שיחה לפרשת בחוקותי - שתהיו עמלים בתורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא פרק כו פסוק ג)
כותב רש"י:
"אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה"
הדרך היחידה לקבל את הברכות הגשמיות והרוחניות של ה', זה ע"י קיום המצוות ועמל התורה.
חובה עלינו לברר:
א.מדוע עמל התורה חשוב עד כדי כך שבלי זה אי אפשר לקבל את הברכות?
ב.מדוע זה נקרא חוק? מה הקשר בין חוק לעמל בתורה?
ג.מה ההגדרה המדויקת של "עמל בתורה"?
כותבת המשנה באבות:
"רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ" (משנה מסכת אבות פרק ד משנה י)
המשנה באבות מלמדת, שרק מי שממעט בעסק ומסכים לוותר על דברים אחרים, יכול להגיע לעמלות בתורה.
כותב הרמב"ם:
"לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך, ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח עמל" (רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק ה משנה כג)
אדם צריך להקריב. מה שישלם אדם מחיר זה מה שיישאר לו.
לפני כמה ימים הייתי צריך לקבל החלטה לא פשוטה. ניגש אלי בחור וביקש להדריך בקמפ בארה"ב. יש עניין להדריך, זה מגדיל את האדם וגורם לו להשפיע על אחרים. אין לי ספק שהבחור היה נבנה מכך וחניכיו היו מרוויחים רבות ממנו.אבל הוא היה צריך לוותר על חודש וחצי בישיבה. התקשרתי לקמפ שם ואמרתי שחשוב לי שהוא יהיה מדריך, אבל לא על חשבון חודש וחצי בלימוד. בלימודי רפואה הוא לא היה מוותר על חודש וחצי של לימודים, ואסור שחשיבות לימוד תורה תהיה פחותה מלימודי רפואה. לכן ביקשתי מהקמפ שזה יהיה בחודש מנחם אב ולא בתמוז, וזה לא הסתדר. ולכן אמרתי לבחור שאינני מאשר שיצא לקמפ. הסברתי לבחור שהחלטתי לא נובעת רק מנהלי הישיבה אלא בשבילו, כדי שהוא ירגיש את חשיבות לימוד התורה ושצריך בשביל זה לוותר על דברים אחרים, וזה הלימוד החשוב ביותר. לשמחתי הוא הבין את הדברים, ומגיע לו יישר כח גדול.
וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם- צריך גם שתהיה ענווה, להידבק בבורא, זה תנאי לעמל התורה. בלי התבטלות אין עמל. אדם בעל גאווה לא יכול להתחבר לתורה. מי שלא שפל רוח לא יגיע לדרגה של עמל התורה.
כותב תוי"ט:
"כי השכר לפי רבוי העמל והטורח, לא לפי רבוי הלמוד. ולכן לא אמר ואם למדת אלא ואם עמלת כי הכל תלוי בעמל אחד המרבה ואחד הממעיט" (תוי"ט על מסכת אבות פרק ד משנה י)
העמל גורם שהאדם מתחבר לתורה. אדם והתורה נהפכים להיות אחד, ולכן יש שכר. זה לא יקרה אם אדם לא יעמול. וזה החוק בעניין, שהדרך להתקשרות הוא רק דרך העמל.
אתמול התקשר בוגר ישיבה (דניאל אייזנברג) מארה"ב. הוא שמע על הקבוצה הנפלאה שמגיעה אלינו שנה הבאה הן הישראלים והן מחו"ל. ואז הוא אמר לי שהוא זוכר שיחה שלי לפני 20 שנה על עמל התורה. והוא טען שכשהוא עמל הוא מרגיש קשר חזק לתורה, ואם הוא לא עמל, הוא מרגיש פחות קשר לתורה. גם עם בעמל הוא לא מגיע תמיד לתשובה הנכונה, יש ערך בעמל, הן כי היא קושרת את האדם לתורה והן כי הוא לומד מטעויותיו.
כתוב:
"אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב פרק ה פסוק ז)
מה הפשט בפסוק זה?
כותב המהר"ל:
"אמר רבי אליעזר איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה. כשהוא אומר 'נפש עמלה עמלה לו כי אכף עליו פיהו' הוי אומר לעמל פה. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה. כשהוא אומר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' הוי אומר לעמל תורה..... כי האדם הזה לא נברא בשלמותו האחרון והוא נברא להוציא שלמותו אל הפעל, וזה אדם לעמל יולד שהוא נולד ונמצא אל תכלית העמל דהיינו להוציא השלמות אל הפעל, ולא יגיע להיות נמצא בפעל לגמרי לעולם אבל תמיד יהיה עמל להוציא שלימותו אל הפעל וזה שלימותו האחרון ולפיכך אמר אדם לעמל יולד והעמל הוא היציאה אל הפעל, ותמיד הוא בכח עוד לצאת אל הפעל כי זה האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, וכמה שהוא יוצא אל הפעל נשאר בכח לצאת עוד אל הפעל תמיד" (מהר"ל תפארת ישראל פרק ג)
ה' ברא את האדם לא מושלם, כדי שהאדם יהיה שותף בבריאת עולם עצמו. התאוות בשנים הראשונות שולטים באדם. אדם לעמל יולד- להוציא מן הכוח אל הפועל, להגדיל את הנשמה, שהנשמה תהיה עיקר האישיות. וכך ה' ברא את העולם, שבלי עמל לא מתקשרים אליו. וזהו בבחינת חוק שזו הדרך היחידה להתקשר ולהתחבר לבורא.
כותב השפת אמת:
"וזה שכתוב בחקותי שתהיו עמלים בתורה, שלא להיות כוונת הלימוד לידע ולהשיג, רק כדי שיוכל להתבטל אליו כראוי, ולרצות תמיד לבא למה שאינו משיג. וזה היגיעה תמיד בתורה להתבטל הדעת אל שלמעלה מהשגה" (שפת אמת פרשת בחקותי שנת תרל"ב)
עמל בתורה זה לרצות, להבין שחסר ורוצים עוד ועוד, לרצות תמיד, לכבוש יעד וללמוד ולדעת עוד פרק.
בא אלי בחור ושאל מה הקטריון לדעת אם התקדם במשך השנים. אמרתי לו, שלדעתי שיבחן את שאיפותיו. אם כל שנה יש לו שאיפות גדולות יותר, אזי זה סימן שהתקדם, ואם הוא נשאר עם אותם שאיפות מהעבר, אזי הוא לא התקדם.
פרשתו מלמדת אותנו מה מקבל ומרוויח אדם העמל בתורה.
"וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כו ט)
"ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר (ירמיה לא) וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית" (רש"י ויקרא פרק כו פסוק ט)
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'.כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" (ירמיהו פרק לא פסוקים ל-לב)
הברית החדשה זה ברית על הלב. זה קשר לה'. האדם והתורה נהפכים להיות אחד. ואין מחסום
כותב המהר"ל:
"כאשר תבין דברי חכמה עמוקה מאוד, תדע כי אי אפשר להיות לעתיד פירוד בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין ישראל, שהם עלולים, מן השם יתברך. ודבר זה התבאר לך ממה שאמר הנביא ירמיה (ירמיה לא, ל-לא) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם נאם ה' וגו. וביאור ענין זה, כי בעולם הזה הגשמי אין כאן החבור הגמור, כי העולם הזה הגשמי נפרד ונבדל מן השם יתברך, שהוא העלה. לכך ישראל לא היו חוזרין אחר השם יתברך להיות דבקים בו, מצד כי ישראל הם בעולם הגשמי הזה שהוא נבדל. עד כי לעתיד, שיהיה העולם הזה בלתי גשמי חמרי, ואז ישראל אי אפשר להם בלא זה. ובעולם הזה השם יתברך היה מחזיר אחר ישראל. וכשיגיע הסוף, שיהיה סלוק הגשמי, יהיה החבור לגמרי. רק ישראל, מפני שהם בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד מן השם יתברך, אינם מחזירים אחר השם יתברך. עד לבסוף, שאז יסולק ההבדל הזה. וזה שאמר הנביא הושע (ר' הושע ב, יח) "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי". פירוש, כי שם 'איש' ו'אשה' נקראו כאשר יש לאיש ואשה חבור ביחד, ושם י"ה הוא מחבר אותם בחבור גמור. אבל שם 'בעל' נקרא על שם שהוא בועל אותה ופועל בה. והרי תמצא "ובעלה" (דברים כד, א) שהוא לשון פועל, ולכך הדבר הזה הוא מצד האיש הפועל בנקבה. וכיון שהוא מצד הדבר הפועל החבור, אפשר שיהיה פירוד לדבר זה מצד ישראל. אבל שם 'איש' לא נקרא מצד שהוא פועל בה, רק מצד חבורם יחד. וחבור שלהם מצד עצמם, לכך אין בטול לזה. ולכך אמר "ביום ההוא תקראי אותי אישי ולא בעלי". ומעתה תבין הכתוב אשר אמר (ירמיה לא, לא) "אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם". שבשביל כי הקדוש ברוך הוא היה פועל בהם החבור, וזהו חבור עלה אל העלול, ואין כאן קישור וחבור גמור, "הפירו הברית". אבל לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם חבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך" (מהר"ל ספר נצח ישראל - פרק מז)
קשר שקיים רק ממעשים זה "בעל", אישי- זה חיבור, נשמתי. אדם שעמל התורה הוא וה' נהפכים להיות אחד. זה דין בחפצא לא בגברא. ואז כשנוצר חיבור זה, התורה תהיה עימו תמיד.
בפרשתנו מופיע רווח נוסף.
"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא פרק כו פסוק יב)
כותב רש"י
"אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים" (רש"י ויקרא כו יב)
"והתהלכתי בתוככם. אהיה קרוב במישרין - לא רק לחיי הכלל ולגורלו - אלא גם לכל פרט ולכל משפחה שבקהלתכם. אתגלה בגורלו של כל יחיד ושל כל בית, כי אשגיח עליהם בהשגחה מיוחדת ואנהיג אותם מקרוב כך תתגשם גם מטרת השיא של ייעודכם, שהוכרז עליה מראש (ע' שמות ו ז): אהיה תומך גורלכם ומדריך מעשיכן; ואתם תהיו לי לעם, המאוחד ומאושר תחת הנהגתי" (רש"ר הירש)
אדם שעמל בתורה זוכה להשגחת ה' מיוחדת "ה' מטייל איתו". ה' הולך ביד ביד עם אדם כזה בכל ההתמודדות שלו.
כותב הרב'ה מאפטא:
"יכול לא תיראו ממני. היינו שע"י גודל האהבה ושעשועים מזה היחוד הקדוש. ולעוצם הפלגת נעימות דבר זה. יכול שלא תוכלו לבוא למדת היראה. וא"כ נחסר זה התענוג. ועיקר התענוג של הצדיקים הקדושים לירא מפחד ה' ומהדר גאונו בכל עת, ולזה הבטיחנו הקב"ה שגם מדת היראה לא יחסר לעם ה'. וזהו והיה ה' לי לאלקים (בראשית כח, כא). וכיה"ר אמן. והבן כ"ז היטב" (אוהב ישראל פרשת בחקתי (ר' אברהם יהושע השל מאפטא)
אם ה' מטייל עם האדם יש חשש שיפסיד את הרגישות מיראת ה', ואז יפסיק את עניין התענוג שה' שומר עליו כל הזמן. זה שה' הגדול משגיח על האדם הקטן זה התענוג. באה התורה ומלמדת, שלמרות השגחת ה' והטיול עם האדם, עדיין תישאר היראה הגורמת לביטחון האדם בה'.
"אם בחוקותי תלכו ונתתי כו' ואחר כל הברכות סיים ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, שלכאורה מחוסר ביאור. אלא הכונה פן תאמרו שהברכות אלו אליה וקוץ בה, שלפעמים עשירות מביא לידי רם לבב, והמתגאה אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה ע"א) כי שנאוי ומשוקץ המתגאה לפני הש"י, נמצא שהעשירות מביא סילוק שכינה ח"ו, לז"א כי אין זה אלא בסתם עשירות, מה שאין כן עשירות שבא אם בחוקותי תלכו אז אף אחר כל הברכות הללו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, שזה העושר לא יביאכם לידי גאוה שיומשך ממנו געילת נפשי אתכם" (ר' דוד איבשיץ ספר ערבי נחל - פרשת וישב)
גם בקטע זה מדגים ר' דוד איבשיץ, שהמתנות שה' מעניק לעמל לא יביאוהו לגאווה, וכך זה לא יפגע בקשריו עם ה'.
מי שזוכה לעמל זוכה שהוא נהפך להיות חפצא של תורה, וכן זוכה הוא להשגחה גדולה של ה'.
יש קטע נפלא של הגרי"ד סולובייצ'יק:
"לפני שנים אחדות שאלני פסיכולוג אחד: כיצד יכולים יהודים להתפלל "ובכן תן פחדך" - הלא בידוע ברפואה הפסיכולוגית והפסיכוסומאטית, שהפחד הוא השורש של הרבה צרות ופגעים רעים! השבתי לו, שהאדם המודרני סובל מהרבה פחדים, גדולים וקטנים, ולכל אחד הפחדים המיוחדים שלו. וייתכן שיוכל האדם להשתחרר מכל הפחדים האלה על ידי שיטע באופיו פחד אחד הגדול מכולם, מעין פחד עליון. אם יפחד האדם מאלקים, יסורו ממנו כל פחדיו השונים האחרים. ברם לאחר שעיינתי בתפילה הגעתי לידי מסקנה, שלאמיתו של דבר אין אנו מתפללים לפחד, אפילו לא לפחד מפני האלקים. התפילות שלנו סובבות על ציר היראה. "ובכן תן פחדך" אינו אלא הכְוונה כדי להגיע אל המידה של "וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים"... יש לאדם ברירה לבחור באחת מאלו: יכול הוא לבחור בחיי פחד ואימה נצחיים ולבקש שתקוים רק הרישא של התפילה: "ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת", ויכול הוא לבחור בחיים שיש בהם הבנה ושכל טוב, ולבקש שתקוים בהם אף הסיפא של התפילה: "וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים ויֵעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". הברירה היא בין פחד ואימת סרק לבין יראה יוצרת ובונה" (הרב י.ד. סולובייצ'יק –"ימי זכרון")
השואל שאל: מה פתאום מתפללים לפחד, הרי פחד זה לא טוב? וענה לו הרב סולובייצ'יק, שהפחד כאן פירושו להתבטל לה', וזה שורש הטוב. אדם מרגיש שה' שומר עליו כל הזמן.
הדבר השלישי שזוכה העמל בתורה, הוא ההבטחות הגשמיות המופיעות בפרשתנו. הרמב"ם דן בשאלה: מדוע השכר לעמל המופיע בפרשתנו הוא גשמי בלבד ולא רוחני-עולם הבא? וכך הוא עונה:
"הדעה האחת היא דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצוותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע.
הרמב"ם מסביר שההבטחות המופיעות בפרשתנו אינם השכר. השכר אכן הוא רוחני-עולם הבא, ואינו מופיע בתורה כדי שהאדם יעבוד את ה' לשמה. מה שהתורה מציינת, אלו מתנות שהאדם העמל מקבל, כדי שיוכל להמשיך בשליחותו בעולם.
יוצא אם כן, שהעמל בתורה זוכה: א)להיות חפצא של תורה. ב)להשגחת ה' מיוחדת על חייו ופועלו. ג) להבטחות הגשמיות המופיעות בפרשתנו, כדי שיוכל להמשיך בשליחות חייו.
יהי רצון שנזכה כולנו להיות בין העמלים בתורה. אמן כן יהי רצון!
