שאלה שבועית: הסתמכות על אומדן בעדות גירושין וקידושין (המשך)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בס"ד,
א. הסתמכות על אומדן בעדות גירושין וקידושין (המשך)
ב. בגדרי דין 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'
נעסוק היום בשני נושאים שאינם קשורים זה בזה, אך הכרחיים להשלמת התמונה הכוללת ביחס לכל הנושאים בהם עסקנו בשבועות האחרונים.
א. הצורך בעדים על מינוי השליחות- הלכה מפורסמת וידועה היא ש'שלוחו של אדם כמותו'- מסיבה זו יכול הבעל לקדש את אשתו ולגרשה על ידי שליח.
דנו הראשונים האם יש צורך שמינוי השליחות ייעשה בפני עדים או לא?
הרמב"ם (אישות ג, טו) כותב:
"כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני שני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן, בכל שלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים".
לדברי הרמב"ם הן בגירושין והן בקידושין אין צורך שמינוי השליחות יעשה בפני עדים.
הראב"ד מסכים לדעתו של הרמב"ם שמינוי שליח גירושין אינו צריך להיעשות בפני עדים, אך ביחס למינוי שליח קידושין, חולק:
"אמר אברהם: אין הנדון [שאלת הצורך בעדים על מינוי שליח קידושין] דומה לראיה [לעובדה שאין צורך בעדים במינוי שליח גירושין ותרומה], דלענין שליח הגט גיטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדות כלל, אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לא כלום הוא".
שאלתנו היא- מהו שורש מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד? נשים לב שהדבר אחוז וקשור בנושא בו עסקנו בשבועות האחרונים- הסתמכות על 'אנן סהדי' בקידושין ובגירושין. שהרי טענת הראב"ד עליה ביסס את ההבדל בין קידושין לגירושין היא שבגט- 'גטו מוכיח עליו', על אף שאין ידיעה ברורה שמינה אותו לשליח, דבר שאין בקידושין.
ב. 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'- במשנה בגיטין (פא, א) מובאת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל ביחס לאשה שגרשה בעלה ולאחר הגירושין לנה עמו בפונדק-
"המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי- בית שמאי אומרים אינה צריכה הימנו גט שני, ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני".
ובגמ' שם ביאר ר' יוחנן את מחלוקתם:
"אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה דבית שמאי סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובית הלל סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אינה צריכה הימנו גט שני".
עיקרון זה- ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות' (ולכן מניחים אנו שבא עליה לשם קידושין) מופיע בש"ס ביחס למקרים נוספים:
הגמ' בכתובות (עב, ב-עג, א) מביאה שתי מחלוקת בין רב לשמואל הנסובות סביב עיקרון זה:
"איתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט אמר אביי: לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. הא פליגי בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה עמדה ונישאת רב אמר אין צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני...".
לפנינו אם כן שלושה מקרים בהם מיושם כלל זה של של 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'- א) לן עם אשתו אחרי גירושין. ב) קדשה על תנאי וכנסה סתם. ג) קטנה שלא מיאנה והגדילה.
מתי נאמר כלל זה? הרמב"ם (גרושין י, יט) מביא את שיטת הגאונים, שכלל זה נאמר ביחס לכל ביאה שהיא:
"הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות...".
אולם הוא עצמו חולק עליהם בחריפות:
"וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קדושין".
גם לדברי הרמב"ם החולק על הגאונים, כאשר מדובר על אשה שלקחה לאשה- מיישמים אנו את עיקרון זה של "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ומניחים שבא עליה לשם קידושין ואישות.
בשבועות הקודמים עסקנו במספר היתרי ממזרים/היתרי נישואין שהתבססו על פסול שהיה בעידי הקידושין (או שלא ראו כהוגן את המעשה או שהיו פסולים מחמת עבירה), שבעקבותיו מתייחסים אנו לקידושין כבטלים.
לאור הנאמר, נשאלת השאלה כיצד הותרו אותם ממזרים לבוא בקהל על סמך פסול במעשה הקידושין? מדוע לא נאמר גם במקרים אלו ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'- ואם כן הביאות שבא עליה נעשו לשם קידושין ואישות? ואם כן אינה מותרת ללא קבלת גט מהבעל!
שאלה דומה אליה נזקקו פוסקי ההלכה (כדוגמת הגר"ע יוסף וגר"מ פיינשטיין זצ"ל) היא כיצד להתייחס לזוג שנישא בנישואין אזרחיים- מחד לא נשאו על פי ההלכה, אולם מאידך- 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'! ואם כן, שומה עלינו לברר היכן מיישמים את כלל זה.
תשובה:
חלק א'- ביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בשליח קידושין שלא מונה בפני עדים:
כפי שהזכרנו בעבר[1] נחלקו הראשונים האם ניתן להסתמך על אומדן בעדות גיטין וקידושין (שהיא עדות 'קיום'), או לא: מדברי הרא"ם שהובאו במרדכי עלה שניתן להסתמך על אומדן ברור גם בלא ראיית המעשה, ומנגד, דעתו של הרשב"א היתה שלא ניתן להסתמך על אומדן ויש צורך בעדים שיראו את המעשה עצמו.
הבאנו בעבר[2] את שיטת הרי"ף וראשונים נוספים, שגם לר' אלעזר הסובר שעידי מסירה כרתי ניתן להסתפק בעידי חתימה בלבד. ובטעם הדבר ניתן להסביר בשני אופנים: א) או שגם ב'עידי קיום' ניתן להסתמך על אנן סהדי- וכאן שישנו גט חתום ביד האשה יש להניח שנמסרה לה כהלכתו. ב) או שמשמעות עדותם של העדים החתומים על השטר היא שהגט נמסר כתקנו- והאשה גורש. רק עדותם זו מתקבלת רק אחרי שהגט בידה[3].
ההשלכה המשמעותית משני צדדים אלו היא שאלתנו- האם ניתן להסתמך על אומדן (אנן סהדי) בעדות גירושין- להסבר הראשון מוכח שכן, אולם להסבר השני- לא.
מסביר הקהילות יעקב (גיטין סי' ד) שהרמב"ם והראב"ד נחלקו בשאלה זו- האם ניתן להסתמך על אומדן ('אנן סהדי) בעדות גיטין וקידושין:
דעת הראב"ד שניתן להסתפק באומדן בעדות גיטין וקידושין, ומסיבה זו ניתן לקבל גט מיד שליח גם אם לא מונה בפני עדים- מפני שישנו אומדן ברור שמונה לשליח על ידי הבעל- שהרי הגט נמצא בידו. כל זה נכון בגיטין- שההוכחה נמצאת בידו, אולם בקידושין, שאין כל הוכחה ברורה שהינו שליח הבעל, אינו יכול להתמנות לשליח בלא עדים.
לעומתו, למד הרמב"ם שלא ניתן להסתמך על אומדן בעדות 'קיום'- ועל כן, אם בכל זאת רואים אנו שביחס לשאלת מינוי השליחות ניתן להסתמך על 'אומדן' בלבד, מלמד הדבר שמינוי השליחות אינו חלק מקיום הגט- ועל כן לגביו אין צורך בעדות, ודי באומדן ובירור.
חלק ב'- בגדרי דין 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'.
הלכה זו- יישום דין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, העסיק את הפוסקים לאורח הדורות. אחת השאלות השכיחו סביב דנו בנושא זה היא שאלת מעמדו של זוג שנישא ב'נישואים אזרחיים'- האם כדי להינשא לאדם אחר זקוקה האשה לגט מבעלה הראשון מטעם ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין ואישות, או לא- כדוגמא נביא שאלה שהגיעה לפני הג"ר משה פיינשטין (שו"ת אגרות משה אבן העזר א, עד)[4]:
"בדבר האשה שבאת מהונגריה שתחת ממשלת הסובייטים ואומרת שדרה עם איש משך זמן בלא קידושי תורה, רק במה שנרשמו בפנקס פקיד הממשלה בהעיר שכן הוא שם האישות מהממשלה שאין להם שום קנין ולא שום מעשה רק רשימה אצל הפקיד. ואחר זמן הסכימו להיפרד והלכו להפקיד ורשם שהם מפורדים, ויותר לא ידעו לא הוא ולא היא שלא ידעו משום רב יהודי ומנוהגין בדין ישראל ונהגו באישותם בהתקרבותם ובהיפרדם כמנהגי הממשלה שחשבו שכן צריך להתנהג כחוקי הממשלה. ומאז שנפרדו הלך הבעל ואינה יודעת היכן הוא והיא באה לקנדה. אם יש להתירה לינשא והיא עדין אשה צעירה ולבד עצם העיגון שחז"ל חשו לתקנה יש לחוש חס וחלילה שלא תצא להפקרות. וכתר"ה נוטה להיתרא אך מסופק קצת ורוצה לידע גם דעתי העניה".
נשתדל להציג בדברנו את הנקודות העיקריות בהן יש לדון, כאשר באים לעסוק בשאלות חמורות אלו:
א. האם כלל זה נאמר גם ביחס ל'עובר על איסורים'- הריב"ש בתשובה (סי' ו) נשאל שאלה דומה:
"שאלה: אשה אחת באה ממיורקה מאותן האנוסות לעבודת ככבים ובנה בחיקה, ונאמר לה מה טיבך ומה טיבו של בן זה? ואמרה שאנוס אחד מארץ ארגון תבעה לינשא לו קודם הגזרה כדת משה ויהודית ולא עלתה בידו [לא הסכימה להינשא לו]. ולאחר הגזרה בכמו שבוע אחד בא אנוס אחד לעבודת כוכבים אוהבו של אותו אנוס החפץ בה ודבר על לבה להינשא אליו והיא נתפייסה ונגמר הזיווג ביניהם. אלא שלא קדשה בעדים ולא נשאת לו בעשרה אלא על ידי עובדי ככבים בחקות דתם ובכהני במותם [כומר]. וישבה בביתו עמו כאשתו לכל דבר בחזקת אישות והיו יודעים זה אנוסים רבים. וישב עמה כמשלש חדשים ונתעברה ממנו וזה פריה, והלך האיש ההוא מעבר לים ולא יסף שוב אליה עוד. ילמדנו רבינו מה יהיה משפטה ואם יש לחוש לה אם לא".
בתשובתו, מכריע הריב"ש שאינה זקוקה לגט מבעלה, ואיננו מניחים ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'- ועל כן בא עליה לשם קידושין. זאת משום, שמנישואיהם אצל הכומר מוכח שאין כוונתם להינשא כדת משה וישראל:
"יש להשיב ולומר דאדרבה.. דאפילו לדעת אותם הגאונים ז"ל שסוברין דבסתם אמרינן לשם קידושין בעל הכא בנדון זה לא בעל לשם קידושין. דכיון שהתנו בנישואין בחקות העובדי ככבים ובבית במותם מפי הכומר הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית אלא בדרכי עובדי ככבים שאינן בתורת קידושין וגיטין".
ומוסיף הריב"ש, שהנחה זו ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'- ועל כן בעל לשם קידושין, נאמרה רק ביחס לאדם שחשוב לו להימנע מאיסורים, ועל כן, באם יכול לקדש את האשה ולא לבוא עליה בזנות- ייעשה זאת. אולם אותו אנוס שבא על אנוסתו לא נמנע מלבוא עליה הגם שהיתה נדה ולא היה לה מקוה לטבול בו. ואם לאיסור נדה החמור (שהינו בכרת) לא חשש, בודאי שלא חשש לאיסור זנות, ולא בעל לשם קידושין.
לדבריו, מי שנישא בנישואין אזרחיים בלבד, ואינו מקפיד בד"כ על שמירת מצוות, לא מניחים ש'אינו עושה את בעילתו בעילת זנות'.
אולם, מדברי הרשב"א בתשו'[5] מבואר לא כך, וכך היה המעשה שהגיע לפניו:
"שאלת: רחל באה ואמרה פנויה אני ונתקדשה לשמעון לשם פילגש בלא כתובה ושהתה עמו כמה ימים ונתייחדה עמו ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן זה שנים. ואחר כל זה נודע שהביא לה אחיה מראובן בעלה הראשון גט לאחר זמן קידושי שני מה יהיה הדין [האם צריכה גט גם מבעלה השני?]".
והשיב הרשב"א שזקוקה לגט גם מה'בעל' השני. רואים אנו, שהגם שמדובר באדם שאינו חושש לאיסורים- שהרי לאחר שהגיעה הגט לידה בעודה תחתיו, התברר לו מעל כל ספק שהיא היתה אשת איש, ואם כן אסורה היא לו עכשיו- כדין בועל אשת איש (סוטה כח.), מכל מקום המשיך לחיות עמה יחד, עם כל זאת, הניח הרשב"א גם לגביו ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'- וחשש לקידושיו.
נמצא, שנחלקו הראשונים האם באדם שאינו חושש לעבור על איסורים גם כן אומרים ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'.
ב. הכוונה הנדרשת בביאה- עתה ברצוננו לבחון איזו כוונה נצרכת בביאה, מצד האיש, כדי שנחשוש לקידושין.
אפשרות א'- ישנו צורך שיכוון לקיים את מצוות קידושין מן התורה. לאפשרות זו, בכל מקרה בו ניתן להניח שלא כיוון לקיים את מצות התורה, לא נניח שאינו עושה בעילתו בעילת זנות.
אפשרות ב'- אינו מתכוון לקיים את מצות התורה, אלא מעוניין שלא תהיה בעילתו בעילת זנות (מעוניין להימנע מאיסור), ועל כן מתכוון לשם קידושין. לאפשרות זו- צריך שתהיה לו מודעות לאיסור, ורצון בסיסי להינצל מאיסורי תורה.
אפשרות ג'- ניתן להבין שאף שאינו מעוניין לקיים מצוות, ואף שאינו מעוניין להימנע מאיסורים, עם כל זאת אומרים אנו ש'אין אדם עושה בעילת זנות'- כל עוד מעוניין לחיות עם אשה זו חיי אישות ולא בזנות[6].
אם נקבל את הבנה זו האחרונה, ייצא שגם זוג שנישא בנישואין אזרחיים יזקק לגט, שהרי בעצם הירשמם לנישואין הצהירו על כוונתם לחיות יחד ולא בזנות בעלמא.
ג. האם 'מעשה קודם' משנה את הדין? נשים לב, שבכל שלושת המצבים בהם נאמרה הלכה זו- שאינו עושה את בעילתו בעילת זנות, מדובר שלא היה מעשה קודם שיכול להועיל לשם נישואין- הן במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק- שם לא היתה קודם לכן כל פעולה שניתן לתלות בה את הקידושין לאחר הגירושין שנעשו. הן במקדש על תנאי, והן בקטנה שהגדילה ולא מיאנה.
יתכן, ודוקא במקרים אלו אומרים בהם יודע האדם שלא היתה כל פעולת קידושין עד עתה- אינו עושה בעילתו בעילת זנות ומתכוון לבעול לשם קידושין. אולם במקרה בו היה מעשה קודם- כדוגמת המקרה בו נמצא פסול בעדי הקידושין או שאחד מעידי הקידושין הסב את ראשו ולא ראה את נתינת הטבעת, יתכן ולא ניתלה בביאתו כוונתו לשם קידושין- שהרי הוא לא היה מודע לפסול העדים ולבעיתיות הנגזרת מכך בקידושין, ועל כן לא כיוון בביאתו לשם קידושין.
ד. בזמן שאין מקדשים בביאה- נאמר דין זה? הגר"ע יוסף זצ"ל שימש בצעירותו כרב במצרים, ובהיותו שם הגיע לפניו שאלה של אשה שנשאה בנישואין אזרחיים ובעלה ברח והותירה בכבלי עגינותה. והגרע"י התירה לבסוף, בין השאר בטענה שבימנו אין מי שמקדש בביאה ואין מודעות של המון העם לאפשרות זו, ובודאי לא היתה כוונתו לשם ביאה, וכך תמצת את הדברים בשו"ת יביע אומר (חלק ח, אבה"ע י)[7]:
"...בהיותי משרת בקודש במצרים בשנת התש"ט, בא לפני מעשה, והיה חשש עיגון רציני לאשה שהבעל שנישאת לו בנישואין אזרחיים חמק עבר ולא נודעו עקבותיו, והתרתי אותה בלא גט, וסמכתי ראשי ורובי על הפוסקים המתירים, ומתוכם בעל שאגת אריה בתשובתו שהובאה בשו"ת בית אפרים (חאה"ע ס"ס מב דצ"ז ע"א), שדוקא בדורות הראשונים שהיה דרכם לפעמים לקדש בביאה, ואי אפשר לקידושי ביאה בלא עדי יחוד, והיה דין זה ברור וידוע לכל, משום הכי אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קידושין בעל, אבל בזמנינו ובמדינות אלו שאין דרכם לקדש בביאה כלל, ואין דין זה ידוע אלא לתלמידי חכמים הבקיאים בהל' קידושין, אין לחוש שבעל לשם קידושין, שקרוב לודאי שאין האיש הזה יודע דין זה, כדי שנחוש שלשם קידושין בעל, וגם עדי היחוד אינן בקיאים בזה כלל, והלואי שרוב המורים בזמנינו ידעו הלכות קידושין על מתכונתם...".
ה. חלות הקידושין ללא עדים על הייחוד- כדי שתהיה יכולת שיחולו קידושין על ידי מעשה הביאה יש צורך שיהיו עדים על הייחוד, והבעל והאשה יהיו מודעים אליהם, כמו שכותב השולחן ערוך (אבה"ע קמט, ב) לגבי מחזיר גרושתו:
"נתייחד עמה בפני שני עדים, והיו שני עדים כאחד, וראו הוא והיא את העדים, אם היתה מגורשת מן הנשואין, חוששין לה שמא נבעלה, והן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה".
בנישואין אזרחיים מוכח מציאותית שבא עליה, אולם אין עדים היודעים על ייחוד מסוים הראוי לביאה. ואכן גם את זאת מצרף הגרע"י בתשובתו (ו, א) כצד להתיר.
יחוד חתן וכלה בביתם- דעת הגר"ע יוסף שבני ספרד לא ייעשו חדר ייחוד מיד לאחר החופה בחדר באולם, אלא הייחוד הוא בשעת ההגעה לביתם- לאחר החתונה. הבעיה בזה- שבדרך כלל החתן והכלה מגיעים לביתם בשעה מאוחרת בלילה בזמן שאין שני עדים שרואים שהם מתייחדים יחד בבית, וכיצד יחולו הנישואין[8]? הגר"ע עצמו שואל את שאלה זו (חלק ה, אבה"ע ח):
"פש גבן להעיר עוד בענין הייחוד שעושים לחתן ולכלה בלילה, ואין מלווין אותם לחדרם אלא קרובי החתן והכלה, ולפעמים אין השכנים רואים אותם כשבאים להתייחד, ולכאורה היה צריך להזמין עדים לראות הייחוד שעל ידו נגמרים הנישואין, וכדקי"ל בדין קידושי ביאה, דאמרינן (גיטין פא:) הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה"?
ומשיב:
"ונראה שבכניסה לחופה דהיינו הייחוד לא הצריכו עדים לכך, מאחר שכבר עשו הקידושין, ובירכו ז' ברכות של הנישואין, ואין זה רק גמר ענין הנישואין, בכה"ג א"צ עדים, ודוקא בקידושין בעינן עדים לעיכובא משום דחב לאחריני, וכמ"ש בקידושין (סה:)".
לדבריו, שונים הקידושין מהנישואין, ואף על פי שבקידושין לא ניתן להסתפק באומדן, באנן סהדי, בנישואין ניתן להסתפק ב'אנן סהדי', וכמובן שאין צורך בעדים הרואים את הייחוד לשם נישואין.
ו. ההכרעה למעשה- הן הגר"י הרצוג והן הגר"מ פיינשטין והן הגר"י יוסף בתשובתם הכריעו למעשה שאם הבעל כאן וניתן להוציא מידו גט, מוציאים מידו, אולם במידה ולא ניתן להשיג את הבעל ולשכנעו להביא גט לאשתו- התירו את האשה להינשא.
נביא לדוגמא את דברי הגר"מ פיינשטין (אבה"ע א, עד):
"ולכן אף שבאם אפשר להשיג גט פטורין מהראוי להחמיר אף במופקרין ... מכל מקום באי אפשר להשיג גט ממנו שאין יודעין היכן הוא יש להתירה".
ז. ידיעה על פי האם- לסיום נציין, שכל הדיונים בהם הארכנו ודנו מתחילים רק במידה שהמידע שבידנו הגיע על ידי עדים כשרים או על ידי הבעל-אבי הילדים שכשרותם מוטלת בספק, אולם במידה וכל המידע שבידנו מבוסס על עדותה של האם- אין לפסול את הילדים לפיה. מפני שכח נאמנות לפסול את הילדים ניתן לאב מדין 'יכיר' (ב"ב קכז, ב), אך לא לאם.
ובדומה כתב הג"ר אליעזר גולדשמידט לגר"ע יוסף במכתב[9] שהחזון אי"ש התיר אשה שטענה שלפני נישואיה עם בעלה הנוכחי המוכר לנו היתה נשואה לאדם אחר כדת משה וישראל, והתגרשה ממנו בגירושין אזרחיים בלבד, ולאחר מכן נישאה לבעל הנוכחי, ולדבריה ילדיה ממזרים. ובעלה אומר שלא שמע על זה ולא יודע על זה דבר. והתירה מהנימוק הנ"ל.
[1] שאלת רה"י לפרשת משפטים- 'הסתמכות על אומדן בגיטין וקידושין'.
[2] שם.
[3] כך נוסחו הדברים בקהילות יעקב. ראה באופן דומה בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (גירושין ו, ט): "ואינו דומה לגט שמסרו ליד האשה בלא עדי מסירה דמהניא לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין, דהתם השטר גופיה מעיד ע"ז שבא ליד האשה, דעיקרו של שטר הוא שהבעל נותנו לה ומגרשה, וע"כ שפיר מקרי ראית שטר דמהניא מדין תורה, משא"כ לענין השליחות אין בהשטר מאומה מזה".
[4] שאלות דומות הגיעו לפני הג"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רבה הראשי של מדינת ישראל בהקמתה- ראה לדוגמא בשו"ת היכל יצחק אבן העזר ב, ב.
[5] הובאה בבית יוסף (אבה"ע סוף סי' יז), מופיעה בספר אדעתא דרבנן סי' ה.
[6] הבנה זו מובאה ונידונה על ידי הג"ר איסר יהודה אונטרמן, רבה הראשי של מדינת ישראל בספרו שבט מיהודה (חלק ב עמ' דש).
[7] וראה גם שם, חלק ו אבה"ע סי' א.
[8] הקידושין חלו בנתינת הטבעת תחת החופה, השאלה היא לגבי החלת הנישואין בדווקא.
[9] מופיע ביביע אומר (אבה"ע ח, ה) בסוף התשובה.
