פר' כי תשא - חרות על הלוחות
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות, לב פס' טו-טז)
את המילה חרות דרשו חכמים:
והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (תנא דבי אליהו זוטא, יז)
ידועים הם דברי הרב קוק המובאים בעולת ראיה על ההבדל שבין החופש לבין החרות. החרות היא מציאות פנימית של אדם שאינו כבול לשום הכרח אלא פועל על פי ההקשבה הפנימית הנובעת מתוך עומק אישיותו. בן החורין פועל על פי צו פנימיותו בלבד ואותה הפנימיות הרי היא מחוברת אל התורה.
יתכן ויש כאן מקום לתוספת קטנה, והיא החיבור שבין דרשת חז"ל על פרשנותו של הרב קוק, לבין פשט המילה עליה נשענת הדרשה.
רש"י פירש:
חרות - לשון חרת וחרט אחד הוא שניהם לשון חיקוק (רש"י, שמות לב פס' טז)
רש"י מחבר אותנו על החקיקה, מכאן מסתבר גם אל החוק, והחוקה. אלקים חוקק את מכתב האלקים על הלוחות. משמעות החקיקה הזו היא מעין הטבעה של מהות התורה, אל תוך המציאות. התורה הופכת להיות מציאות מהותית להוויה כולה. מכתב האלקים אינו כתוב על הלוחות, הוא חרות על הלוחות. המכתב הזה מפלש את דרכו אל תוך המציאות החומרית וחוקק בה את חוקות התורה והופך אותם להיות חלק מהותי מתוך המציאות, חלק מעצב של המציאות.
כעת מקבלים דברי הנביא משמעות עמוקה הרבה יותר:
כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה, לג פס' כה)
חוקות השמים והארץ מחוברים מהותית לחוקות התורה. זאת המציאות. אין מציאות אחרת, אין מציאות נבדלת, זו המציאות עצמה. זה חקוק במציאות. זה מחובר. כיון שכך יש זיקה של מהות בין חוקות התורה לבין חוקות שמים וארץ.
כיון שכך, שבים אנו אל בן החורין. בן החורין הנאמן לעקרונותיו הפנימיים ביותר, נאמן לחקיקה הפנימית. חקיקה זו צרובה בתודעתו, היא איננה נושא לדיון, היא נושא לחשיפה, לגילוי, להתוודעות, אבל לא נושא לדיון או לויכוח. בן החורין אינו מוכן לוותר על עקרונותיו משום שאז הוא מוותר על מהותו.
מכאן באים אנו לדרשה נוספת המופיעה בדברי חז"ל המבוססת על המילה 'חרות':
ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין, נד ע"א)
אם עוסקים בצריבה המצויה בתודעה, אם עוסקים במשהו חקוק, מובנה, בתוך המציאות האישית והלאומית, אם עוסקים במשהו שהוא צרוב בתוך המציאות בבחינת חוקות שמים וארץ, לא שוכחים. אפשר לשכוח חומר נרכש, אי אפשר לשכוח חומר מהותי.
מספרים על הרב סולובייצ'יק שבאחרית ימיו כבר לא היה זוכר כל כך את הדברים, ולא היה מחובר כל כך אל המציאות, והבחין שאחד מבני משפחתו הצטער על כך מאד.
הרב סולבייצ'יק פנה אליו וביקש ממנו שידבר איתו על הרמב"ם "את זה אני זוכר, שם לא שכחתי מאומה", אמר. כשהדברים חקוקים בתוך המציאות, אדם לא שוכח. אילו היינו זוכים והמכתב מכתב אלקים החרות על הלוחות
היה נשאר בידינו, היינו זוכים לחיות בתחושה מתמדת של חקיקה על הלוחות, של חיבור בלתי נפרד מן המציאות.
דברי רש"י המקשרים בין החריתה לבין החקיקה, מובילים אותנו אל החוקה. בדברי התורה המושמעים בדרך כלל בהקשרים של פרשת חוקת, נזכרת החוקה כמושג מציין למצווה שהסברה הרעיוני וההגיוני נסתר מאתנו:
תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי (במדב"ר, פר' יט אות א)
המצוות שאין בהן טעם נקראות חוקה. שוב, חקיקה. מסתבר שהדברים מעניקים עומק חדש לכל מושג החוקה, כמצווה שאין בה טעם. אנחנו רגילים לראות במצווה שאין בה טעם, מעין אתגר, אמונה ללא סיבה, ואולי אף קריאה לנסות להבין בכל זאת.
אבל על פי הדברים שבהם עסקנו, ניתן יהיה לומר, שהחוקה שאין בה טעם, משאירה את השדה פתוח לתחושה הפנימית. כשאנו מבינים את הדברים ברמה ההגיונית, יש מצב שאין אנו קשובים להקשבה הפנימית. אבל כשאין טעם למצווה, אנו מקיימים אותה ללא סיבה ואז פתוחים אנו להקשבה הפנימית הנובעת מתוך אישיותנו. זהו הרגע שלמרות שאין אנו מבינים את המצווה, אנו חווים אותה, מרגישים אותה, ויודעים שזוהי התנועה הנפשית הנכונה לנו.
חז"ל מספרים לנו על האבות שקיימו את התורה מדעתם. בחלק מהמדרשים יש אפילו הדגשה שקיום המצוות על ידי האבות נגע גם במצוות שאינן מובנות מאליהן. מנין אם כן, הגיעו האבות לקיום מצוות מלא והמצוות שאין להן טעם בכללן?
התשובה היא שקיום המצוות על ידי האבות לא בא מתוך הכרעת השכל, אלא מתוך הקשבה פנימית למכתב האלקים החרות על לוחות הלב. המדובר הוא בהקשבה אינטואיטיבית. אין כאן הרבה שכל, יש כאן הרבה עומק, הרבה תוך, הרבה חריתה פנימית וממילא גם חרות נפשית.
רבות דובר על המעלה הגדולה לה זכו ישראל כשאמרו 'נעשה ונשמע'. מושג זה הפך להיות למעין שם נרדף לעשיה שאין עימה מחשבה. אבל האמת היא שהמושג הזה מורכב משתי מילים 'נעשה' וגם 'נשמע'. ה'נעשה' מסמל את הצייתנות, את קבלת המרות ללא עוררין, ועליו לכאורה עיקר תפארת המושג 'נעשה ונשמע'. אבל ה'נשמע' מסמל את הבדיקה, הביקורת, הבחינה. אילו היה כתוב 'נשמע ונעשה' הרי משמעות הדברים היתה - נלמד, נברר, נבחן, נבדוק, ואז אם זה מתאים נקיים. הוי אומר שמשמעות ה'נשמע' היא דווקא הבחינה והביקורת. נשאלת השאלה מהי משמעות ה'נשמע' אחרי שכבר הושם דגש על ה'נשמע'.
הצייתנות אינה מותירה לכאורה מקום לשמיעה ביקורתית המעמידה את הדברים למבחן הדעת.
התשובה ניתנה במספר רב של מקומות בדברי ה'שפת אמת'. העשייה באה ממקום של צייתנות, אבל אחרי העשייה מגיעה גם איזו מן הקשבה פנימית דווקא לקולות האינטואיטיביים העולים מתוך האדם. השמיעה הזו אינה קשורה לשמיעה לומדת, ביקורתית, שכלתנית, זו שמיעה הקשורה להקשבה הפנימית של האדם לקול החקיקה החרותה על לוח ליבו.
שבים אנו אל דברי רש"י שבהם פתחנו:
חרות - לשון חרת וחרט אחד הוא שניהם לשון חיקוק (רש"י, שמות לב פס' טז)
רש"י מחבר בין החרת בת' לבין החרט בט'. קשה להמלט מן ההשוואה למעשה העגל:
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות, לב פס' ד)
ופירש רש"י:
בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין... וזהו שת"א וצר יתיה בזיפא לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות... ומזייפין על ידו חותמות (רש"י, שמות לב פס' ד)
מכתב האלקים החרות על הלוחות נדחה מפני החרט היוצר עגל מסכה והלוחות נשברים. עמוק מזה, בתיאור לוחות הברית מוצגת החריתה כמציאות המופיעה כך מאת האלקים. אין תיאור של כתיבת הלוחות. הם מכתב אלקים. הכתב חרות. כך זה. זו מציאות. במעשה העגל אנו עדים למעשה האדם. לאדם יש כלי, החרט. הוא משתמש בחרט כדי לחרוט מציאות חדשה.
עד כמה מעניינים הם דברי רש"י שמשום מה בחר לשים את הדגש על הזיוף. הכלי הנקרא חרט מיועד לזייף. אנו מדברים על חקיקה. על מציאות טבעית הנמשכת מעצם הגדרת המציאות. אי אפשר לה למציאות ללא זאת. הבעיה היא הזיוף. מעשה העגל יש בו פניה על הדחף הטבעי ביותר של קרבת אלקים. מה יכול להיות יותר עמוק ומשמעותי מאשר הקריאה "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו". העם דורש אלקים. מה אפשר לבקש יותר מזה? אבל על העורק הטבעי הזה, העורק שממנו נזונים כל בני החורין באמונתם, על העורק הזה מתיישב החיקוי, הזיוף, בהעדר הנוכחות של משה רבנו, מתפתח זיוף. חקיקה אחרת נוצרת, חקיקה המבוססת על בסיס המציאות החקוקה משכבר, אבל אחרי הכל אינה אלא זיוף.
