שיחה לפרשת שלח: מטרת ההשתדלות-סלילת הדרך לקבלת השפע מבורא עולם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בפרשתנו ישנן מספר שאלות הדורשות בירור.
1. איך זה יכול להיות שהמרגלים הנשיאים שהיו מנהיגי העם במדבר, דווקא הם חטאו והחטיאו בחטא כ"כ חמור של דיבת הארץ? מדוע התמקדו בראייה צרה יותר של הרע ולא התמקדו בראייה הרחבה יותר של הטוב?
2. "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א', ל"ז) מהו החטא של משה שבגללו הוא לא נכנס לארץ? מדוע הוא אשם?
נברר תחילה, מה גרם למרגלים לחטוא?
כתוב במדרש:
"התרנגולת הזו, כשאפרוחיה צעירים, היא מאספת אותם תחת כנפיה ומחממתן. וכאשר הם גדלים, היא ממנקרת לו בראשו ומנחה אותו- לך, לך קדימה, אתה בעצמך ובמקורך שלך. כך כשהיו בני ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולה מהן והשלו מצוי להן וענני הכובד מקיפין אותם ועמוד הענן מגיע לפניהם, כיוון שנכנסו לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו, ייצא לשדה ויטע עצים. הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם" (מדרש רבה ויקרא כה)
המרגלים טעו בצורת חשיבתם ולכן הם ראו את המציאות בצורה לא נכונה. הם חשבו שהמדבר רוחני יותר מארץ ישראל, מכיון שיש במדבר ניסים גלויים ואין ניסים גלויים בארץ ישראל. המרגלים לא הבינו שיש חיבור בין עמל לסייעתא דשמיא. המרגלים חשבו שעצם שליחתם כמרגלים פירושה שהכל תלוי בהם וה' לא בתמונה, והיות ובארץ צריך לעשות ולבנות בלי סייעתא דשמיא לפי ראייתם, הם העדיפו שבני ישראל ישארו במדבר עם ראיית ה' פנים בפנים בניסים גלויים.
הבנה לקויה זו גרמה לכך שההסתכלות שלהם תהיה הסתכלות סובייקטיבית. הם לא שיקרו אך הם התמקדו בראיית הרע בלבד מתוך ההבנה שאין זה טוב לעם ישראל להיות בארץ ישראל.
יש בחור הלומד בישיבה שמרגיש שבישיבה הוא נבנה ומתעלה אבל מחוץ לישיבה הוא לא מרגיש את זה, הוא מרגיש ירידה. צריך לשאוף להרגיש שבכל זמן הוא שליח ה'. ההסתכלות צריכה להיות שהישיבה נותנת כוחות לבחור לרומם את העולם בחוץ ולחיות בו חיי קדושה.
בפרשת בהעלתך אנו מוצאים משהו דומה:
"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, לה-לו)
ומביא רש"י:
"עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורעניות לפורעניות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש" (רש"י במדבר י,לה)
ונשאלת השאלה מה הפורענות הראשונה? ומסבירה הגמ' בשבת שהפורענות הראשונה היתה שקראו להר סיני הר ה' (שבת קטז). ולכאורה מה רע בכך?
מסביר המהרש"א:
"ומשום דלא מצינו שנקרא הר ה' רק מקום ב"ה שנתקדש לעולם אבל מקום שנתנה בו התורה לא נקרא רק הר האלהים או הר חורב והר סיני וע"כ דרשו שנסעו מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר לבטל מד"ת כי מנסיעתם מהר סיני שהיה בית המדרש שלהם נעשו בתי כנסיות של ע"ה לילך אחרי תאות לבם דמר"ח סיון בשנה ראשונה שבאו לסיני עד כ' אייר בשנה שנייה היו בבית הספר ולא חטאו עד אחר כך שחטאו מיד במתאוננים ושלוח מרגלים וכל השאר" (מהרש"א מסכת שבת דף קטז)
הר סיני נקרא בשמות אחרים: הר האלוקים,הר חורב, הר סיני. עצם זה שהתייחסו רק להר סיני כהר ה' ולא התייחסו כך לכל העולם, הייתה טעות. בעיני בני ישראל רק כשיש קולות מן השמים, קול שופר ועשן, זה בגדר הר ה', ולכן רצו להיות שם זמן כה ארוך-קרוב לשנה. מבחינתם החיים עצמם לא היו הר ה'. לפי ראייתם אי אפשר להיות רוחני בחיי שגרה, וזו הייתה טעותם.
כותב כלי יקר:
"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות.. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה" (כלי יקר פרשת דברים פרק א פסוק ו)
עם ישראל רצה לשבות בהר זמן רב וחשב שכך יתקרב לקדושה ולכן לא רצה לעזוב את ההר. עם ישראל לא הבין שמטרת התורה היא על מנת לקיימה וצריך לרצות להגיע לארץ ישראל ולבנות בארץ ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
ממה זה נובע?
מהפסוק בפרשתנו:
"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג,לה)
הם לא האמינו בכוחם. ברגע שאדם לא מאמין בכוחותיו הוא לא יכול להתמודד, הוא רוצה להישאר בחממה.
בחור היוצא ל"בין הזמנים" צריך לקחת כוחות מהישיבה ולתקן את מה שעשו המרגלים.
לאחר חטא המרגלים העם רצו להיות "מעפילים". המחשבה שלהם היתה שהרצון העז שלהם ישנה את רצון ה' ואז יהיה להם סייעתא דשמיא. אבל המעשה לא היה רצוי לפני ה'.
וכן מסביר הרב ברוך אזרחי בספרו:
"כי מעולם עלה על דעתם כי יצליחו ללא ארון ברית ה', ללא משה רבינו. מעולם לא עלה על דעתם, כי יצליחו לנוע כשהם עוברים את פי ה'. זה פשוט לא יתכן, מה עוד, כי משה רבינו ניבא להם במפורש 'כי היא לא תצלח'.אלא שאמונים המה דור דעה, על השקפתו הברורה של משה כי רצון ושאיפה, בכוחן להוריד טבעים חדשים, ניסים. אמונים המה דור דעה על השקפתו הברורה של משה... שזו היא מהותה האמיתית של סייעתא דשמיא - ש"אדם מורידה משמיא". גם הסייעתא דשמיא, נזקפת היא לזכותו של האדם. ובלבד שהוא "הורידה" על ידי תפילותיו. על ידי שאיפותיו. שכן אלו, בכוחן להפעיל ולהוריד מן שמיא, את הלא יאומן. גם את ארון ברית ה'. גם את משה רבינו..... עד כי כל יישותם מתמלאה עם שאיפתם העילאית...... אבל, הלא הקב"ה מתנגד לשאיפה זאת עצמה. עליה הרי נאמר "והיא לא תצלח" עליה עצמה נאמר "אל תעלו". עליה עצמה נאמר "מדוע אתם עוברים את פי ה"' (הרב ברוך אזרחי פרשת שלח)
ההתייחסות שלנו צריכה להיות שיש לנו כח להתמודד לגשת ולרומם את העולם.
הרש"ר הירש כותב:
"ש"הוֹשֵׁע" הוא "יהושע": מי שהושיע בעבר הוא גם יושיע בעתיד. ולא עוד, אלא "יהוֹשֻׁעַ": ה' הוא עושרנו, כוחנו ותוכן שאיפתנו, וכל דבר זולתו הוא נטול משמעות.... יש יחס עמוק בין שינוי השם לבין התפקיד שהוטל על יהושע ורעיו... נמצא ששינוי השם הוא, כביכול, חותמת השליחות, ויחד עם זה הוא גם ההקדמה המניחה לו את היסוד..... בשינוי השם ליווה משה את שליחיו ברוחו; בו נתן להם מצפן שיכוון את ליבם להבנת שליחותם"(רש"ר הירש במדבר פרק יג פסוק טז)
המילה יהושע זה חיבור בין עבר הווה ועתיד. מי שהושיע בעבר הוא יושיע בעתיד. הקב"ה נמצא גם במעשה האדם באותה דרגה כמו שנמצא במדבר וזה בניגוד להבנת המרגלים שה' נמצא רק בניסים הגלויים אך בניסים הנסתרים ה' כלל לא נמצא וכאשר האדם פועל ועושה ה' כלל לא שם, וזו היתה טעותם הגדולה.
עד עכשיו התייחסנו לראיית העולם והכוח להתמודד בו.
לאור זה נבין את האברבנאל:
"ואמנם חטא מרע"ה. כי כאשר שאלו ישראל המרגלים לא אמרו כ"א וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. והאל ית' לא אמר גם כן כ"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'. והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה. כי צוה אותם שיראו את העם היושב עליה החזק הוא הרפה. המעט הוא אם רב ומה הארץ הטובה היא אם רעה היש בה עץ אם אין. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. והשאלות האלה ששאל מאתם אין ספק שהיו לכונה טובה לשמח את ישראל בבשורות טובות אבל נמשך מהם מה שנמשך. שבתשובת זה אמרו חוזק העם. וחוזק הערים. והיות הארץ אוכלת יושביה. ויתר הדברים אשר המסו את לבב העם" (אברבנאל דברים פרק א')
משה נענש ולא נכנס לארץ כי הוא פירט יותר ממה שה' ציווה לראות ולבחון, ופירוט זה יצר חוסר איזון אצל נשיאי העדה בין חובת השתדלות האדם לבין ההבנה שה' נותן את השפע האלוקי ללא תלות בשאלה אם קל או קשה לכבוש את הארץ. ברגע שמשה פירט את עניין ההשתדלות המרגלים חשבו שהכל תלוי בכיבוש הפיזי של בני ישראל ובנתוני השטח. למרות שמשה התכוון לטובה, עצם הפירוט גרם שהמרגלים הבינו שהכל תלוי במציאות בשטח וזה גרם לחטא ולכן נענש משה.
לאור זאת נבין מה תפקיד תפילתנו בעבודת ה'. תפקיד התפילה לשנן לעצמנו שכל השתדלותנו היא רק סלילת הדרך לשפע האלוקי, אך העיקר הוא נתינת השפע של ה' לנו ובזה העיקר תלוי. אנו צריכים לצייר לעצמנו שכל השתדלותנו היא שימת הצינור אך ה' הוא הפותח וסוגר את הברז.
וכך כותב הרב וולבה:
"אל תהיה עבודת התפילה קלה בעינינו, לפי מראה עינינו מתנהגים כל עניני העולם על פי סיבה ומסובב- האדם עני מפני שאינו מוכשר למשהו, הוא חולה בגלל התורשה או וירוס , הוא אינו מצליח בלימודו מפני שאינו בעל כשרון. והנה אנחנו צריכים לפעול בעצמנו לדעת כי הכל תלוי אך ורק ברצון השם ולא בסיבות גשמיות. הרי כל תפילה מתנגשת עם חוק הברזל של סיבה ומסובב. ובה אנו צריכים לפרוץ את מושכל-הראשון הזה של הסיבתיות.ומיד בהתחילנו להתפלל אנו צריכים להתרומם למבט של למעלה-מן-הטבעי זאת היא עבודת התפילה... חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה, מדוע? לפני שמתפללים צריך לחשוב מה העמדה הנפשית שלנו. להבין שההשתדלות לא קובעת את התוצאה, אלא רק סוללת את הדרך לקבלת השפע מה'.... הרי חסידותם של החסידים הראשונים היתה ששהו שעה שלימה, אבל לשהות מעט לפני ואחרי התפילה היא הלכה לדורות. כמה זה מעט? חמש דקות יהיה הרבה. והשוהה לפני התפילה דקה אחת ממש, וישב בשקט על מקומו, מרוכז בעצמו ובתפילה שהוא עומד להתפלל, יראה נפלאות איך דקה זו עלולה להשפיע על כל תפילתו" (הרב וולבה-עלי שור)
וכן כותב הסבא מקלם:
"מה זה עבודה אם מבקש צרכיו. ובפרט שאמרו "עבורה צורך גבוה". אשר על כן באמת כל ענין התפילה הוא רק עבודה. והוא כי עיקר עבודת השי"ת עומדת על אמונת ההשגחה, ויען כי כל עניני תבל הם רק בסבה ומסובב, ע"כ קשה מאד הציור של השגחה, ע"כ באמת ענין התפילה הוא כדי לצייר לפניו שהכל מהשי"ת, ומשום זה צריך להיות מבקש רחמים ותחנונים וכו', ממש כעני המבקש בפתח, לקרב הציור. וע"כ ניחא הא שתפילה נקראת עבודה" ("ברומו של עולם")
התפילה קשה ונקראת עבודה כי היא הולכת נגד הנורמה והמושכל בעולם שלכל דבר יש תוצאה. חסידים ראשונים ישבו שעה אחת לפני התפילה כדי להתרכז במחשבה שהכל תלוי בה' ואינו תלוי בסובב ומסובב. גם אנו צריכים להתכונן לתפילה אפילו דקה אחת כמבוא ופתיחה לתפילה, כדי לסגל לעצמנו את ההבנה שהכל ממנו. המרגלים לא הבינו את זה, ודברי משה העצימו את אי הבנתם, ולכן נגרם החטא. אנחנו צריכים לומר לעצמנו לפני התפילה לה' שהכל תלוי בו ואנו רק סוללים את הדרך לשפע האלוקי ולכן אנו מתחננים ומבקשים בתפילתנו.
הסבר שני בהבנה, מה גרם למרגלים לראיה הסובייטיבית?
כותב הזוהר הקדוש:
"כולם היו צדיקים מראשי ישראל, אלא שנמלכו ונטלו עצה רעה, ולמה נכשלו בכך? אלא שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מן הנשיאות, וימנה משה ראשים אחרים. שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשיהם, אבל בארץ לא נזכה" (הזוהר הקדוש)
הנשיאים ידעו שהם לא יהיו נשיאים בכניסה לארץ. הידיעה והנגיעה האישית הזו גרמה שהם ראו את המציאות בצורה אחרת, ולכן חטאו. אין כוונת הזוהר חס ושלום שהמרגלים שיקרו כדי להמשיך להיות ראשי המטות, אלא שהנטייה האישית גרמה לראשי המטות לא לראות את המציאות נכונה.
כתוב במדרש:
"במה דברים אמורים בשלוחי הרשות, ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה, למה מפני שהוא שליח מצוה ושליח מצוה דוחה את השבת. וכן את מוצא בסוכה ששנינו שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח מצוה שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו.ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותן שני שלוחים ששלח יהושע בן נון שנאמר (יהושע ב) 'וישלח יהושע בן נון' וגו', ומי היו? שנו רבותינו אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם.מהו (יהושע ב) 'חרש לאמר'? מלמד שעשו עצמן קדרין, והיו צווחין ואומרים הרי קדרות כל מי שרוצה יבא ויקנה, כל כך למה? שלא ירגיש בהן אדם, לכך כתיב 'חרש', קרי ביה חרס כדי שלא יאמרו בני אדם מרגלים....טלה אותם להטמינם, אמר לה פנחס אני כהן, והכהנים נמשלו למלאכים, שנאמר (מלאכי ב) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', והמלאך רוצה נראה רוצה אינו נראה.... אבל שלוחין ששלח משה היו רשעים. מנין? ממה שקראו בענין 'והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ'. הוי 'שלח לך אנשים'" (מדרש תנחומא פרשת שלח)
המרגלים לא התבטלו לשליחות וממילא לא הצליחו בשליחותם כי חשבו על האינטרס האישי.
כותב שפת אמת:
"אא"ז מו"ר זצלה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי....אף כי היה רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מכל מקום עתה שהיה להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת, וממילא היו ניצולים" (שפת אמת פרשת שלח שנת תרל"א)
כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"ואולם שעה שרבש"ע ממנה את האדם להיות שליח, אין הוא עוזב את השליח לנפשו. הוא מלווה אותו בכל דרכיו ומשתתף בכל מעשיו. בלי סיועו ועזרתו של השולח, לא היה השליח יכול לעשות מאומה: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו: אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר".... השולח עושה את הדבר שהשליח נצטווה עליו. כל מה שצריך השליח לעשותו הוא רק להושיט יד מסייעת" (הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל)
אנחנו שליחי ה' וצריכים להתבטל אליו וכך נצליח לקדש שמו.
אם נסכם:הבאנו שני מהלכים בהם הסברנו מה גרם למרגלים לראיה סובייקטיבית ולא אובייקטיבית, שהתמקדו ברע ולא בטוב.
מהלך ראשון: המרגלים לא הבינו שה' נמצא גם כאשר האדם פועל, ולכן מבחינתם היות ובארץ ישראל העם צריך לבנות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וזה היה גורם לשיטתם ירידה ברוחניות של העם, ראייתם הפכה לסובייקטיבית ולא אובייקטיבית, היות ורצו שעם ישראל ישאר במדבר חטאו והחטיאו את העם.
מהלך שני: הם לא התבטלו לשליחותם, והידיעה שבארץ ישראל הם לא יהיו נשיאים גרם להם לראות לא נכון את המציאות ולאור זאת חטאו והחטיאו.
חובה עלינו להבין שתפקידנו בהשתדלות הרבה שאנו משתדלים בעולם הזה הוא בסלילת צינורות לשפע ממרומים ולא מעבר לכך, ולכן עלינו להתפלל ולהתחנן לסייעתא דשמיא ולשפע ממרומים.
חובה עלינו להבין שה' איתנו גם כאשר אנו עושים ופועלים.
חובה עלינו להבין שהעולם כולו הוא "הר ה'" ותפקידנו לקחת את כל המטען והקדושה שקיבלנו בישיבה ואיתם לגשת לעולם ולהמשיך ולהתעלות גם מחוץ לישיבה.
חובה עלינו להבין שאנו שליחי ה' כל חיינו, ועלינו להתבטל לרצון ה' ושליחותו.
יהי רצון שנזכה כל חיינו לקדש שם שמים.
