שיחה לפר' שלח לך - רוח אחרת עמו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בפרשתנו המדברת על חטא המרגלים, ישנם מספר שאלות שראוי לענות עליהם:
1. איך זה יכול להיות שהנשיאים שהיו מנהיגי העם במדבר, דווקא הם חטאו והחטיאו בחטא כ"כ חמור של דיבת הארץ רעה?
2. "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה"- מצויין שכלב קיבל שכר על שלא חטא ונמשך כמו שאר הנשיאים. נשאלת השאלה- מדוע רק הוא קיבל שכר ואילו יהושע, שגם הוא לא חטא, לא קיבל? ועוד, מהו ה"רוּחַ אַחֶרֶת" שהייתה לו?
3. " גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א', ל"ז) מהו החטא של משה שבגללו הוא לא נכנס לארץ? מדוע הוא אשם? ויותר מזה, בחטא מי מריבה כתוב שמשה לא נכנס לארץ בגלל שהכה על הסלע ולא דיבר ככתוב: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב). האם יש שורש משותף לשני החטאים?
4. "וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְקֹוָק: וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת" (תהלים ק"ו, כ"ה-כ"ז)
לפי הפסוקים האלו בתהלים, לולא החטא המרגלים- לא היה כלל מושג של גלות. כלומר שעמ"י לעולם היה נשאר כולו בא"י. אנחנו יודעים שאצל הקב"ה כל עונש הוא תיקון של החטא. כיצד הגלות היא תיקון חטא המרגלים?
5. "אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו הלילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה של דורות" (תענית כ"ט.)
כיצד הבכי על בניין בית המקדש הוא תיקון חטא המרגלים?
6. איזה מסר אני יכול לקחת מהפרשה? מה האישיות שלי מתפתחת, מתרוממת וגדלה בעקבות פרשה זו?
"כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלו עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין. דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי". (זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קנח עמוד א:)
תרגום: כולם היו צדיקים מראשי ישראל, הנה השאלה שלנו כולם היו צדיקים מראשי ישראל אלא שנמלכו ונטלו עצה רעה, ולמה נכשלו בכך? אלא שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מן הנשיאות, וימנה משה ראשים אחרים. שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשיהם, אבל בארץ לא נזכה.
בהסתכלות ראשונית שטחית ולא נכונה, יוצא שהכל זה אינטרסים, חשבונות אישים, וקטנוניות. המחשבה היחידה שהייתה למרגלים זה החשש לאבד את המעמד שלהם בזמן הכניסה לארץ. אגואיזם נטו. כמובן שאי אפשר להסביר כך, הרי לא יכול להיות שראשי המטות שליחי הציבור של כלל ישראל, כל מה שעומד להם בראש זה רק טובת עצמם. לכן, אני מבקש להסביר את הזוהר הזה בשתי דרכים.
בעלי המוסר אומרים שרואים בזוהר יסוד: לפעמים אידיאולוגיה מושפעת מנטיות אישיות. עצם הניתוח של הדברים אצלם, נבעה מהנטייה בלב שלהם שלא לאבד את המשרה שלהם. הם לא שיקרו במה שהם ראו, אלא שמה שהם ראו הושפע מהגישה שניגשו למשימה. נטיית הלב גורמת לי להסתכל ולנתח את העולם במשקפיים מסוימים. ולכן תמיד חובה עלינו לבדוק את נטיות ליבנו – לאן הם נוטות וכיצד הם מנווטים את חיינו?
דוגמה לכך לאפשרות שאדם ידגול באידאולוגיה שמקורה היא ממקום אחר לגמרי, ראיתי אתמול כאשר דיברתי באריכות עם בחור שרצה להתייעץ איתי, ותוך כדי שהוא השיחה התרשמתי שהוא מנתח את המציאות לא נכון. ניסיתי להבין מאיפה הניתוח השגוי מגיע, עד שסיפר לי בסוף השיחה על איזו טראומה שהוא עבר בילדותו שגרמה לו לאותה נטייה של לב, וזה מה שגרם לו לפרש את הכל אחרת.
ולכן הדבר הראשון שאנחנו צריכים לקחת מהזוהר הזה לפי בעלי המוסר, זה לבדוק את נטיות ליבנו, לבדוק אם שם הכל זך ונקי. וזה מה שקרה למרגלים- הם באמת ראו את הקשיים, אבל עצם זה שהם התבוננו כך זה נבע בגלל המחשבה שהייתה מוטה לצד שלילי ומעוותת.
אבל אולי אפשר להסביר את הדברים עוד יותר:
"הדא תרנגלא כד אפרוחיה דקיקין מכנשא להון ויהבא להון תחת אגפיה ומשחנא להון ומעדרא קדמיהון וכד אינון רביין חד מינהון בעי יקרב לותה והיא נקרא בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקיקלתך. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ ישראל אמ' להן משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, כי תבאו אל הארץ ונטעתם." (ויקרא רבה (מרגליות) פרשת קדושים פרשה כה: )
תרגום: התרנגולת הזו, כשאפרוחיה צעירים, והיא מאספת אותם תחת כנפיה ומחממתן. וכאשר הם גדלים היא מנקרת לו בראשו ומנחה אותו: לך, לך קדימה, אתה בעצמך ובמקורך שלך. כך שהיו בני ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולה מהן, והשלו מצוי להן, וענני הכבוד מקיפין אותן ועמוד הענן מגיע לפניהם, כיוון שנכנסו לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו, ייצא לשדה ויטע עצים. הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם".
המדרש משווה את תקופת המדבר לאפרוחים כמשהו זמני להכין, אבל לא האידיאל. במדבר בנ"י קיבלו מן ושליו מהשמיים, ענני הכבוד הגנו עליהם. קרבה לה' בלתי נורמלית, הצדיק היה מקבל את המן קרוב לבית ואילו הרשע היה צריך לכתת את רגליו כדי לקבל אותו. איזה יופי, איזה קרבה. אבל זו קרבה ששוללת בחירה חופשית, זו קרבה שאין בה עמל, אין בה התמודדות. לדעת המדרש, שלב המדבר הינו רק שלב בניים, אך המרגלים לא הבינו זאת. מבחינתם זהו האידיאל, ולכן חששו שכאשר ייכנסו לארץ כל העם יהיה בירידה רוחנית וזו הייתה נטיית ליבם, ולכן ראו את המציאות בצורה מעוותת. מה שהזוהר מדבר שלא יהיו ראשי מטות, זה רק סימן על השינוי בהנהגת ה', וזה מה שהפריע למרגלים – הירידה הרוחנית של העם.
לפי שני ההסברים נטיית הלב היא שגרמה להסתכלות שלהם דרך משקפיים לא נכונות, אלא שבהסבר הראשון זה נטיית הלב שהתחילה ממשהו אישי. וההסבר השני שנטיית הלב נבעה מתוך דאגה לכלל ישראל.
אני מבקש בזה גם לענות על השאלה איך הגלות ובכייה על בית המקדש היא תיקון החטא.
מטרת הגלות היא שלב ביניים כדי להבין את חשיבותה של ארץ ישראל והמגורים בה. מטרת הגלות היא כדי שהישיבה בארץ תבוא מתוך בחירה ולא כי אין לי ברירה. שתבוא מתוך עמל, מתוך התמודדות, מתוך השקעה. אבל צריך לדעת שהגלות זה רק שלב הכנה למגורים בארץ. וגם בית המקדש השלישי שייבנה ע"פ חז"ל מתוך השתוקקות ותפילה של דורות, ובעזרת ה' לעולם לא ייהרס. ולכן עמל הישיבה בארץ ובניין בית המקדש הם תיקון לחטא המרגלים.
ועכשיו ניגע ביהושע וכלב. "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ", מפרש רש"י- "התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים". משה מוסיף לו אות- מ'הושע' ל'יהושע', ונהפך להיות חיבור בין יו"ד לה"א.
הגמרא במנחות אומרת שהעולם הזה נברא בה"א, והעולם הבא נברא ביו"ד, שנאמר "כי בי ד' צור עולמות". כלומר, משה רצה לחבר בין רוחניות וגשמיות כי ידע שזה סודה של ארץ ישראל.
שני הסברים: יהושע שהיה עבד משה והבין ממשה שארץ ישראל זאת המטרה- עמל עם סייעתא דשמיא זה העיקר, חלק על המרגלים מתוך אידיאל. כלב לעומת זאת, חשב כמו המרגלים וחשב שכניסה לארץ היא ירידה רוחנית, אך אמר לעצמו ולאחרים: אם זה מה שהקב"ה רוצה- אז אין בכלל שאלות. הוא היה בביטול כלפי ה', לכן נקרא "עבדִי כלב", עבד מסמל התבטלות. הוא אומר לעם "עלה נעלה" לא כי הוא מבין, לא כי הוא חושב שארץ ישראל היא יותר טובה, אלא בגלל שהקב"ה אמר, אז מה השאלה? ולכן הוא מקבל שכר, כי הוא לא עושה את זה מתוך הבנה, ולכן הוא גם משתטח על קברי אבות, רק הוא, כי הוא רוצה לקחת משם את הכח, כי אין לא, ולכן הוא זוכה לכל כך הרבה שכר.
אומר ה'אש קודש': "ונבין נא המרגלים דברים של טעם ושכל אמרו, "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם" (י"ג, כ"ח) ולמה לא התווכח כלב עמהם לסתור את שכלם ודברי טעמיהם, רק סתם "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
אבל כך צריכה להיות אמונת האיש הישראלי, לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע יאמין בד' שיושיעהו ויתחזק, רק גם בשעה שאינו רואה חס וחלילה שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו יאמין בד' שיושיעהו ויתחזק באמונתו ובטחונו.
ואדרבה בשעה זו טוב שלא להתעקש למצוא איזה שכל ומבוא על דרך הטבע, כי כיוון שעל פי פשוט לא ימצא, אז חס וחלילה תוכל אמונתו על ידי זה להיפגם, ופגם באמונתו ובטחונו בד' יכול לעצור את ישועתו חס וחלילה."
כלב אמר לעם: אתם צודקים, כנים הדברים. הערים בצורות, גדולות מאוד. אז מה? הנני מאמין בד' שהוא למעלה מן מהגבול והטבע שיושיענו. רק באמונה וביטחון שה' מקרב את ישועתנו. זה הרוח אחרת. הרוח אחרת הייתה הכוונה שהייתה לו גישה אחרת- שהם באו בשכל והוא בא בישועת ה', ביטחון. זה עבדי כלב. יש דברים שהם מעל השכל.
אני חושב שהפרשה הזאת מאוד מאוד משליכה על האיזון הנכון שצריך להיות בין השתדלות לביטחון, זה אולי מהות הפרשה. המרגלים שמו את כל הדגש על ההשתדלות, על הניתוח השכלי, וכלב אומר להם שהשתדלות זה רק צינור שה' יוביל את הדבר, זה לא הסיבה, זה הדרך. ולכן המרגלים טעו, כי הם לא שמו את האיזון הנכון בין השתדלות לביטחון, וזה מה שכלב אומר להם- אם הקב"ה אמר בפירוש שרצונו שנגור בארץ, אז כל החישובים השכליים לא חשובים כלל.
אני מבקש לסיים באברבנאל. מה היה החטא של משה רבנו עד כדי כך שהוא לא נכנס לארץ ומה זה קשור למי מריבה?
"ואמנם חטא מרע"ה. כי כאשר שאלו ישראל המרגלים לא אמרו כ"א וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. והאל ית' לא אמר גם כן כ"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'. והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה. כי צוה אותם שיראו את העם היושב עליה החזק הוא הרפה. המעט הוא אם רב ומה הארץ הטובה היא אם רעה היש בה עץ אם אין. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. והשאלות האלה ששאל מאתם אין ספק שהיו לכונה טובה לשמח את ישראל בבשורות טובות אבל נמשך מהם מה שנמשך. שבתשובת זה אמרו חוזק העם. וחוזק הערים. והיות הארץ אוכלת יושביה. ויתר הדברים אשר המסו את לבב העם. וסבב בזה שנגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ. ושבמדבר ההוא יתמו ושם ימותו.
ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה מה שישראל לא שאלו ולא צוהו האל ונמשך מזה שהדור ההוא במדבר יתמו. ראה הש"י היות מרע"ה סבה בזה במקרה. ושהיה מהצדק והדין הישר שגם הוא שסבב זה לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון". (אברבנאל דברים פרק א')
אומר האברבנאל, טובה או רע, אם יש בה עץ או לא, אם הם יושבים בערים כאלה או בערים כאלה – שאלות אלו הגדילו את הפרופורציה של ההשתדלות והקטינו את הפרופורציה של הביטחון. זה נתן להם הבנה שהכל תלוי בנסיבות, אין פה משהו א-לוהי, וזה גרם לבלבול המרגלים באיזון בין השתדלות לביטחון, זה היה חטאו ולכן הוא לא נכנס לארץ, למרות שכוונתו לטובה, טובה לגמרי. בני ישראל כאשר שלחו את המרגלים רצו לדעת מה האסטרטגיה הנכונה, אנשי תכנון, מאיזה צד נכנסים לארץ, מה עושים. משה רבנו בשאלות בלבל אותם וגרם להם להפוך אנשים שכאילו מחליטים, וזה גרם להם לחוסר איזון בין השתדלות לביטחון. ולכן, הם חטאו בחטא. ולכן זה אותו שורש חטא של מי מריבה- שההכאה על הסלע ולא הדיבור הגדילו את ההשתדלות ומיעטו את הביטחון.
אם אני מסכם אני חושב שיש בפרשה שלנו מספר מסרים מאוד מאוד עקרוניים וחשובים. המסר הראשון: הרבה אידאולוגיות של האדם והרבה מחשבות של האדם מגיעות מנטיית הלב. מאיזה שהוא משהו עמוק יותר שגורם לו להסתכלות ולהתבוננות, שגורם לו לראות את הדברים בצורה מסוייימת ולפעמים מעוותת, ואם הוא ינתח את עצמו לא בצורה עמוקה אז הוא יקשיב למה שהוא אומר אבל הוא לא יבין ששם לא העיקר, לכן אני חשוב שהחלק הראשון של השיחה נטיית הלב, בעצם דורש מאתנו, כשאנחנו מנתחים את עצמנו לא רק להקשיב למה אנחנו אומרים, אלא מאיפה זה בא- למה אתם אומר את מה שאתה אומר. לפעמים אנחנו מנתחים את עצמנו רדוד, שטחי, לא עמוק, אנחנו לא קשובים לנטיות הלב שלנו, ואז כלל איננו מבינים את עצמנו.
המסר השני, כל כך נכון לגבי מי שעוזב את הישיבה, אפילו לבין הזמנים. עמל, עבודה, אדם רוצה לשמור על מה שקיבל בישיבה בלי עמל בבין הזמנים- זה לא יקרה. החשיבות של העמל, עמל התורה, זה מה שיכול לחבר לנו בין תורה לחיים. אדם שלא ישקיע- לא יגיע.
והנקודה השלישית, ואולי הקשה מכולן, כי אני חושב שאנחנו מאוד מושפעים מהעולם הגדול. כשהעולם הגדול שם את כל הדגש על השתדלות, ואצלנו להבין שההשתדלות היא רק צינור, היא החשובה אבל היא המסגרת, היא לא התמונה. התמונה היא "רוח אחרת עמו", התמונה היא דבקות בבורא. ואם נצליח להפנים ולחוות את שלושת הדברים האלה, הרי שנזכה כולנו למה שנאמר בסוף פרשת ציצית- "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם".
