שיחה לפר' כי תבוא - וּרְאֵה בְּטוּב
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור מקרא ביכורים ווידוי מעשרות
פרשת כי תבוא פותחת בשתי מצוות: הבאת ביכורים, וביעור מעשרות. קיימת נקודה משותפת לשתי המצוות הללו, והיא העובדה שנוסף לעצם מעשה המצווה, נצטווה האדם הזוכה לקיימם לומר דברים לפני רבש"ע.
הפסוקים הללו שאותם קורא האדם עם קיום כל אחת מהמצוות, נקרא בפי חז"ל: מקרא ביכורים, ווידוי מעשרות.
את פסוקי מקרא ביכורים אנו מכירים היטב, בין היתר משום שהם תופסים מקום מרכזי בליל הסדר, כחלק מסיפור יציאת מצרים שבהגדה. הטעם לכך שנבחרו דווקא הפסוקים הללו להיכלל בהגדה, משום שהם כוללים ביטוי רחב להכרת הטוב שלנו לרבש"ע על חסדיו הרבים עימנו, הן בכל הנוגע לכלל ישראל משחר ההיסטוריה, והן בכל הקשור לשפע הטוב לאדם הפרטי החי בשלווה על אדמתו, והוא יושב תחת גפנו ותאנתו ונהנה מפירותיהם.
לעומת זאת, פרשת וידוי מעשרות, מעוררת לכאורה פליאה. מהו הערך בהכרזתו המפורטת והארוכה של אדם, על כך שהוא נהג כראוי ופעל על פי מה שנצטווה? ועוד יותר תמוה השם שנתנו חז"ל להכרזה זו "וידוי מעשרות". אנחנו רגילים להשתמש במושג "וידוי" ביחס לחטאים ועבירות אותם מפרט אדם יחד עם חזרתו בתשובה, ומה ראו חז"ל לקרוא אף לפסוקי פרשתנו "וידוי מעשרות"?
ניתן אולי לומר, כי אכן למדים אנו כאן דבר גדול. לא לחינם נסמכה פרשת הכרת הטוב של ביכורים תיכף וסמוך לפרשת וידוי מעשרות. ללמדך כי גם וידוי זה הוא סוג מיוחד וחשוב של הכרת הטוב!
העצמה אישית
כשם שאדם מצווה בהכרת טוב לכל מי שהיטיב עימו, בוודאי כאשר מדובר בהכרת הטוב למקור הטוב- לרבש"ע, כך מצווה להכיר ולא להתעלם מן הנקודות הטובות הנמצאות באדם עצמו, לדעת להצביע על נקודות החוזק באישיותו, לחזק בקרבו את ההכרה שבאמת בתוכו פנימה טוב הוא!
אסור לו לאדם להתעלם מממעשיו הטובים ומהצלחותיו, ודבר זה עצמו יועיל לו להצליח לממש את היעדים הרוחניים שהציב לעצמו. ראוי ומותר לו לאדם, לעצור מידי פעם, להביט מעט אחורה, ולומר "עשיתי ככל אשר צויתני". כמובן, אין זו הכרזה שנועדה לאפשר לו לנוח על זרי הדפנה. חלילה, אלא אדרבה, להאמין ביכולותיו ובמסוגלותו לפעול ולהיטיב עוד ועוד וביתר שאת, בחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'". כשם שאסור לו לאדם להתעלם מנקודות התורפה ולחולשותיו, וצריך הוא לציינם ולבודדם על מנת שיוכל לפעול ולתקנם, כך בדיוק עליו לציין ולהעצים את נקודות החוזקה שלו. זאת במגמה להחזיר לו את האמון והביטחון העצמי ולהזניקו קדימה. מעתה מובן מדוע גם ציון נקודות אלו נקראו וידוי.
מבט חיובי מחולל שינוי
ר' נחמן מברסלב כותב, כי מעלת "לדון את האדם לכף
זכות", אינה מסתיימת אך ורק בנקודת המבט של המתבונן, אלא ממשיכה ופועלת פעולה ממשית, מחוללת שינוי בנפשו של האחר. כף הזכות מעצימה את נקודות הטוב בנפשו של האחר! הוא בונה את הרעיון סביב הפסוק:
"וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהילים לז). ומכאן צועד ר' נחמן צעד נוסף, ומשליך את הדברים גם על חובתו של אדם להביט על עצמו במבט חיובי, "לדון עצמו לכף זכות". והתבוננות זאת תפעל את פעולתה המיטיבה, ותחולל שינוי בנפשו, וכך כתב ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן רפ"ב, וז"ל:
וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים). וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשֹ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָֹה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב... וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשֹ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" כַּנַּ"ל.. וְהִזְהִיר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מְאֹד לֵילֵךְ עִם הַתּוֹרָה הַזֹּאת, כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
חונן הדעת והרוצה בתשובה
הרב קוק זצ"ל באורות התשובה, כותב דברים דומים, בסגנון אחר. הרב מתייחס לסמיכות שבתפילת שמונה עשרה בין ברכת "חונן הדעת" לברכת "הרוצה בתשובה". הגמ' במגילה (י"ז:) אומרת על כך "תשובה באה אחר בינה, ככתוב: "ולבבו יבין ושב ורפא לו". הרעיון המסתתר מאחורי דברי חז"ל הוא, שבינה היא היכולת להבחין ולהבדיל בין דבר אחד למשנהו (לכן תיקנו חז"ל לומר הבדלה בברכת הדעת כי "אם אין דעת, הבדלה מנין") לדוגמא, תינוקות שעדיין לא עמדו על דעתם, לא יבחינו בסכנות, ובוודאי לא ידעו להבחין בין טוב לרע, בין מועיל למזיק. ככל שהאדם הולך ומתפתח, הוא יודע להבחין בהבחנות דקות יותר, בין אמת לשקר, בין מקורי למזויף וכו'.
גם מעולם הישיבות אנו יודעים, כי הלמדנים הגדולים וחריפי השכל, הם אלו שיצליחו למצוא "חילוק" דק אך עקרוני בין שני עניינים כשהם נראים דומים לחלוטין, ובכך ליישב סתירה קשה.
והרב קוק אומר, שהנפילה הבאה בעקבות החטא, יוצרת בלבול אצל האדם, וחוסר הבחנה בין חלק הרע שבן לבין כל החלקים הטובים הגדולים שנמצאים בקרבו. תהליך התשובה מתחיל דווקא, מתוך בירור והבחנה, ומתוך כך שהאדם מסוגל להבחין גם בחלקים הטובים שבאישיותו, אף בזמן היותו שרוי בחטא. מתוך כך יבוא להעצימם ולהגבירם. בתחילה תבוא התבוננות זו הנובעת מבינה, ובהמשך לכך תבוא התשובה בעקבותיה.
וז"ל (פרק ט ט):
כל חטא נובע מפגם ביכולת בנפש האדם. נחלשה הנפש, ואינה יכולה לעמוד נגד נטית הרע שבה. חסרון-יכולת זה בצאתו אל הפועל מחליש הוא את כח הרצון של הטוב, וחלישות הרצון מחוללת חלישות הידיעה והכרת הטוב מטשטשת. התשובה באה אחר בינה. כשמגבירים את הכרת הטוב, הבאה בשלמותה גם עם הכרת הרע. הרע מבחין את הטוב, כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו. וכל מה שידיעת הטוב מתבררת, והפגם שגרם החטא להחשיך את הידיעה, הולך לו ע"י השבת הרצון ונטית הנפש אל הטוב, מתעוררת ע"י ההכרה ג"כ הנטייה לבסס את רצון הטוב ולהציל גם אותו מפגמו של החטא, והנפש אשר נחלשה מקבלת את טובה כזה להעמיד את נפילתה ולתקן את יכולתה שתהיה במלואה בתור יכולת לטוב
נבואה המגשימה את עצמה
מחקרים גילו שסטיגמות ו/או דעה חיובית או שלילית שמלווה את האדם, הם בחינת "נבואה המגשימה את עצמה". במסגרת מחקר מפורסם שנעשה בארה"ב, חילקו תלמידים בחלוקה אקראית לחלוטין לשלש קבוצות, וכל קבוצה קיבלה מורה חדש שלא הכירם קודם. למורה הראשון אמרו שהוא קיבל את התלמידים המצטיינים והמוכשרים. למורה השני דיווחו שהוא קיבל את הקבוצה הבינונית. ואילו למורה השלישי סיפרו שהוא קיבל את התלמידים החלשים והבעייתיים ביותר. והנה בסוף השנה, נמצא תיאום מוחלט בין הישגי התלמידים וציוני הקבוצות ובין המידע המוטעה שסיפקו למורים! כל קבוצה השיגה הישגים בהתאם למה שציפו ממנה!
זאת ועוד, כל הורה ומחנך יודע, שטעות גדולה לומר לילד "אתה ילד רע". משפט זה טומן בחובו מסר מסוכן. הילד עוד מסוגל להאמין שאכן הוא ילד רע וימשיך לפעול בהתאם. המשפט הנכון הוא:"המעשה שעשית הוא מעשה רע". המסר ששומע הילד במשפט מתוקן זה, שהוא עצמו נשאר ילד טוב אך המעשה הוא מעשה רע, ויש לצפות כי בעתיד שוב לא ייכשל במעשה זה.
ייתכן וזהו הרעיון המסתתר מאחורי סוד "שעיר המשתלח". השעיר הנושא עליו את עוונות בני ישראל ונשלח לארץ גזירה, מבטא את הרעיון, כי החטאים שדבקים בנו לא נהפכו חלילה להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, אלא אדרבה, אנו מסוגלים להתנתק מהם, לסלק אותם הרחק הרחק מאיתנו, ולהישאר שוב אנחנו כפי שאנחנו – צדיקים וטהורים.
