלא לא יכלו לדעת שכוונתו היתה לכך ולא לעצם המלאכה.
הרי שלמד המהרש"א שהכוונה משפיעה על הגדרת המלאכה כמלאכה שאינה צריכה לגופה.
ואכן, הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סי' קכג) הביא את דברי המהרש"א הללו כסייעתא לכך שהכוונ משפיעה על הגדרת המלאכה כאינה צריכה לגופה- וזאת כתשו' לשאלה מבהילה של יהודי:
"יהודי היה הולך מעיר לעיר ובאמצע הדרך עשה שבת בפונדק אחד העומד בדרך בשביל עוברים ושבים והנה היה בליל שבת רוח חזק קר וקשה מאד וקשה לישב במקומות הפתוחים לחצר הפונדק מחמת תוקף הרוח שהיה שולט שם והוא היה חולני ומזיק לו הרוח לכן נכנס בתחלת הלילה בתוך חדר גדול שיש בתוך אותו הפונדק שחלונותיו סגורים ומתוקנים היטב ואין נכנס שם רוח כלל והנה אחר ב' שעות מן הלילה באו לפונדק ההוא אורחים גוים תקיפים ונכנסו גם הם בתוך החדר הגדול ההוא לישן שם אך הוא יודע כי אלו הגוים הם צוררים מאד ושונאים היהודים בתכלית ואם יכירו בו שהוא יהודי לא יניחוהו לישן באותו החדר בלילה ההוא מפני אכזריות וצוררות שלהם ובלי ספק היו מגררים אותו ומוציאין אותו בעל כרחו כי הם תקיפים ומאחר שהוא חולני וקשה עליו הישיבה בחוץ כי יזיק לו הרוח לכן מה עשה התחכם בכסלותו להדליק נר בפניהם כדי שיבינו שהוא אינו יהודי ולא יבדקו אחריו והוא לא היה צריך לנר כלל כי היה אור בחדר ההוא של אותם הגוים והוא היה רוצה לישן ואדרבה קץ באותו הנר שהדליק במקומו סמוך לו אך כל זה עשה בעבור כדי שיבינו שהוא אינו יהודי ולא יבדקו אחריו להוציאו משם ועתה בא לשאול אם עבר בזה איסור תורה מאחר שהוא לא היה צריך לאותו הנר כלל ואדרבה היה קץ בו".
אכן, דברים אלו דורשים הגדרה ודיקדוק מרובה- היכן עובר 'גבול' ההיתר- שהרי לא יעלה על הדעת שטבח המבשל במסעדה בשבת יעבור על איסור דרבנן בלבד הואיל ועושה זאת עבור קבלת השכר ולא עבור עצם המלאכה[4].
ג. איבה המביאה לסכנה- הזכרנו בשיעורים לאורך הקיץ את דברי הרב ישראלי שהתיר לערוך סיורים ממונעים בשבת על אף שאין פיקוח נפש מיידי בשבת זו- מחמת שאי פעם אי הסתובבות הניידות עלולה להביא לכדי פיקוח נפש. ומסתכלים אנו על כל השבתות כמכלול אחד- ומוגדר הדבר כחולה המוטל בסכנה לפנינו.
בדומה לזה כותב האגרות משה (או"ח ד, עט) בנידון שלפנינו; אי הטיפול בחולה גוי בשבת עלול להביא לכדי פיקוח נפש. אף אם לא כלפי הרופא או כלפי חולה ספציפי יהודי המוטל לפנינו, עלול הדבר להשפיע על יהודי כל שהוא שאי פעם יסרבו להעניק לו טיפול רפואי בגלל זה:
"וגם אם הוא אינו חושש שתהא סכנה לו בעצמו יש לחוש לאיבה גדולה כל כך מצד אנשי המדינה וגם מהממשלה שיש ודאי לחוש גם לעניני סכנה מתוצאות זה, ואף שהתוס' שם ד"ה סבר תמהין איך אפשר להתיר משום איבה איסורא דאורייתא, כפי המצב במדינותינו בזמן הזה איכא מצד איבה סכנה גדולה אף במדינות שהרשות לכל אדם מישראל להתנהג בדיני התורה, שהוא עכ"פ שלא כשע"י זה לא ירצה להציל נפשות".
ומבסס את דבריו בין השאר על דברי החתם סופר בתשו' (ה, קצד) שגם כן התיר על בסיס טענה זו:
"אבל היכא דאיכא למיחש לסכנתא שאנחנו דרים ביניהם ויוסיפו שנאה ותחרות ויאמרו כי דמו של עובד ככבים קל בעינינו ולא יקבלו התירוצים, ועוד ברוב המקומות הרופאים הם גוים ויותר בעיניהם דמן של ישראל ... והחכם עיניו בראשו".
משלחות הצלה לארצות ניכר- הרבנות הצבאית לקחה את היתר זה צעד אחד קדימה- והתירה פעולות התנדבותיות להצלה בשבת- כם כן מחמת אותו יסוד, וכך נכתב בהוראות הרבנות הצבאית:
"פעילות בשבת - מצוה וחובה לשלוח צוותי חילוץ והצלה לאזורים מוכי אסון בחו"ל, ויש בכך משום קידוש השם. בהינתן הפקודה, ומשהתברר שהמשלחת אכן נחוצה ונדרשת לצאת למשימה, חובה להשלים בהקדם את ההיערכות, ולצורך זה מותר להיערך גם בשבת. צוותי החילוץ בחו"ל יתמידו במלאכתם בשבת כבחול. דוגמאות למשימות מצילות חיים המותרות בשבת הן: - חילוץ מאתרי הרס. הקמת בתי חולים והגשת סיוע רפואי. הקמת מתקני מים ומתקנים סניטריים, וחיבור חשמל ותאורה. הטסת ציוד חלוקת מים ומזון לאוכלוסיה בשבת".
נציין, שאת שני היתרים אלו האחרונים, הביא גם הרב עובדיה בתשו' (יביע אומר או"ח ח, לח) והרחיב בהם.
ד. היתר משום 'גר תושב'- הרב נחום אליעזר רבינוביץ (מלומדי מלחמה סי' מג) נשאל האם חובש רשאי לטפל בגוי או מחבל פצוע בשבת. ביחס לגוי ביסס הרב רבינוביץ את ההיתר בין השאר על דברי הרמב"ן הנ"ל שיש לטפל בהצלת גר תושב כהצלת ישראל. והביא מדברי החמדת ישראל (נר מצוה אות נב עמ' לט) שכתב שלדברי הרמב"ן מחללים את השבת לשם הצלת גר תושב- כפי שמחללים לשם הצלת ישראל.
אכן מחבל, ודאי אינו נכנס באמות המידה של 'גר תושב'- ושם עלינו לשוב להיתרם של החתם סופר והאגרות משה הנ"ל- משום איבה המביאה לידי סכנה.
[1] ודאי על פי הנימוק של רבי שמעון בן מנסיא- חלל עליו שבת אחת וכו', וכן על פי הנימוק של שמואל- 'וחי בהם'- שנאמר ביחס לישראל בלבד (דנו בנימוקים אלו בהרחבה בשיעור הקודם).
[2] נדגיש שוב, מדובר על איבה שאינה כוללת חשש פיקוח נפש, אלא רק שנאה כלפי יהודים.
[3] עי"ש שביאר מדוע אין מוגדר הדבר כ'פסיק רישיה'.
[4] אפשר, שיש לחלק בין מעשה המקושש למקרה שלנו- במעשה המקושש באמת אין לו כל צורך בעצים, וכל הענין מבחינתו היה לעשות פעולה שנראית כמלאכה. מה שאין כן במקרה שלנו- שמעוניין שתוצאת הריפוי תקרה, אלא שלא מעוניין זאת עבור עצם התוצאה אלא כדי להציל את עצמו מאיבה.
