שאלה שבועית: איסור לימוד תורה לאבל ובבית האבל
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור איסור לימוד תורה לאבל ובבית האבל
שתי שאלות הטרידו אותי במהלך בשבעה:
א) חובת תלמוד תורה באבל- במהלך השבעה בזכות המנחמים הרבים שבאו מהישיבה כמעט שלא היה לי זמן פנוי. אבל כמעט מידי יום בין השעות שתים עשרה לאחת בצהרים לא הגיעו מנחמים. ושאלתי את עצמי, האם יש לי חיוב בשעה זו ללמוד תורה? אמנם הגמ' במסכת מועד קטן (טו, א) אומרת שאבל אסור בדברי תורה משום שמשמחים את הלב- "דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, (ש"ך), אך האם אסור הוא גם ללמוד הלכות אבלות ודברים הרעים שבתנ"ך?
בתשעה באב מותר ללמוד בדברים ברעים, כפי שכותב השולחן ערוך (או"ח סי' תקנד, א): "אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה", האם נכון הדבר גם באבל, או שמא הוא אסור בדברי תורה, המשמחים את הלב?
אם אכן, אבל אסור בכל דברי תורה, מתעוררות ב' שאלות נוספות: א) כיצד יתכן שמצוות אבלות דרבנן (אבלות ימי השבעה למעט היום הראשון, היא מדרבנן), דוחה חובת תלמוד תורה שהינה מהתורה? ב) האם עליו לברך ברכות התורה בימי השבעה, או לא?
ב) שיעור בבית האבל- מידי יום בימי השבעה התקבצו אנשים לתפילת מנחה, ונשארו בבית עד תפילת ערבית. השאלה היא האם מותר לערוך בזמן זה שיעור (שיעביר אחד המנחמים), או שמא אסור הדבר- מפני שהאבל אסור בלימוד תורה, ועל כן אין להעביר שיעור בפניו?
שאלה שניה- היה ציבור שהגיע למנחה היה כארבעים דקות בין מנחה למעריב, וכולם המתינו והשאלה היתה האם לעשות איזה שיעור שמישהו אחר ייתן. האבל יישמע דברי תורה, ב'- לא לומדים תורה בבית האבל.
תשובה:
שאלה א'- נפתח בתשובת השאלה הראשונה, האם מוטל על אבל חיוב תלמוד תורה כשאר האדם, או לא?
מצינו שלוש גישות בדבר:
א) גישה ראשונה היא דעתו של בעל שבולי הלקט (הלכות שמחות סי' כו) כותב בשם תשובות הגאונים, שהאבל אסור בכל סוג של לימוד בימי השבעה, וכך כותבים תוס' (מו"ק כא, א) בשם רבנו יעקב:
"בתשובת רבינו יצחק זקני כתב כי רבינו יעקב היה אוסר בימי אבלו באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה מדלא תני ליה בשמעתין כמו ט' באב".
כיצד יכולים חכמים להפקיע מצוה מהתורה? לחכמים יש כח לעקור צווי מהתורה ב'שב ואל תעשה'[1], ועל כן בכוחם לצוות להתאבל ולהימנע מללמוד.
לפי שיטה זו, שונה אבלות על מת מאבלות תשעה באב לענין זה, ואסורה בדברי תורה. בנוסף, לדבריו אבל אינו מברך ברכות התורה בימי השבעה, וכלשונו של שבולי הלקט: "אסור לברך ברכת התורה בכלל המאה ברכות".
ב) גישה שניה אומרת שגם על האבל מוטל חיוב לימוד תורה, אלא שאינו יכול ללמוד כל דבר בזמן זה- אלא רק דברים הרעים וכדו'. כמובן, שלהסבר זה מוטל עליו חיוב תורה ומברך ברכת התורה כדרכו בכל יום. כשיטה זו נקט הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל, וכך כתב (יביע אומר ח, לה):
"סוף דבר הכל נשמע שהאבל חייב ללמוד בדברים הרעים כשאין המנחמים אצלו, ולא יהיה בטל מדברי תורה".
ג) גישה שלישית עולה מדברי הערוך לנר (סוכה כה, ב) שאכן אבל רשאי ללמוד ב'דברים הרעים', אולם חיוב אין לו. זאת משום ש'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, ועל כן אם אינו מעוניין ללמוד הלכות אבלות- אינו חייב ללמוד דבר.
אכן, אין הכוונה שנפטר ממצוות תלמוד תורה, אלא מקיימה על ידי קריאת שמע שחרית וערבית (וניתן להסתפק בזה בשביל מצוות תלמוד תורה, כמו שאומרת הגמ' בנדרים ח, א- "דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית"). לפי שיטה זו, ודאי שמברך ברכות התורה בכל יום מימי אבלותו.
שאלה ב'- מסירת שיעור בבית האבל
טרם שנתחיל לדון בענין זה, נקדים הקדמה; דין הוא בהלכות אבלות ש"הלכה כמיקל באבל". נדגים את הדבר- הגמ' (מו"ק כ, א) דנה האם אדם ששמע 'שמועה רחוקה' (שמע שנפטר לו קרוב לפני ל' יום) יושב שבעה ושלושים- דעת רבי עקיבא שפטור ואילו לחכמים חלקו עליו. ומכריעה שם הגמ':
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו שאף על פי שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין הלכה כרבי עקיבא דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל".
מדוע פוסקים כמיקל באבל? ניתן לומר שהטעם הוא משום שאבלות דרבנן, וספק דרבנן לקולא, אולם לכאורה לא ניתן להסתפק בטעם זה, שהרי הגמ' פוסקת בעקבותיו אפילו כיחיד במקום רבים?
הרמב"ן (תורת האדם, שער האבל ענין האבלות) כותב בשם חכמי הצרפתים:
"והאחרונים מחכמי הצרפתים ז"ל אמרו בתוספות דאפשר כשפסקו הלכה כדברי המיקל באבל לא מפני שהוא של דבריהם, אלא אפילו בשל תורה ואפילו בראשון פסקו כך".
ובטעם הדבר הסביר:
"ולמה יהא הלכה כדברי המיקל באבל בשל תורה? ושמא מפני שאין דעתו של אדם אוננת מספק ולבו נמשך אחר השמחה".
אכן, דין זה נאמר רק ביחס לדיני האבלות עצמה, אבל ביחס לקריעה עולה מהגמ' (מו"ק כו, א) שלא אומרים את כלל זה- נחלקו תנאים בברייתא שם האם כאשר ל"ע נפטרו אביו אמו ואחיו של אדם קורע עליהם קרע אחד בלבד (כך שיטת תנא קמא), או שמא עליו לקרוע בנפרד על אביו ועל אמו (דעת רבי יהודה בן בתירא), ופוסק שם שמואל כר' יהודה בן בתירה. ותמה על כך הגמ':
"ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אבילות לחוד קריעה לחוד".
הרי, שכלל זה לא נאמר לגבי קריעה. לאור טעמם של חכמי הצרפתים המופיע ברמב"ן מובן הדבר, משום שברגע הקריעה- השלב בו כאב האבלות נוכח במלוא עוצמתו, אין אומרים שהאדם נמשך אחר השמחה, ועל כן ניתן להחמיר.
ההבדל בין שתי ההסברים לכלל זה יהיה באבלות יום ראשון- האם גם בה נאמר הלכה כדברי המיקל? להסבר הראשון לא- הואיל וכאן האבלות היא מהתורה, וכלל זה מבוסס על כך שספקא דרבנן לקולא. אולם, על פי חכמי הצרפתים, גם ביחס לאבלות יום ראשון ניתן לומר כן- הואיל והנימוק אינו קשור לתוקפו של הדין, אלא לשיוכו להלכת אבלות.
קריעה על מקום המקדש- נציין, שבזמן הזה ישנו דיון רחב בין הפוסקים האם מאחר שיש לנו מדינה וירושלים נמצאת על שלטון ישראל אין חובתה קריעה על מקום המקדש, או שמא עדיין יש חיוב לקרוע הואיל ומקום המקדש שמם. לכאורה, זוהי הלכה בהלכות קריעה, ואם כן עלינו ללכת לחומרא, ולהחמיר ולקרוע.
אולם הג"ר הרשל שכטר שליט"א סבור שגם בזה הלכה כמיקל, זאת משום שקריעה על מקום המקדש אינה מדיני קריעה אלא מדיני אבלות. והראיה- שעל אף שקטן קורע על מתו, אינו קורע על מקום המקדש- מפני שקטן הוא בר קריע אך אינו בר אבלות.
עתה לאחר הקדמה זו נעבור ללימוד תורה בבית האבל:
הגמ' (מו"ק כג, א) מביאה מחלוקת תנאים בשאלת השמעת דברי תורה בבית האבל:
"ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אמרו עליו על רבי חנניה בן גמליאל שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל".
לכאורה, לאור הכלל ש'הלכה דברי המיקל באבל', פסיקת ההלכה היתה צריכה להיום שניתן לומר בבית האבל, אולם השולחן ערוך (יו"ד שעח, ז) מחמיר ופוסק שאין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל.
הרש"ש הקשה כן, וכתב שנוהגים להיקל שלא כפסק השולחן ערוך!
וביישוב דברי השולחן ערוך ניתן לומר שביחס לאבל עצמו הולכים אנו לקולא שלא יהיה עצב מידי, אולם ביחס לאחרים החמירו.
מהם הצדדים להקל? א) ראשית, נחלקו האחרונים האם אומרים את כלל זה (ש'הלכה כדברי המיקל' באבל) גם כאשר מדובר על הכרעה נגד השולחן ערוך, או לא (כצד זה האחרון צידד החיד"א ועוד). ב) עוד ניתן לומר (וכ"כ הרמב"ן) שעיסוק הגמ' אינו בשאלה האם רשאים ללמוד בבית האבל-בבית בו יושבים שבעה, אלא הגמ' עוסקת בבית המדרש בו למד האבל, ובו אין לומדים תורה[2], לפי זה אין מקור מהגמ' לכך שאסור לומר דברי תורה בית האבל.
הג"ר יוסף חיים בספרו שו"ת רב פעלים (יו"ד ג, לא) כתב, שכל מה שנאסר בגמ' לומר דברי תורה בבית האבל הוא באנשים שלומדים בבית האבל כי ממתנים לערבית ואינם רוצים לבזבז זמן, ועל כן לומדים. אולם הלומדים בבית האבל לעילוי נשמתו של הנפטר- בודאי שהלימוד מותר[3], וכך כתב:
"גם יש הוכחה אחרת לומר כל דכונתם להרבות במצות הברכות למנוחת הנפטר ליכא חשש בזה כלל, והוא דאיתא בשו"ע יו"ד שע"ח דאין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אלא יושבים ודוממים, וגם בזה הטעם משום שמחה וכנז' בלבוש, וידוע המנהג פשוט וכן עמא דבר דאם לומדים השמועה ואגדה למנוחת הנפטר אין חשש בזה! ועל כן הוא הדין לענין זה, ולכן נראה דאין לפקפק בזה ואין למחות בידם וזכות מצות הריח תגין על כל הציבור וגם לנפש הנפטר, והכל הולך אחר כונת הלב".
בפועל, בימי השבעה ביקשתי כל יום מרב אחר שהגיע לנחם שיתן שיעור בענייני מוסר. על אף שיתכן ויש ענין במשניות, בקשתי שהשיעור יעסוק בענייני מוסר, כדי 'להרויח' בנוסף לדעת הרב פעלים גם את דברי הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל שאמר שמותר לאבל לעסוק בדברי מוסר.
באחד מימים הגיע הג"ר אברהם אבידן שליט"א, שהיה ראש הישיבה בשעלבים בעבר, וביקשתי ממנו שיעביר את השיעור במוסר בנושא של הרגישות לזולת, תכונה שהיתה בולטת אצל אימי הכ"מ, ובהקשר זה הוא סיפר שני ספורים:
א) לחזון אי"ש הציעו שידוך, ואכן התארס במזל טוב, לאחר האירוסין התברר שיש בעיה לא פשוטה עם הכלה, משפחתו לחצה עליו לבטל את השידוך, אולם הוא התעקש לשאת אותה לאשה, כדי לא לפגוע בבת ישראל.
ב) אמו של החפץ חיים התאלמנה והתחתנה עם אדם פשוט אך בעל ממון, כי היתה רעבה ללחם. החפץ חיים היה רווק באותה עת. יום אחד הוא בא לבקרה היא והיא שחה לו שיש מתיחות בינה לבין בעלה מפני שהוא עומד על כך שבתו (מנישואיו הקודמים) תנשא לך. אמר לה החפץ חיים במקום, אם זה מה שיגרום שלא יהיה מתח ביניכם וישוב השלום, אני מוכן לשאתה בשמחה!
מהלימוד של היום עלינו לקחת ג' דברים:
א) החשיבות של שמחה בלימוד.
ב) שיהיה זמן ביום שאדם לומד מה שליבו חפץ.
ג) החשיבות הגדולה לעסוק במוסר בתיקון המידות, ובמעלת הרגישות לחבריו.
[1] מדוע שחכמים יחליטו לעקור את מצות תלמוד תורה מחמת האבלות? הגרי"ד סולוביצ'יק כותב שעיקרה של האבלות הוא בהרגשה, ועל כן הוצרכו חכמים להכריח את האבל לא ללמוד תורה בזמן זה. [נציין, שבעל בשדי חמד (ו כלל טו) כותב שרשאים לעקור בשב ואל תעשה כיון שמצאו טעם נכון- והוא, שפקודי ה' ישרים משמחי לב].
[2] ומתאים הדבר להקשר בסוגיא- שעסקה בלימוד בבית המדרש של נשיא וכו'.
[3] הרב פעלים דן האם מותר להעמיד בשמים בבית האבל כדי להרבות בברכות לעילוי נשמת הנפטר, וכתב להתיר כאשר עושה זאת לעילוי נשמתו של הנפטר.
