שיחה לפר' שלח - המסרים לעבודת ה' מסיפור חטא המרגלים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בפרשתנו ישנו סיפור היסטורי, סיפור המרגלים, שלכאורה לא קשור אלינו כלל. בחור יכול לקרוא את הפרשה ולומר: "הסיפור יפה, אך זה לא מדבר אליי, לא לומד מזה כלום". זו וודאי תפיסה לא נכונה, כי כל מה שכתוב בתורה לא בא לספר סתם על העבר אלא ללמד על מסרים לעבודת ה'.
הנני רוצה להתמקד על כמה מסרים שלדעתי הם מרכז הפרשה, שכל אחד מאיתנו חייב להפנים אותם בעבודת ה' שלו.
יש כמה שאלות על פרשת המרגלים.
שאלה ראשונה: עשרת המרגלים שחטאו היו מנהיגי העם, ראשי השבטים. איך קורה שראשי השבטים חוטאים עד כדי כך שאינם רוצים להיכנס לארץ? איך קורה דבר כזה?
הזוהר שואל את השאלה הזאת ונותן תשובה אחת, המדרש רבה שואל ג"כ את השאלה הזאת ונותן תשובה אחרת. אבל בבסיס הדברים יש מכנה משותף בין הזוהר לבין המדרש.
כותב הזוהר:
"כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלו עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין. דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי". (זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קנח עמוד א:)
תרגום: כולם היו צדיקים מראשי ישראל אלא שנמלכו ונטלו עצה רעה, ולמה נכשלו בכך? אלא שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מן הנשיאות, וימנה משה ראשים אחרים. שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשיהם, אבל בארץ לא נזכה.
רואים בזוהר שראשי השבטים הבינו, שברגע שייכנסו לארץ ישראל הם יוחלפו במנהיגים אחרים. הם היו טובים לתקופת המדבר כמו שמשה הוא מנהיג תקופת המדבר, אבל ברור שבארץ כשאין ניסים וצריך לבנות את הארץ ולנטוע עצים, ההנהגה תעבור לאחרים. אבל עדיין קשה, האם בגלל אינטרסים אישיים הם פועלים נגד הכניסה לארץ? עד כדי כך הם קטנוניים? הזוהר הקדוש קשה לכאורה להבנה?
לדעתי כוונת הדברים ע"פ הזוהר, שהייתה להם נטייה נפשית של אי כדאיות להיכנס לארץ ישראל כי הם יפסידו. הייתה להם הרגשה פנימית כזאת, ומכוח נגיעה אישית הם ראו את המציאות שלא כדאי להיכנס לארץ.
לדעתי אין ראייה אובייקטיבית, אלא ראייה היא פונקציה של נטיות הנפש. אם רצוננו לראות טוב נראה טוב, ולא, לא נראה טוב. המרגלים לא רצו לרמות ובאמת לא רצו לחטוא, אבל היות ובתוך תוכם פנימה הם ידעו שישלמו מחיר אישי, אז הם כבר לא ראו את הדברים בצורה אובייקטיבית. העמדה הנפשית בה היו גרמה להם לחפש ולראות את הקשיים ואת השלילי ולא את הטוב בארץ.
כשאנחנו מדברים על עבודת ה' אנחנו צריכים קודם כל לזכך את העמדה הנפשית שלנו, ולהיות בטוחים שהעמדה הנפשית שלנו היא כולה מכוונת לעבודת ה' ואין בה שום נטייה אחרת, כי אחרת אנחנו פשוט נראה את המציאות בצורה לא נכונה וזה מה שקרה למרגלים. השאלה מה קורה בלב – הלב קובע את הראייה. לכן חשוב מאוד לעבוד עבודה פנימית על הנטייה הנפשית, לזכך אותה ולטהרה, שתהיה כולה ממוקדת בעבודת ה' בלי נטיות אחרות.
כותב המדרש רבה:
"הדא תרנגלא כד אפרוחיה דקיקין מכנשא להון ויהבא להון תחת אגפיה ומשחנא להון ומעדרא קדמיהון וכד אינון רביין חד מינהון בעי יקרב לותה והיא נקרא בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקיקלתך. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ ישראל אמ' להן משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, כי תבאו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא רבה (מרגליות) פרשת קדושים פרשה כה: )
תרגום: התרנגולת הזו, כשאפרוחיה צעירים, והיא מאספת אותם תחת כנפיה ומחממתן. וכאשר הם גדלים היא מנקרת לו בראשו ומנחה אותו: לך, לך קדימה, אתה בעצמך ובמקורך שלך. כך שהיו בני ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולה מהן, והשלו מצוי להן, וענני הכבוד מקיפין אותן ועמוד הענן מגיע לפניהם, כיוון שנכנסו לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו, ייצא לשדה ויטע עצים. הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם"
לפי המדרש, המרגלים חשבו שתהיה פגיעה במדרגה הרוחנית של העם כתוצאה מהכניסה לארץ ותהיה ירידה ברוחניות, כתוצאה מהתעסקות בבניית הארץ ונטיעתה. לכן לא רצו להיכנס ארצה, וממילא זה יצר אצלם את הראיה הסובייקטיבית. בהסתכלות שלהם, מדרגת המדבר עם הניסים הרבים גדולה ממעלת ארץ ישראל. הם לא הבינו את חשיבות העמל והיצירה.
אני חושב שיש מכנה משותף בין המדרש לבין הזוהר. הייתה למרגלים עמדה נפשית ומתוך כך הייתה להם ראייה סובייקטיבית. השוני בין הזוהר לבין המדרש הייתה, מהי אותה עמדה הנפשית? האם הפסד המנהיגות או הירידה ברוחניות? המכנה המשותף ביניהם שעמדה נפשית סובייקטיבית גורמת לראייה סובייקטיבית.
שאנו נוקטים עמדה מסוימת, אנחנו צריכים לבדוק מה המקור, האם זה מתוך עמדה נפשית טהורה או מתוך עמדה נפשית מוטעית הנוגעת בדבר.
נראה דוגמא נוספת שהעמדה הנפשית היא הקובעת. ר' בונם מפשיסחא שואל, מדוע סלח ה' על חטא העגל ולא סלח על חטא המרגלים ולכן כולם היו צריכים למות במדבר, הרי גם על חטא זה בני ישראל חזרו בתשובה ככתוב: "ויתאבלו העם מאד"? והוא עונה:
"רבינו הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, הקשה, מפני מה מעשה העגל נמחל להם, ולא מצינו שעשו תשובה על זה. ועל חטא המרגלים כתיב (במדבר י"ד לט), ויתאבלו העם מאוד. אם כן עשו תשובה, ואעפי"כ לא נמחל להם. הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה? ואמר, כי עיקר התשובה הוא, באם שיודע שאין לו שום תקוה, והוא ככלי חרס הנשבר שאין לו שוב תקנה, ועם כל זאת, רוצה לעבוד את ה' מכאן ולהבא, ועושה כאשר צוה ה', אף שיודע שאין לו שום תקוה מחמת גודל חטאיו שחטא - זהו תשובה אמיתית ושלימה. וזה הסוג היה בחטא העגל. כי היה החטא הראשון, ולא ידעו כלל שתשובה מועיל. והיה להם צער גדול ומרירות הלב בשלימות, ולכן היה התשובה בשלימות. אבל בחטא המרגלים, כבר היו יודעים שיועיל תשובה, והיו סוברים שעשו תשובה ויחזרו כבראשונה, ולא היה להם מרירות הלב. ע"כ לא הועיל להם התשובה, מחמת שלא עשו בלב שלם" (קול מבשר-פרשת כי תשא)
העמדה הנפשית שלהם הייתה שונה בחטא העגל לעומת חטא המרגלים. בחטא העגל הם עוד לא הכירו את עניין התשובה והיה להם צער עמוק מחטאם והתחננו בכל נפשם ומאודם אל ה', לעומת בחטא המרגלים שידעו מהי תשובה היה ברור להם שה' יסלח להם כי כבר ידעו שה' סלח בחטא העגל, ועמדה נפשית זו שה' יסלח גרמה שלא התחננו אל ה' ולא הרגישו "ככלי חרס הנשבר", ולכן בגלל עמדה נפשית זו היה חסר במהלך התשובה ולכן ה' לא סלח.
שני בחורים יכולים ללמוד בישיבה את אותו לימוד ובאותן שעות ואפילו באותה איכות. אבל מי שהעמדה נפשית שלו היא לגדול בישיבה וליצור מציאות שהוא והתורה אחד, הוא יגדל ויתעלה. לעומתו האחר שסימני שאלה מעסיקים אותו בלימודיו והם מתרוצצים בקרבו ולכן עמדתו הנפשית שונה לחלוטין, עליו התורה פחות תשפיע בהמשך חייו.
עלינו לבחון את עצמנו לא רק במעשים, אלא בבירור מה העמדה הנפשית שלנו, לאן אנו שואפים, מה יחסנו ללימוד תורה, לעבודת ה' – האם מגמת חיינו לעבוד את ה'? עלינו לשים לב,לבחון ולהעמיק ולהקשיב לקול הפנימי שלנו.
נביא דוגמא נוספת מהפרשה הקודמת לעמדה הנפשית שהייתה לבני ישראל.
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר, י"א, ד'-ו')
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר י"א, י"א- ט"ו).
מדוע משה מגיב בחריפות על תלונה זו בצורה לא פרופורציונית?
את הדברים מסביר הרב עמיטל זצ"ל:
"משה טוען, בעצם, שעם-ישראל אינו מתלונן מפני שמשהו חסר לו, אלא מפני שיש לו חפץ בעצם התלונה, ולכן לא ניתן לספק את רצונו. עם-ישראל מתאונן מפני שיש לו טבע כזה, שמביא אותו לא להסתפק לעולם במה שיש לו, אלא לרצות כל הזמן יותר. ממילא, טוען משה רבנו, היות שהבעיה נעוצה באופיו של עם-ישראל, לא ניתן לפתור אותה, אלא אם ישנה הקב"ה את טבעו של עם-ישראל לטובה. ברם, הקב"ה אינו פותר בעיות באופן כזה, ואינו מוכן לשנות את טבע האדם. זהו אחד מיסודות הבחירה החופשית... הקב"ה השיב, שאת טבע האדם אין הוא משנה, אולם הוא מוכן להפוך את הסביבה שבה נמצא עם-ישראל לסביבה חיובית יותר... הקב"ה מאציל מרוחו על שבעים הזקנים, כדי שיוכלו להשפיע לחיוב על בני-ישראל. אפשר באמת לראות, שהמילה "בשר" מופיעה בפרשתנו עשר פעמים, וכנגדה מופיעה עשר פעמים המילה "רוח". כדי להתגבר על המטריאליזם של עם-ישראל, המרבה להתלונן על בעיות חומריות שונות, מאציל ה' מרוחו על עם-ישראל, ובונה סביבה שבנויה על רוחניות, כך שבעיית השאיפה אל החומר תיפתר מאליה. פעמים רבות, כאשר אנו נתקלים בבעיות הנובעות לכאורה מאופיו וטבעו של מישהו, הפתרון אינו לנסות לשנות את טבע-האדם, אלא ליצור סביבה חיובית יותר, שתגרום לכך שהבעיה תיעלם מאליה"
משה רבינו מבין שהעמדה הנפשית של המתלוננים היא לקטר ולהתלונן ואף פעם לא לשמוח בחלקם, ולכן נתינת הבשר לא תספק את המענה, שהרי מחר יתלוננו על דבר אחר, ולכן משה רבנו מבקש מהקב"ה לשנות את האופי של העם. קשה לו להסתדר עם "קוטרים". עונה לו ה' שהוא אינו פותר בעיות בצורה כזאת לשנות טבע אדם. זה אחד מיסודות הבחירה החופשית. הקב"ה משנה את הסביבה שבה נמצא עם ישראל לסביבה חיובית ביותר. וזה הרעיון של 70 הזקנים שישפיעו בחיוב על בני ישראל.
אם נסכם את המסר על חשיבות העמדה הנפשית, הוא לא לטפל רק בסימפטומים, אלא להתמקד בשורש, לטפל בעמדה הנפשית-בפנימיות, לזכך ולטהר אותה.
המסר השני הנלמד מפרשתנו. המרגלים חשבו שהמדבר רוחני יותר. כלב, יהושע, משה ואהרן הבינו שדווקא כשיש עמל, שיש בניה ויצירה וקידוש החומר, זה אפילו רמה גבוהה יותר מענני הכבוד. כי בענני הכבוד אתה פסיבי, וב"ונטעתם כל עץ" אתה אקטיבי. העמל יוצר את ההתחברות. וזו מעלתה של ארץ ישראל, המקום שבו מקדשים את החומר ע"י עמל ובנייה.
פעמים רבות אנחנו רוצים להגיע לתוצאות מסוימות אבל אנחנו לא רוצים להשקיע מספיק, רוצים להגיע לזה בלי להשקיע, וזה לא הולך, כי זה לא ייהפך להיות חלק מאיתנו. זה העמדה הנפשית שהמרגלים לא הבינו, את קידוש החומר שהיא ברמה גבוהה יותר מאשר ענני הכבוד, מן ושליו. ולכן ארץ ישראל נמצאת ברמה גבוהה יותר מאשר המדבר, ולא רק שלא יורדים ברוחניות אלא עולים ברוחניות, כי פה עובדים כי פה עמלים כי פה משקיעים. כאן מתמודדים, ומתוך ההתמודדות מתקרבים אל ה'. דוד המלך אומר מה שקניתי באף, בעמל, זה מה שנשאר תמיד. מה שקניתי בלי עמל לא נהיה שלי. אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו לא לפחד מקושי, לא לפחד מהתמודדות, לא לפחד מעמל, כי רק כך האדם זוכה לקנות את הדברים עצמם. וזו הייתה הטעות של העמדה הנפשית של המרגלים.
המסר השלישי הנלמד מפרשתנו הוא, לאור ההבדל בין יהושע וכלב.
"ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו... וזרעו יירשנה". כלב מקבל שכר על זה שהוא הלך בניגוד לעשרת המרגלים, יהושע לא מקבל שכר, מדוע?
מסביר האש קודש:
"ונבין נא המרגלים דברים של טעם ושכל אמרו, "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם" (י"ג, כ"ח) ולמה לא התווכח כלב עמהם לסתור את שכלם ודברי טעמיהם, רק סתם "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
אבל כך צריכה להיות אמונת האיש הישראלי, לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע יאמין בד' שיושיעהו ויתחזק, רק גם בשעה שאינו רואה חס וחלילה שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו יאמין בד' שיושיעהו ויתחזק באמונתו ובטחונו.
ואדרבה בשעה זו טוב שלא להתעקש למצוא איזה שכל ומבוא על דרך הטבע, כי כיוון שעל פי פשוט לא ימצא, אז חס וחלילה תוכל אמונתו על ידי זה להיפגם, ופגם באמונתו ובטחונו בד' יכול לעצור את ישועתו חס וחלילה."
יש הבדל גדול מאוד בין יהושע לבין כלב. יהושע הבין שהעמדה הנפשית של עשרת המרגלים לא נכונה, הוא היה תלמיד של משה רבנו, הוא הבין שארץ ישראל יותר קדושה מהמדבר. ולאור זאת שהיתה לו עמדה נפשית שונה מעשרת המרגלים, הוא גם ראה את המציאות שונה מהם. הוא ראה את אותם מקומות שלא בצורות שדרכם ניתן להיכנס ואותם אלו שאינם ענקים וכיו"ב. לכן גם משה רבנו משנה את שמו מהושע ליהושע, קושר בין העולם הזה לעולם הבא כדברי הגמ' במנחות כ"ט: "העולם הזה בהא' והעולם הבא ביוד', ובכך שיהושע מקבל בשמו גם ה' וגם י' הוא מקשר בין בין עולם הזה ועולם הבא- בין חומר ורוחניות- וזו ייחודה ומעלתה של ארץ ישראל. לעומתו כלב, הייתה לו בדיוק את אותה עמדה כמו המרגלים – הוא ראה באמת את מה שראו המרגלים בעיניהם, את הערים הבצורות והענקים. הוא הרגיש כמותם שבצורה הפשוטה אי אפשר לכבוש את ארץ ישראל, אך הרוח האחרת שהיתה לו זה "האמונה"-ההבנה שה' הוא מעל הקשיים והאתגרים, מעל הטבע, ואם ה' רוצה שבני ישראל יהיו בארץ ישראל אז אין שום מניעה והם יכבשו את הארץ, והוא הבין שלקב"ה יש דרכים משלו לגבור על הקשיים והאתגרים. זו הכוונה "רוח אחרת הייתה בו". הוא התבטל לה', סמך עליו. כלב פנה אל המרגלים ואמר להם שמצד המציאות הגשמית האנושית הם צודקים, אבל הקב"ה הבטיח שנצליח, ולכן כל מה שאנו רואים ומרגישים, אין לזה חשיבות. פעמים רבות כשיש לנו דילמה אנחנו שמים דגש רב על ההשתדלות ופחות דגש על הביטחון, על הצד הרוחני.
משה רבינו אומר "גם בי התאנף ה'". משה נענש בגלל חטא המרגלים. מה היה חטאו? מסביר האברבנאל:
"ואמנם חטא מרע"ה. כי כאשר שאלו ישראל המרגלים לא אמרו כ"א וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. והאל ית' לא אמר גם כן כ"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'. והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה. כי צוה אותם שיראו את העם היושב עליה החזק הוא הרפה. המעט הוא אם רב ומה הארץ הטובה היא אם רעה היש בה עץ אם אין. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. והשאלות האלה ששאל מאתם אין ספק שהיו לכונה טובה לשמח את ישראל בבשורות טובות אבל נמשך מהם מה שנמשך. שבתשובת זה אמרו חוזק העם. וחוזק הערים. והיות הארץ אוכלת יושביה. ויתר הדברים אשר המסו את לבב העם. וסבב בזה שנגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ. ושבמדבר ההוא יתמו ושם ימותו.
ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה מה שישראל לא שאלו ולא צוהו האל ונמשך מזה שהדור ההוא במדבר יתמו. ראה הש"י היות מרע"ה סבה בזה במקרה. ושהיה מהצדק והדין הישר שגם הוא שסבב זה לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון". (אברבנאל דברים פרק א')
השאלות של משה רבנו גרמו שהמרגלים יתמקדו יותר בצד ההשתדלות מצד הביטחון והאמונה, לכן גם משה רבנו נענש, כי הקב"ה לא שאל את כל השאלות האלה ומשה רבנו לא היה צריך לשאול אותן,כי השאלות האלה גרמו לעמדה הנפשית של המרגלים ששינתה את הפרופורציה בין ההשתדלות לבין הביטחון. אנחנו צריכים לשמור תמיד על פרופורציה נכונה בין השתדלות לבין ביטחון.
כאן ראוי להביא את החזו"א בספרו "אמונה וביטחון", שמסביר שחובה על האדם מחד לא לסמוך על הנס ולכן חובה עליו להשתדל, ומאידך להבין שהוא רק בונה את הצינורות לקבלת השפע אך השפע כולו מריבונו של עולם, ולכן חובה עליו להתמקד ב"אמונה וביטחון". באיזון בין השנים כותב החזו"א, שחובה על האדם לעשות בנורמליות שרוב בני האדם עושים ולא מעבר לכך.
לאור דברינו בחשיבות שימת דגש רב על אמונה וביטחון ולא רק על השתדלות, נבין את מהות התפילה.
אומר הסבא מקלם למה תפילה נקראת עבודה?
"אומר זו תפילה חו"מ חלק שני מאמר א' וז"ל: מה זה עבודה אם מבקש צרכיו. ובפרט שאמרו "עבורה צורך גבוה". אשר על כן באמת כל ענין התפילה הוא רק עבודה. והוא כי עיקר עבודת השי"ת עומדת על אמונת ההשגחה, ויען כי כל עניני תבל הם רק בסבה ומסובב, ע"כ קשה מאד הציור של השגחה, ע"כ באמת ענין התפילה הוא כדי לצייר לפניו שהכל מהשי"ת, ומשום זה צריך להיות מבקש רחמים ותחנונים וכו', ממש כעני המבקש בפתח, לקרב הציור. וע"כ ניחא הא שתפילה נקראת עבודה. ומה שמבקש צרכיו אינו אלא להזכיר את עצמו שהוא כל רגע ורגע בידו ית' ע"כ" (ברומו של עולם)
אדם צריך לחשוב שונה מהתפיסה המקובלת. אנחנו צריכים להפנים בתפילתנו ולדעת שהכל תלוי אך ורק ברצון ה', ולא בסיבות גשמיות. התפילה מתנגשת עם חוק הברזל של סיבה ומסובב. כשאנו מתפללים אנחנו צרכים להתרומם למבט של למעלה מן הטבע, זו עבודת התפילה.
וכך כותב הרב וולבה בעלי שור:
"אל תהיה עבודת התפילה קלה בעינינו, לפי מראה עינינו מתנהגים כל עניני העולם על פי סיבה ומסובב- האדם עני מפני שאינו מוכשר למשהו, הוא חולה בגלל התורשה או וירוס , הוא אינו מצליח בלימודו מפני שאינו בעל כשרון. והנה אנחנו צריכים לפעול בעצמנו לדעת כי הכל תלוי אך ורק ברצון השם ולא בסיבות גשמיות. הרי כל תפילה מתנגשת עם חוק הברזל של סיבה ומסובב. ובה אנו צריכים לפרוץ את מושכל-הראשון הזה של הסיבתיות.ומיד בהתחילנו להתפלל אנו צריכים להתרומם למבט של למעלה-מן-הטבעי זאת היא עבודת התפילה"
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה, מדוע? לפני שמתפללים צריך לחשוב מה העמדה הנפשית שלנו. להבין שההשתדלות לא קובעת את התוצאה, אלא רק סוללת את הדרך לקבלת השפע מה'.
ומוסיף וכותב הרב וולבה זצ"ל:
כתב הרמב"ם: כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה.לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו.. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה (הלכות תפילה).
הרי חסידותם של החסידים הראשונים היתה ששהו שעה שלימה, אבל לשהות מעט לפני ואחרי התפילה היא הלכה לדורות. כמה זה מעט? חמש דקות יהיה הרבה. והשוהה לפני התפילה דקה אחת ממש, וישב בשקט על מקומו, מרוכז בעצמו ובתפילה שהוא עומד להתפלל, יראה נפלאות איך דקה זו עלולה להשפיע על כל תפילתו.
אנחנו רדופים מאד מקצב החיים המודרניים שהכל צריך להיעשות במהירות. באוכל ושיחת רעים אנו מאריכים למדי. אבל בתפילת שחרית אנו לחוצים שכל אחד ממהר לעבודתו, זה בכה וזה בכה, ובקושי רב אנו יכולים להתרגל בתפילה מתונה, ואפילו דקה אחת יקרה לנו. לכן אפילו דקה אחת של שהיה לפני התפילה עולה לנו במאמץ ומאבק, אך אין לוותר עליה" (עלי שור)
גם אנו צריכים לשהות לפני התפילה אפילו דקה אחת, ולהפנים הקדמה חשובה זו לתפילה. שאין סיבה ומסובב, יש רק צינורות לשפע והכל תלוי בו יתברך.
הטעות של המרגלים שהיתה להם עמדה נפשית לא נכונה. העמדה היתה צריכה להיות שהקב"ה מעל הטבע. זו היתה הרוח האחרת של כלב, לכן "עלה נעלה". העמדה הנפשית של דגש על ההשתדלות, מעלת המדבר, חוסר ההבנה של עמל בניה ויצירה, הנטיות האישיות, כל אלו היו עמדות נפשיות לא נכונות ולא טהורות, שגרמו והולידו את החטא. לכן ישנה חשיבות רבה לזכך ולטהר את עמדתנו הנפשית בנושאים אלו. היא עיקר המסר של פרשתנו.
יהי רצון שנזכה פה בבית המדרש הנפלא שלנו, להרגיש קירבה לקב"ה, לדעת מה מגמת חיינו, לטהר ולזכך את העמדה הנפשית שלנו, ונרגיש אי"ה כל הזמן "אנא עבדא דקב"ה".
