שיחת פתיחת לזמן אלול תשע"ט: דביקות במטרה- ייחוד ישיבתנו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור זו זכות אדירה לכל 250 תלמידם ואברכים ללמוד בבית מדרש להגות בתורה להתקרב לבורא, לבנות את אישיותם, שיהיו כל חייהם אנשי מעלה.
ברוכים הבאים ל120 בחורים חדשים המצטרפים למשפחת שעלבים. אני רוצה לחזק גם את 30 התלמידים שנמצאים בצה"ל, שיזכו לקדש שם שמים ולהיות מופת לכולם. תודה לכל צוות הרמי"ם שדואגים שכל תלמיד יגיע לשיא הפוטנציאל שלו. הרב חנניה אפעל מצטרף לצוות הרמי"ם של בקיאות ואנחנו מאחלים לו הצלחה רבה וכן ברכת מזל טוב לרגל נישואי בנו. ומזל טוב למשגיח הישיבה שמחתן מחר את ביתו. זו הזדמנות להודות לרב אריה בן יעקב על כל העבודה המסורה כל השנה כולה. הרב בן יעקב דאג כל "בין הזמנים" שהכל יהיה מוכן. וכן יישר כח למנכ"ל הישיבה ר' צבי סמואל שדואג לנו תמיד.
לא קל לעבור מ"בין הזמנים" שבמהותו הוא נופש וחופשה, לעמל וניצול זמן שהישיבה דורשת. השינוי הוא חד, ואין זה קל. אך אם ברורה המטרה, אם ברור למה נדרש עמל כה גדול בישיבה, אם נבין מדוע הישיבה הכל כה אינטנסיבי למרות שבחיים לימוד התורה אצל ציבור גדול של הלומדים לא יהיה יום שלם וכה אינטנסיבי, אזי הדבר קל יותר ויש לאדם את הכוחות להשקיע.
מטרת השיחה היום, לברר מדוע חשוב שכל בחור ידרוש מעצמו עמל תורה בעוצמה ובהתמדה רבה? מהי השאיפה המרכזית שאליה צריך כל תלמיד ואברך הלומד בבית מדרש להגיע? מדוע כה חשוב הדביקות במטרה? ומה ייחוד ישיבתנו, וכיצד ייחוד זה עוזר להגיע ליישום השאיפה?
שאל אותי אבי ז"ל פעם, מדוע אתה רוצה ללמוד בישיבה. עניתי לו שהרמב"ם כותב:
"כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים,ואפילו בעל אישה ובנים"(רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"א הלכה י"א )
מצוות תלמוד תורה היא תמידית, ואמרתי לאבי שאם לא אלך לישיבה יהיה לי קשה מאד לקיים מצווה זו של תלמוד תורה בקביעות כל ימי חיי. ישיבה מטרתה מקום ללימוד תורה, וכן קבלת כלים ללימוד תורה גם לאחר חיי הישיבה. כאשר הגעתי ללמוד כאן בישיבה חשבתי שעיקר מטרת ישיבה היא קבלת כלים ומיומנות כיצד ללמוד גמ', ואז גיליתי שבישיבה קיבלתי לא רק מיומנות וטכניקה, אלא הרבה מעבר. כשהגעתי לישיבה החיים היו-חיי חולין עם זמן של קודש: היה זמן תפילה, זמן לימוד תורה, אבל החיים עצמם לא היו קשורים לעבודת ה'. במשך הישיבה הבנתי שהבנה זו היא טעות. נוצר תהליך נפשי עמוק בעקבות עמל לימוד התורה שגרם לי להבין שהחיים עצמם הם קודש. החיים עצמם מטרתם לעבוד את ה' ולקדש שמו. מדוע תלמוד תורה הוא כנגד כולם? אלא היות והתלמוד תורה גורם לאדם להיות ערכי יותר, לחיות את האמת, נוצר תהליך נפשי בעקבות התלמוד תורה, והתהליך הזה משנה את כל תפיסת העולם של האדם, הוא נותן ייעוד שליחות לחיים.
כדי שהתהליך הנפשי הזה יקרה, צריך לשאול לתרץ, לחזור על הלימוד פעמים רבות כדי להבין, לסכם את הסוגיה, לברר מושגים, לחיות את הסוגיה שהכל יהיה ברור.
כפי שכתוב:
"שיהו דברי תורה מחודדים בפיך. שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם" (גמ' קידושין ל.)
כתוב:
"וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֤' אֱ-לֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם" (דברים פרק יא פסוק יג)
'ולעבדו' - זה תלמוד (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מא)
מדוע לדעת הספרי תלמוד תורה מוגדר כעבודה?
הרב אליקים קניקסברג בהקדמתו לספר "שיעורי הרב" עונה על שאלה זו:
"מעשה המצוה וקיום המצוה. ברוב מצוות התורה המעשה והקיום תלויים זה בזה, כגון באכילת מצה שמעשה המצוה הוא אכילת המצה וקיום המצוה בא ע"י מעשה האכילה ... אולם לפעמים מעשה המצוה וקיום המצוה שונים זה מזה, ובפרט כשתכלית המצוה היא כדי לעורר רגש מסויים באדם.....אף אם המצוה מחייבת עשיית מעשים מסויימים, מ"מ אין המצוה מתקיימת ע"י עשיית המעשים בלבד אלא ע"י הרגשת הלב..... במצות קריאת שמע. אמנם המצוה מחייבת קריאת פרשיות מן התורה, אך אין זה אלא מעשה המצוה. קיום המצוה בא כשהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים. וכן הוא גם במצות תפילה. דבודאי צריך האדם להתפלל, דהיינו לבטא בפיו נוסח התפילה שמונה עשרה ברבות, שבח הודאה ובקשה, אך אין מצות תפילה מתקיימת ע"י אמירת מלים בלבד.... מצות תפילה הוא בלב, כשע"י התפילה מרגיש האדם התקרבות וקשר רגשי בינו לבין הקב"ה ... . חילוק זה בין מעשה המצוה לקיום המצוה שייך גם במצות תלמוד תורה..... תלמוד תורה בודאי צריך יגיעה ועמילות רבה. אבל מאידך תלמוד תורה צריך להיות יותר מסתם תרגיל אינטלקטואלי. הוא צריך להיות חוויה המדברת אל הלב והנשמה של האדם. תלמוד תורה צריך להביא את האדם לידי תחושת עלייה רוחנית ורגשית, הוא צריך להפוך את הלומד לאדם אחר...... אלא כשע"י הלימוד חלה מהפכה רוחנית בלבו של האדם - כשלימוד התורה מחממת את הלב ומעוררת את הנשמה... זוהי כוונת הספרי שהביא "ולעבדו זו תלמוד.. עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו" (הרב אליקים קניקסברג – הקדמה לספר "שיעורי הרב" על עניני שחיטה מליחה)
יש בכל מצוה מעשה מצוה וקיום מצוה. במצות תלמוד תורה מעשה מצוה הוא העמל והיגיעה וקיום המצוה, הוא התהליך הנפשי שאדם עובר להתקרבות לבורא. כל חייו של אדם השאלה צריכה להיות מה ה' רוצה? בכל החלטה בחיים, האדם צריך לשאול את עצמו מהו רצון ה', ולפי זה להחליט מה יהיו צעדיו. אדם יכול להגיע לזה אם אדם לומד בישיבה כמה שנים בעמל ויגיעה רבה, ואז התהליך הנפשי של קירבה לה' ולהיות אדם רוחני מתרחש ומתעצם.
הנתיבות שלום מסביר ג"כ, מדוע הספרי קורא ללימוד תורה "עבודה", וז"ל:
"ודברים תמוהים שהרי תלמוד תורה קשור למח ומה ענינו ללב... ויש לבאר על פי דברי ה"בית חדש" הידועים (טור או"ח מז), שכוונת השי"ת בנתינת התורה הייתה שנהיה עסוקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות קדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל כדי שתדבק נשמתנו וגופנו ברמ"ח אברים ושס"ה גידים לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות ל"ת שבתורה. ואם היו ישראל עסוקים בתורה הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו ית', והיינו שהתורה היא הדרך ליהודי להיות דבוק בה', שבלי זה איך יתכן שיוכל להגיע להיות דבקו בה', אלא ע"י התורה שמקשרת ומדבקת את נשמת היהודי ואת גופו בכל רמ"ח האברים ושס"ה גידים להשי"ת, שע"י התורה שוכן השי"ת בגופו של איש יהודי..... ולאור זה נמצא שקיום עיקר התכלית של התורה הוא דבר המסור ללב, היינו זה שיהודי מכוון בעת לימוד שיתדבק ע"י התורה הקדושה בהשי"ת... וזה גם פירוש דבר הספרי ולעבדו בכל לבבכם זה תלמוד, שעיקר תכלית הלימוד היא אכן עבודה שבלב, למסור את הלב להשי"ת, שבאם יש ליהודי את הכוונה הראויה בלימוד התורה הריהו מתדבק בהשי"ת על ידה" (רבי שלום נוח ברזובסקי - נתיבות שלום פרשת עקב)
מסביר הב"ח, שהסיבה שחרבה הארץ כי לא למדו מתוך הרצון להתעצם ולהידבק בה', אלא אנשים למדו כי חשבו על כבוד וכסף, ולכן לא שרתה שכינה בהם ולא שכנה בארץ, ולאור זאת היות ולא היתה שכינה בארץ גלו ממנה.
הרעיון הזה שיש תקופות ושלבים בחיים, והשלב המרוכז תפקידו להשפיע ולעצב גם את השלב שלאחריו, נמצא בפרשתנו.
במדבר היה אסור לבני ישראל לאכול בשר תאווה. לעומת זאת בארץ ישראל היה מותר (ולפי הרס"ג אפילו מצוה). וביחד עם זאת הדם אסור באכילה.
מדוע במדבר אי אפשר לאכול בשר תאווה? מדוע רק בארץ ישראל מותר לאכול בשר תאווה? ואם מותר, אז מדוע אסור לאכול את הדם?
מסביר הרבי מחב"ד:
"דובר כבר מס' פעמים על ההבדל בין מדבר לארץ ישראל, שבמדבר היו בני ישראל מופשטים מעניני העולם, ובבואם לארץ ישראל החלה אצלם העבודה לעשות מעולם "ארץ נושבת"... אכילת בשר, המזון במדבר היה מן, לחם מן השמים...
בהיותם במדבר,מובדלים מן העולם, לא היה שם מקום לבשר תאוה. אמנם היה שייך שם בשר, אבל רק בשר קדשים ולא בשר תאוה. רק בכניסתם לארץ ישראל, שם החל סדר של עבודת הבירורים-וכיון שכל מברר צריך להתלבש בלבושי הדבר אותו הוא צריך לברר- היתה גם אכילת בשר תאוה, שכן בלעדיה אי אפשר שיהיה הבירור של מזון זה, ועבודת הבירור צריכה להיות- אכילת בשר זה לשם שמים עד לאופן של "בכל דרכיך דעהו". וזהו גם מה שאומר בהמשך הפסוקים "רק חזק לבלתי אכול הדם", כלומר שאף שעבודת הבירורים כוללת אכילת בשר תאוה, הרי היא רק לפי המוכרח על פי הטבע, אבל אסור להיות להוט בכך. להיטותו של יהודי צריכה להיות רק בקדושה, שזהו ענין זריקת הדם על המזבח. אבל כשההתלהבות אינה בקדושה... אומרת התורה כלפי דם זה: על הארץ תשפכנו כמים, אסור שתהיה לו שום שייכות ליהודי" (הרבי מחב"ד)
השלב הראשון היה לחם מן השמים, ניסים. השלב השני "כי ירחיב" בארץ ישראל אז אפשר לאכול בשר תאווה שיהיה חלק מעבודת ה'. אם היה מותר כבר במדבר בשר תאווה, בני ישראל שיצאו ממצרים מעבדות היו חושבים שזה עיקר החיים. יש שלב של צמצום במדבר ויש שלב של הרחבה בארץ ישראל.
כדי שבני ישראל יבינו שאכילת בשר תאווה הוא אמצעי לשמחה ובשמחה הזו עובדים את ה', היה צריך זמן שהם אוכלים מן מן השמים וחיים חיי קדושה וניסים. ואז כשהם מלאים קדושה הם יכולים לאכול בשר תאווה ולהרגיש שאכילה זו היא היא עבודת ה'. הם לא היו יכולים להרגיש הרגשה זו אם זה היה מותר מההתחלה.
ישיבה נותנת ראייה על החיים, ישיבה בונה את המשקפים הנכונים להבחין ולברר, מה תפקיד האדם בעולם ואיך משתמשים בכל העולם הגשמי כחלק מעבודת ה'. האדם לומד מה העיקר ומה הטפל, מה המטרה ומה האמצעי. לכן יש הרבה שיחות עם הרמי"ם כדי לברר את הדברים. ישיבה היא מקום הבירורים. כאן אדם לומד איך להתקשר לבורא עולם, איך נהפכים להיות אנשי כלל.
כותב ה"כלי יקר":
"אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו"- הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר (שם יח יג) כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז"ל (חולין פד.) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת. ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח... לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר" (כלי יקר)
הישיבה נותנת את המינונים הנכונים לחיים, כדי שהאדם ידע מה העיקר ומה הטפל. הישיבה מגלה לאדם מהי שליחותו ייעודו ותפקידו. השליחות בעולם הופכת את האדם להיות מיוחד, כי יש לו תפקיד מיוחד בעולם. כל זה ניתן להשיג בעמל גדול וזה לא קל אחרי חופשה ארוכה. האדם לא צריך לתת לעצמו הנחות, הוא צריך לדבוק במטרה, עם הרבה עוצמה ועוז. אם אדם מבין את המטרה הוא מגייס את כל כוחותיו להגיע אליה.
כותב הרב וולבה:
"ישיבה איננה מקום לקנות ידיעות בלבד כי אם מקום של שלימות החיים בתורה. בישיבה לומדים לחיות כמו שלומדים בה ללמוד. עשרה יחידים שעוסקים בתורה ואין ביניהם אהבה ואחוה, סימן הוא כי תורתם בלתי שלמה, ולא עליהם נאמר: שכינה שרויה ביניהם.. אי לזאת מהי ישיבה? הוי אומר שהיא מקום הגידול לחברה האידיאלית ביותר, חברה לשם שמים, הוי יודע זאת כשאתה נכנס לישיבה, כי עליך להיות מבוני ציבור שאין כמותו בעולם, בשלימות המידות, באחדות השאיפה, ובשיתוף הפעולה לעבודת ה'"
אחד מהדברים המיוחדים בישיבתנו הוא דיבוק חברים, אברכים ותלמידים, צעירים ומבוגרים, בני הארץ עם התלמידים שבאו מחו"ל.
יסוד דיבוק חברים נמצא ב"נתיבות שלום", בהסבירו מדוע התורה דווקא במצות צדקה כתבה "ולא ירע לבבו בתתך לו"
"וכל זה מאיר לנו באור חדש כל ענינה של מצות צדקה, ששורש מצות צדקה הוא אמונה, כדאיתא באבות (פ"ג) רבי אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ומפרש רבנו יונה, שאינך נותן משלך לא מגופך ולא ממונך, אלא משל המקום ב"ה שהכל שלו.... וזה ענינה של מצות צדקה, שאומנם שורש כל המצות הוא אמונה כמו שנאמר (תהלים קיט) 'כל מצותיך אמונה', אך יש מצוות מיוחדות בהן כל מהות המצוה היא אמונה ... ולכן שקולה היא כנגד כל המצוות...
... ולכן במצוה זו נאמר 'ואל ירע לבבך בתתך לו' כי זהו עיקר המצוה, ולא רק ענין של כונה טהורה כמו שאר המצוות ... כי אם ירע לבבך בתתך לו שעושה זאת בלב כבד הרי זה פגם באמונה וסתירה לכל מהותה של מצות צדקה שהיא האמונה שתן לו משלו שאתה ושלך שלו וכאילו לא קיים כלל את המצוה" (האדמו"ר מסלונים - נתיבות שלום - פרשת ראה)
היסוד לדיבוק חברים הוא, ההבנה שכל מה שה' נתן לנו, כל כוחותינו ואישיותנו מיועדים מראש לנתינה לכלל ישראל.
כותב האגלי טל:
"שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה - להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, וזהו עיקר המצוה. הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קדוש, כי גם התענוג מצוה" (אגלי טל בהקדמתו)
ייחוד בית מדרש שלנו שלימוד התורה נעשה בשמחה גדולה.
אשרינו שזוכים אנו ללמוד ולעסוק בתורה פה בבית מדרשנו המיוחד. אשרנו שזוכים אנו בלימוד התורה המאתגר והיוצר בבקיאות ועיון, באמונה בהלכה. כך אדם קונה את הלימוד, וכך מתפתח התהליך הנפשי של דביקות בבורא.
יהי רצון שנשמח ונתענג בלימודנו ואז בעז"ה דברי התורה ייבלעו בדמנו ונרגיש שאנו ותורה אחד.
