פרשת שלח - רואים תכלת רואים שקוף
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור קשה שלא להתייחס לשורש הלשוני החוזר על עצמו בשתי הפרשיות שנראות לכאורה כל רחוקות זו מזו. מסתבר שיש בפרשיה החותמת את פרשתנו משום מענה לבעיה המתגלה בפרשית המרגלים. המרגלים הלכו אחרי העיניים. המרגלים שפטו את המציאות כפי שנראתה לנגד עיניהם ולא כפי שהיו צריכים אנשים אמוניים לשפוט מציאות. על כך אומרת התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אנחנו מצווים שלא ללכת אחרי משאת הלב, ולא אחרי ראיית העיניים. אנו מצווים לשפוט את הדברים בראיה של איש אמוני המשלב בתוך קריאת המציאות גם את המציאות הרוחנית. מתוך דברי חז"ל עולה כי החוט העיקרי ובעל המשמעות העמוקה בציצית הוא חוט התכלת:
תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא (מנחות, מג ע"ב)
המציאות החומרית היא חותם של טיט. חותם של גוף. חותם של עבדות, כהסברם של התוס':
חותם של טיט - מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף נז:) כבלא דעבדא תנן (תוספות שם)
השפת אמת ממשיך את מערכת הדימויים הזו שיסודה בדברי הגמרא ואומר שאם הפתיל הלבן הוא פתיל המשקף את מידת העבדים, הרי שפתיל התכלת משקף את מידת הבנים. אמור מעתה, הפתיל הלבן משקף את המציאות החומרית, את החובות המעשיות המוטלות על האדם שהם בבחינת עבודת עבד. לעומת זאת, משקף פתיל התכלת את המציאות הרוחנית, ואת העבודה בסגנון הזה. זוהי דרכם של הבנים שהם מתעסקים לא רק בחובה המעשית אלא גם במשמעות הרוחנית שיש לחובה הזו.
כיון שכך, מבינים אנו את דברי הגמרא האומרת כי קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. קל הוא הדבר להביא חותם של טיט. קל הוא הדבר לצאת ידי חובה של המצוות המעשיות בהגדרותיהן הטכניות. מי שלא מביא את אותו החותם של הטיט, נתבע על כך שהיה יכול בקל למלא את חובתו, ולא עשה כן. קשה הוא הדבר שבעתיים להשיג חותם של זהב. קשה הוא הדבר להגיע להשגות הרוחניות המתבקשות מעבודת ה'. הדברים נוגעים יותר לעולם של נשמה, שהוא עולם אינסופי, ההתקדמות בו היא אינסופית, והדרישות גם הן אינסופיות.
עיון נוסף מגלה כי הרעיון הזה מובע גם במימד הסמלי שיש לשני הצבעים, תכלת ולבן. ידועים הם דברי חז"ל כי תכלת הציצית לוקחת אותנו אל תכלת השמים. ידועים הם דברי חכמי המדע כי תכלת השמים אינה משהו מוחשי. התכלת היא מעין אשליה אופטית. הצבע האמיתי של השמים הוא שקוף, אלא שהשתברות קרני השמש היא זו שיוצרת את אשלית צבע התכלת. על פי זה יוצא כי השמים וצבע התכלת שלהם הם בעצם מציאות שקופה המזמינה את המתבונן בה להתבונן עוד ועוד, לחדור לעומקים גדולים יותר ולהגיע עד לעמקי תהומות ולגבהי מרומים. הד לרעיון הזה נוכל למצוא בדברי חז"ל אודות צבע התכלת:
תניא היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא (מנחות, מג ע"ב)
יש כאן מעבר מדבר לדבר. התכלת שבציצית נפתחת אל תכלת הים. הים נפתח אל תכלת השמים, ותכלת השמים נפתחת אל כסא הכבוד. יש כאן מעין מעבר בתוך המציאות כשדבר מתחלף בדבר ועומקים גדולים של תהום ורום נפתחים בפנינו. התכלת בולעת אותנו.
יש כאן מסר מאד עמוק והוא המסר של עמקות המציאות. אסור לנו להישאר במימד השטוח של המציאות. עלינו להבין שהמציאות תמיד עשויה להיפתח לתוך מציאות עמוקה ממנה, הגנוזה בה בתוכה. התכלת קוראת לנו להעמיק במה שאנו רואים ולא לפרש את מראה עינינו באופן השטחי.
על הזיקה שבין התכלת ללבן בהקשר זה, אנו יכולים ללמוד מתוך דברי הרמב"ם במורה נבוכים:
ואמנם 'לבנת הספיר' הוא לשון על הזוהר, לא על המראה הלבן. כי לובן הספיר אינו מראה לבן, אבל זוהר לבד - והזוהר אינו מראה, כמו שהתבאר בספרים הטבעיים, שאילו היה מראה, לא היה מראה המראים כולם מאחריו ומקבלם, אך כאשר היה הגשם המזהיר נעדר המראים כולם, יקבל מפני זה המראים כולם זה אחר זה (מו"נ, ח"א כח)
הספיר שהוא בעצם התחנה האחרונה בשרשרת הקישורים שחז"ל מעלים ביחס לתכלת, איננו בצבע לבן. הספיר הוא הזוהר, או בלשוננו, השקוף. יש בו בספיר משהו מאד מיוחד והוא היכולת לשקף את מה שאחריו ומה שלאחריו וכך עד למעלה מעלה. זו הסיבה בגללה הוא מסוגל גם לשקף כל מציאות הנראית בו. אם תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד העשוי ספיר, הרי שהתכלת היא בעצם המציאות השקופה. זוהי אם כן הדרישה הנדרשת מאתנו. לא להשתעבד לצבע הלבן, המטעה, זה העשוי להתחלף בשקוף. הרמב"ם מזהיר אותנו כי הספיר הוא הזוהר ולא הלבן. המציאות היא מציאות שקופה ולא לבנה. אסור לנו להתמכר לשטחיות המפגינה בפנינו את הצבע הלבן ובכך בעצם חוסמת אותנו מן האפשרות לראות את המציאות בצורה מפולשת, נוקבת, חודרת.
הרעיון הזה משתקף גם בהמשך דברי הרמב"ם העוסקים באותה אבן ספירית ממנה עשוי כסא הכבוד:
וזה כדמות החומר הראשון, אשר הוא בבחינת אמיתתו נעדר הצורות כולם, ולזה הוא מקבל הצורות כולם זו אחר זו. והיתה השגתם, אם כן - החומר הראשון, ויחוסו לאלוה, והיותו ראש בריאותיו המחויבות ההויה וההפסד, והוא מחדשו. (מו"נ, שם)
החומר הראשון הוא חומר נעדר אישיות עצמית. החומר הראשון הוא חומר שקוף. החומר הראשון הוא החומר המתייחס אל האלוה ומשום כך הוא שקוף ואין לו משלו כלום אלא שיקוף של מה שמעבר לו. מסופר שהיה פעם יהודי עשיר מאד שהיה גם קמצן גדול. כל הניסיונות להניע אותו לתרום כפי יכולתו עלו בתוהו. האיש היה מאוהב בכספו. פעם אחת ביקר אצלו אחד הרבנים
שביקש ממנו לתרום בעבור מטרה ראויה.האיש סירב. הרב לקח אותו אל החלון ושאל: "מה רואה אתה מבעד לחלון"? העשיר השיב בסתמיות: "אנשים". העמיד הרב את העשיר מול המראה ושאל: "ומה רואה אתה כעת מבעד לחלון"? השיב העשיר: "את עצמי". שאל הרב: "ומדוע אין אתה רואה את האנשים שמאחורי המראה"? השיב העשיר: "משום שעל גב המראה מרוחה שכבה דקה של כסף ההופכת את המראה מזגוגית חלון רגילה למראה". אמר הרב לעשיר: "רואה אתה, מבעד לחלון רואה אתה אנשים אחרים, אולם מבעד למראה רואה אתה רק עצמך משום שהכסף המרוח על המראה מסתיר לך את האנשים האחרים...".
זהו הסיפור של החומר הספירי, וזהו גם הסיפור של הדרישה מאיתנו בהתבוננות על המציאות. עד כמה שהמשפט הוא פרדוכסלי, הרי שהחומר פשוט מסתיר לנו את המציאות. אנחנו נתקעים בחומר, מפרשים אותו, מנתחים אותו, מסבירים תהליכים בו, ונשארים שם. אבל האמת היא שאנחנו צריכים להתנשא מעל לחומר הזה. אנחנו צריכים להגיע אל מה שמעבר. זהו המסר של תכלת הציצית. אנחנו צריכים להבין שבסיס החומר וזיקתו אל האלקים הוא החומר הספירי, החומר השקוף ההוא שקורא לנו להסתכל מבעדו אל המציאות ולא להתקע בשכבת הכסף המרוחה עליו...
לאור הדברים הללו ניתן לקבל כעת משמעות חדשה למראה המרכבה שראה יחזקאל בן בוזי:
וַיְהִי בִּשְׁלשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה... וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: (יחזקאל, א פס' א-ה)
ובהמשך:
וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה. (שם, פס' כה-כו)
החזיון הוא חזיון מתפתח. הכל מתחיל בנהר כבר. התבוננות במים. ים. ומתוך כך ים דומה לרקיע. הזכרנו כבר מספר פעמים את דברי הגר"א שעמד על כך שאותיות כב"ר, שהם שמו של הנהר, הן גם אותיות רכ"ב המסמלים את חזיון המרכבה. משקיפות המים אנו עוברים אל שקיפות השמים. כמה מפתיע הוא השורש הלשוני, שקוף ומשקף. השמים נפתחים. הנה לפנינו חזיון של שקיפות השמים. השמים לא חוסמים את המחזה אלא אדרבה הם אלו שמולידים אותו. כך מתפרש התיאור של "ומתוכה" החוזר על עצמו, והתיאור של "ממעל" החוזר על עצמו. הופעת החזיון מושפעת ובנויה על הפתחות המים, הפתחות הרקיע, ההבנה שמשהו נולד מתוך משהו, והבנה נולדת מתוך קודמתה, בבחינת מבין דבר מתוך דבר.
