שיחה לפר' ויחי - חי וקיים
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור פעם נוספת שאנו נתקלים ב"סתירה" מעין זו היא בפרשת "חיי שרה". פרשה הפותחת והעוסקת דווקא בקבורתה של שרה אמנו.
אין זה מקרה. יש כאן ביטוי לאימרה הידועה של חז"ל: "צדיקים במיתתן קרויים חיים" (ברכות י"ח: )
ננסה לעמוד על הרעיון שמסתתר מאחורי מאמר זה, רעיון שמובלט ומודגש באופן מיוחד וביתר שאת בהקשר לפטירתו של יעקב אבינו ע"ה.
יעקב אבינו לא מת
הגמ' בתענית (ה: ) מביאה מאמר מפליא:
אמר לו ר' יצחק לרב נחמן הכי אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא (פי'= וכי לחינם ספדו הסופדים וחנטו החונטים וקברו הקוברים?) אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר +ירמיהו ל'+ ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים
ישנם טועים שסבורים שכוונת חז"ל לומר לנו, שאכן יעקב אבינו לא מת, ואין להיבהל מקושיות ושאלות דגומת "וכי בכדי ספדו ספדיא וכו'", כי במקום שיש מדרש, אין לנו להתרשם ממה שרואות עינינו. אבל בוודאי שאסור להבין כך את עומק מאמר חז"ל, וכמו שכבר אמר הריה"ל בספרו הכוזרי: "חלילה לא-ל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי".
אלא ברור שחז"ל מבטאים כאן בעומק ובעוצמה את תוכנו הרעיוני של המאמר:צדיקים במיתתן קרויים חיים.
וכך אכן כותב השל"ה הקדוש:
ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו. ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר. וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט. הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים. והשיב לו, מקרא אני דורש. כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם. (כללי התלמוד (יז) כלל דרושים ואגדות)
שמו, זכרו ומעשיו
חיים ומוות הם דבר והיפוכו. אם המוות פירושו הוא חידלון, הפסקה, ועצירת כל פעילות ומעשה, הרי לעומתו החיים הם הקיום הנצחי והמשך הפעילות והעשייה. הצדיקים במיתתן הם חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.
בלהט הלימוד אנו מכריזים: "רש"י אומר, הרשב"א מקשה, הקצות מתרץ", הכל בלשון הווה, הם חיים איתנו, הם מדברים איתנו, אנחנו שואלים והם מתרצים. אנחנו שומעים את קולם ודנים בדבריהם. דמותם עומדת מול עינינו והם משוחחים איתנו שיחה חיה ותוססת.
וכנ"ל, כל המעשים הגדולים שנותנים את פירותיהם ופירי פירות לדורות, הם מעשים נצחיים, ובכך נמשכים החיים של עושיהם וקיימים לעד.
"מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". כשצאצאי יעקב שבים אל ארצם ומולדתם גם לאחר אלפי שנים, והם אף ממשיכים את מורשתו של יעקב, מתגלה לעין כל כי יעקב חי ופועל בקרבם במשך כל הדורות הללו, הוא שנתן להם את הכוח לשרוד בגלות הארוכה והממושכת, דמותו עמדה לנגד עיניהם, ומכוחו הם קמו מעפר ושבו לארצם. – יעקב אבינו לא מת! וכנ"ל ממש – דוד מלך ישראל חי וקיים! (ראה גמ' ר"ה כ"ה.)
על כספת ועל נדל"ן
שני סיפורים בחז"ל ממחישים פן נוסף ברעיון הזה.
הסיפור הראשון הוא על מונבז המלך:
ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה .. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו ... אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות ... אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות ... אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי ...אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא (בבא בתרא י"א.)
בעיניים הכלכליות של משפחת המלוכה, הרי מונבז הוא בזבזן קל דעת. כולם אספו, גנזו ושמרו, והנה בא הוא ומבזבז את כל האוצרות. אבל מונבז מעמידם על כך שהאמת הפוכה לחלוטין. מה שנדמה בעיניהם כבזבוז זוהי השמירה האמיתית. הנצחית, הקיימת לעד, ואילו מה שלדעתם היא שמירה וגניזה, למעשה זה בזבוז חסר תועלת, כי מה מכל זה נשאר לנצח..?
וסיפור שני הוא על ר' יוחנן:
ר' יוחנן היה מהלך ועולה מטבריה לציפורי, והיה ר' חייא בר אבא סומך אותו. הגיעו לשדה אחד, אמר ר' יוחנן, שדה זה שלי היתה ומכרתיה כדי לעסוק בתורה. הגיעו לכרם אחד, אמר, כרם זה היה שלי ומכרתיו כדי לעסוק בתורה. הגיעו למטע זתים, אמר, מטע זה היה שלי ומכרתיו כדי לעסוק בתורה. החל ר' חייא לבכות. שאלו רבי יוחנן על מה אתה בוכה? אמר לו, על שלא הנחת דבר לזקנותך. אמר לו, חייא בני, וכי קלה היא בעיניך מה שעשיתי, שמכרתי דבר שניתן לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום. עולם כולו ומלואו לא נברא אלא בששה ימים, דכתיב כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ (שמות כ, יא), אבל התורה ניתנה לארבעים יום, שנאמר ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה (ויקרא רבה אמור פרשה ל)
בעיני בשר ודם, בתים שדות וכרמים נראים נכסים יציבים ומבוססים- נכסי דלא ניידי, אך ר' יוחנן מעמידנו על הנקודה ששמים וארץ ניתנו לששה ימים ואילו התורה ניתנה ל-40 יום, ללמדך מיהם ומהם באמת נכסי דלא ניידי – " וכי קלה בעיניך וכו' ".
לטעום מעץ החיים
אנו אומרים: "וחיי עולם נטע בתוכנו".
השפת אמת כותב על כך דבר מדהים. לדבריו, אדם הראשון אמנם גורש מגן עדן "פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וחי לעולם". אך הקב"ה משאיר לכל אחד ואחד מאיתנו את האפשרות להידבק באותו עץ החיים שנטוע בגם העדן שסביבנו- בתורה ובמצוות, ואלו הם חיי העולם שנטעו בתוכנו.
וז"ל שפת אמת:
דכתי' ויטע כו' גן כו' וישם שם כו' האדם כו'. א"כ הי' רצון הבורא ית' שהאדם יהי' בגן עדן ובוודאי נתקיים רצונו יתברך. והגם דכתי' אח"כ ויגרש כו' האדם. היו התיקונים אח"כ מבחוץ ע"י התורה ובית המקדש. כדכתי' וכי תבואו כו' ונטעתם שיוכלו להתדבק בשורש עץ החיים ע"י התורה ומצות רמז לדבר דכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שנכתב לרבותא לשבח המצות שיכולין עי"ז להתדבק בעץ החיים. כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו כלפי מ"ש פן ישלח ידו כו' וחי לעולם. והתורה היא הגן עדן ועץ החיים וע"ז נאמר גן נעול גל נעול. (קדושים שנה תרמ"ה)
אם רק נרצה, נוכל לחיות. ישנו עץ חיים שריבונו של עולם רוצה שנאכל ממנו. הוא מצוי באותו גן עדן המקיף כל אחד ואחד מתוכנו- חיי עולם נטע בתוכנו.
