שאלה שבועית - הפה שאסר הוא הפה שהתיר

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

נעסוק בשני סיפורים שמתוכם נעמוד על גדרי 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'

מקרה א'- בבית כנסת במרכז הארץ מוצבת קופת צדקה שייעודה הוא לצורך ההוצאות השוטפות של בית הכנסת. בכל יום שמים אנשי הקהילה כסף בקופה זו, ומצטבר בה סכום נכבד. בכל ערב לאחר שיעור הדף היומי מרוקן הגבאי את הקופה.

שבוע אחד ניגש הגאי לרוקן את הקופה בסוף היום ומגלה שהיא ריקה לחלוטין. וכן בסוף היום הבא מוצא הגבאי את הקופה ריקה, וכן ביום שלאחריו. הגבאים התכנסו לדון כיצד להתמודד עם ריקון הקופה, ובעודם יושבים ודנים בעניין מגיע אחד ממתפללי בית הכנסת ואומר שהוא זה שרוקן את הקופה, והוא סיפר בפניהם את הסיפור הבא: לפני ראש השנה קניתי מקום בבית הכנסת ב800 ₪, ברשותי היה צ'ק על סך 1200 ₪ שניתן לי כתשלום על ידי אדם אחר, נתתי אותו לגבאי וביקשתי ממנו שיביא לי עודף 400 ₪, הגבאי אמר שישיב לי בהמשך- ועד היום לא קיבלתי את כספי.

הואיל ואין בידי יכולת להוכיח את טענתי – בגלל שהצ'ק לא רשום על שמי, החלטתי לקחת את הכסף המגיע לי מקופת הצדקה- עד עתה לקחתי 380 ₪, מחר אקח עוד 20 ₪ ובזה יסתיים החוב, כך אמר האיש, והלך לדרכו

נשאלת השאלה- האם ועד בית הכנסת יכול לתבוע ממנו את מה שלקח, או שמא יש לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"- שהרי כל הידיעה שלנו שהוא זה שלקח נובעת מדבריו- ולדבריו, נטל את המגיע לו.

מקרה ב'- ראובן בא עם אופנים, מציגם בפני שני עדים ואומר להם- שהאופניים אינם שייכות לו, אלא לשמעון חברו, והם נמצאות אצלי בתורת משכון עד שראובן ישיב לי את ההלוואה. במידה וישלם שמעון את החוב אשיב לו את האופניים, במידה ולא, יישארו האופניים אצלי- לשימושי. שמעון כנגדו טוען- האופניים שלי ואיני חייב לראובן דבר! ודורש את השבת האופניים.

וגם כאן נשאלת השאלה- האם יהיה נאמן ראובן מכח הפה שאסר לטעון ששמעון חייב לו כסף, ולהחזיק את האופניים אצלו עד שישלם לו שמעון, או שמא יהיה חייב (מכח הודאתו) להשיב את האופניים לשמעון?

האם התשובה על שני המקרים תהיה זהה או ישנו הבדל ביניהם?

תשובה:

נאמר בפרקנו (בבא בתרא ל, א):

"ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך. אמר ליה: את לאו קא מודית האי ארעא דידי היא, ואת לא זבינתה מינאי? זיל לאו בעל דברים דידי את; אמר רבא: דינא קאמר ליה".

במקרה זה בו עוסקת הסוגיא אין למרא קמא עדים שהשדה היתה שלו (שהרי כל טענתו בתביעתו מתבססת על הודאת המוחזק). ונמצא אם כן, שיש לנתבע 'הפה שאסר'- שהרי רק על פי דבורו של המחזיק שהקרקע היתה של המרא קמא מקבלים אנו את טענתו של התובע. ואם כן מדוע פסק רבא שעל המחזיק לפנות את הקרקע לטובת המרא קמא?

נשים לב שלושה אנשים לפנינו- מרא קמא, מחזיק ואותו אדם שלטענת המחזיק נמצא בתווך ביניהם- קנה את החפץ מהמרא קמא ומכרו למוחזק.

עלינו לדון אם כן האם יש לאמצעי נאמנות מכח 'הפה שאסר? ואם אכן אין לו נאמנות- מדוע אין לו? מכח התשובה לשאלה זו נשוב אי"ה למקרים הנ"ל ונשיב עליהם.

נחלקו הראשונים מהיכן נובעת ידיעתו של המוחזק שהשדה היתה פעם בעלותו של המרא קמא, המערער; האם כל ידיעתו מבוססת על המוכר לו (האמצעי), או שמא ידע זאת גם קודם שאמר זאת השני- שמכר לו את השדה.

דעת הרמב"ן ורבנו יונה שהגמרא עוסקת במקרה בו המחזיק יודע בכוחות עצמו שהקרקע שייכת למרא קמא, ולכן למוכר (השני- הנמצא בתווך) אין נאמנות מכח הפה שאסר- שהרי ידעו שהשדה היה של המרא קמא גם בלעדיו. אולם במקרה בו כל ידיעתו של המחזיק שהשדה היה בבעלות המרא קמא נובעת מדברי האדם השני שמכר לו את הקרקע, ולא ידע זאת מחמת עצמו- נאמן המוכר מכח 'הפה שאסר'- שהרי כל ידיעתנו על ה'איסור'- על שיוך השדה למרא קמא בעבר- היא רק מכוחו, ולכן אין מוצאים את המחזיק מהקרקע.

לאור דברי הרמב"ן ורבנו יונה אין מקום לדיון בשני המקרים בהם אנו עוסקים- שהרי כל ידיעתנו שאותו אדם הוא שנטל את הכסף (במקרה הא'), וכן כל ידעתנו שהאופנים היו שייכות לשמעון מבוססת רק על טענת הנתבע עצמו- ואם כן לדברי רבנו יונה והרמב"ן במקרה כזה יהיה נאמן מכח 'הפה שאסר' ולא נוכל להוציא את הכסף/אופניים מתחת ידו.

אולם הראב"ד אומר (שיטה מקובצת, שם) שמלשון הגמרא "דאמר לי דזבנה מינך"- נראה שכל ידיעתו של המוחזק על בעלותו של המרא קמא בקרקע נובעת רק מכח דברי השני- אותו אדם שמכר לו, ואם כן אמור השני להיות נאמן מכח 'הפה שאסר' ובכל זאת פסק רבא שעל המחזיק לעזוב את הקרקע! רואים אנו שעל אף שכל ידיעתו של המחזיק מתבססת על דברי המוכר לו- אין נאןמ המוכר לו מדין הפה שאסר.

אכן, כאן עלינו לשאול מדוע? למה שלא נאמינו מכח הפה שאסר?

נביא שני מהלכים בהסבר הדבר:

א) ר' שמואל רוזובסקי (חידושי ר' שמואל ב"ב סי' כא) אומר שלפי דעת הראב"ד כוחו של הפה שאסר הוא מגדרי מיגו (אולי הוא מיגו איכותי יותר, אבל עדיין כוחו הוא מגדרי מיגו).

כוחו של מיגו הוא רק במישור הטענות- מחזק הוא את דברי הטוען בפני בית הדין, ומסיבה זו כל משמעותו היא רק בטענה הבאה בפני בית הדין. לאור זה, גם כח הנאמנות של הפה שאסר יהיה רק בפני בית הדין. ומסיבה זו פסק רבא שהשדה תצא מהמוחזק ותשוב למרא קמא, ולא יהיה נאמן מכח 'הפה שאסר'- מפני שטענותיו נאמרו מחוץ לבית הדין.

לעומת זאת, הרמב"ן ורבנו יונה שחלקו וסברו שבמקרה שכל ידיעתו של המחזיק מושתת על דברי המוכר לו יהיה נאמן מכח 'הפה שאסר', למדו ש'הפה שאסר' הינו נאמנות בעלת תוקף עצמאי שאינה כפופה לגדרי מיגו ולכן, על אף שטען הלה את טענותיו מחוץ לבית הדין- מקבלים אנו את דבריו מכח הפה שאסר.

לאור הסברו של ר' שמואל רוזובסקי בשני המקרים הנזכרים- איננו עוסקים בטענות בפני בית הדין- ועל כן לא תהיה ביד המחזיק נאמנות מכח 'הפה שאסר' וייאלץ להשיב את הכסף שנטל מקופת הצדקה של בית הכנסת/אופניו של שמעון.

ב) ר' נפתלי טרופ (הגרנ"ט) בחידושיו מעלה ג' הבנות בגדר הפה שאסר, את שתי הראשונות כבר הבאנו קודם לכן: א) נאמנות מכח מיגו- נאמנות שמוגבלת לבית הדין בלבד. ב) נאמנות עצמית-אני 'הבעלים' על האיסור, אני ה'בעלים' גם על ההיתר. ג) אולם ניתן לומר אפשרות שלישית, והיא- שהפה שאסר אינו כח המעניק נאמנות כל שהיא לטוען אותו, אלא משמעותו- שאין כאן כלל הודאה, ונשאר המצב בקדמותו שהרי על הצד שמקבלים אנו את דבריו- מקבלים אנו את שני חלקיהם, וקבלת שני החלקים בדבריו- מחזירה את המצב לקדמותו.

אולם לאור הגדרה זו באמת לא יוכל לשנות דבר מהמצב שהיה קודם דבריו- הן לטובתו והן לרעתו, שהרי אין לו כל נאמנות אלא שאומרים אנו שעל פי כל דבריו כמכלול לא שינה דבר.

נדגים זאת משני מקרים בהם משתמשים חז"ל ב'פה שאסר':

1. במשנה בכתובות (כב, א) נאמר:

"האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".

במקרה זה היתה מותרת לנישואין קודם דבריה וגם לאחר דבריה נשארה באותו מעמד ועל כן ניתן להשתמש ב'פה שאסר'.

2. בדומה ניתן לראות במשנה (כתובות טו, ב):

"ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן".

גם במקרה זה היה הוא הבעלים המוחלט על הקרקע, וכן נשאר לאחר קבלת דבריו- שאסרו והתירו, ועל כן נאמן מדין 'הפה שאסר'.

לאור זה מסביר הגרנ"ט[1] את דברי הראב"ד- על אף שסוגיית הגמרא עוסקת לדבריו במקרה בו כל ידיעתנו מושתת על דברי המוכר, מכל מקום כאן לא יוכל להיות נאמן מכח 'הפה שאסר', משום שאם נאמין לדבריו מכח 'הפה שאסר'- תהיה השלכה משמעותית ביותר- עד עתה החזקתו בקרקע היתה מכח ספק (כרגע היא תפוסה בידו וכל דאלים גבר), אולם על ידי עוברת הקרקע לעמוד ברשותו- זה, אין בכוחו של 'הפה שאסר' לעשות שהרי הפה שאסר אינו כח נאמנות מכל סוג שהוא- אלא אומר שעל הצד משקבלים אנו את דבריו מקבלים אנו אותם בשלמותם, ואם כן חזר הדבר לקדמותו- למצה שהיה קודם דבריו.

לאור דבריו של הגרנ"ט יהיה הבדל באופן בו נפסק בין שני המקרים- במקרה של נוטל הצדקה- קודם אמירתו לא היה כל חשד מבוסס כלפי אותו אדם, היה מוחזק בממונו, וגם לאחר דבריו לא השתנה מעמדו. אולם המקרה של האופנים דומה למקרה בו עסקה הסוגיא- בעוד החזקתו קודם לכן היתה מדין ספק- שהרי יודעים אנו שהחפץ היה קודם לכן בחזקת חברו, ועתה, לאחר דבריו עובר החפץ לחזקתו ללא עירעור.

לסיכום: שלוש הבנות עלו במהלך הדברים בגדר 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר:

א) נאמנות מכח מיגו- כח המועיל רק בטוען בבית הדין, ולכן בשני המקרים בהם עסקנו לא יהיה נאמן [כן למד הראב"ד על פי הסברו של ר' שמואל].

ב) נאמנות עצמאית (הוא בעלים על האיסור הוא בעלים על ההיתר)- לפיה בשני המקרים יהיה נאמן [כן למדו האחרונים בדעת הרמב"ן].

ג] אין כאן הודאה- אינו נאמנות כלל, אלא שבקבלת דבריו כמכלול שלם- מתברר שכלל לא הודה והשאיר את המצב בקדמותו להבנה זו במקרה הא' של הנוטל מקופת הצדקה יהיה נאמן, אולם במקרה הב'- של נוטל האופניים לא יהיה נאמן [כן למד הגרנ"ט בדעת הראב"ד].

[1] הגרנ"ט יוצא להסברו מחשבון בנושאי הכלים של השולחן ערוך בחו"מ (סי' קלג, ג) שם פוסק השו"ע (על פי הרחבת הסמ"ע) שבמידה וישנם עדים שראו את החפץ ביד המחזיק קודם שבא לדין, גם אם הראהו מעצמו לאותם עדים וטען בפניהם שממושכן אינו נאמן. והקשה שם הט"ז מדוע לא יהיה נאמן מכח 'הפה שאסר'- הרי ברצונו יכל להסתיר את החפץ, ומה בכך שהיה? הש"ך על אתר כתב לחלק בין משכון- שם אינו נאמן מדין הפה שאסר, לטוען לקוח. וצריך ביאור מהו החילוק? על דרכו של הגרנ"ט מובן היטב, ביחס למשכון- במקרה זה אינו טוען שהחפץ אינו של חברו, אלא שלמרות שהוא של חברו מחזיק הוא בצדק. עבור זה עלינו להאמין לסיפורו ואת זה איננו יכולים לעשות מכח 'הפה שאסר', מפני ש'הפה שאסר' אינו מעניק נאמנות כל שהיא.