פרשת משפטים - ויחזו את האלקים, ויאכלו וישתו
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור בסיומה של פרשת משפטים אנו נפגשים במעמד שהתרחש בתחתית הר סיני עליו ניתנה התורה:
וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ... וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (שמות, כד פס' ד – יא)
ההדגשה כי אל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, והם חזו את האלקים ואכלו ושתו, עוררה את חז"ל, ואת פרשני המקרא. הרמב"ן כתב כי היתה אכילה זו כעין אכילת קרבן שלמים הטעונה מחיצה ומזבח. הספורנו כתב כי היתה זו סעודת שמחה על כך שקיבלו את חזיון הנבואה ללא השתנות בחושיהם שכן בנוהג שבעולם הנביא המקבל את הנבואה נופל וחושיו משתנים, ואילו הם זכו לקבל את החזיון בעודם עומדים וקיימים. נראה שהיו צריכים הפרשנים לפרש לנו טעם לאכילה זו. משמע אולי לא היה הדבר ראוי לעסוק באכילה ושתיה דווקא בעת שחזיון שכזה מתגלה אליהם.
בדברי רש"י הזכיר את דעת המדרש תנחומא המתייחס לפרשיה זו בנימה מאד ביקורתית:
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שמות כד) א"ר פנחס מכאן שהיו ראוין להשתלחת יד א"ר הושעיה... אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה... (מדרש תנחומא, אחרי מות פרק ו)
כאדם שמביט בחברו מתוך מאכל ומשתה. זוהי התביעה. איך אפשר להביט ולזון עיניים במעמד כה רם ונשגב מתוך מאכל ומשתה. את המאכל והמשתה היה צריך להשאיר לאחר כך ומדוע דווקא בעת שעומדים תחת הר סיני זנים עיניים באלקים מתוך מאכל ומשתה?
כאן עולה הצורך לעשות סדר. האמנם ויתרנו על כל הרעיונות החסידיים של עבודת ה' עם הגשמיות? ומה רע ב'קידוש' רציני מיד לאחר מעמד כה נשגב של נתינת התורה, מה גם שה'קידוש' הזה הוא 'קידוש' של קרבנות השלמים?
בליקוטי שפת אמת עמד על הבעיה:
ויחזו את כו' ויאכלו וישתו, ברש"י ז"ל מתוך אכילה ושתי', לפי מה שכתוב בס' אור המאיר בשם הרה"ק ר"ב זצלה"ה הפירוש בהמשכת הקדושה תוך אכילה ושתי' עיין שם, ואם כן מה חטאם (שפ"א, ליקוטים משפטים ד"ה ויחזו)
הדברים נמשכים אל אבות החסידות, הרב הקדוש ר' בער כשהכוונה היא למגיד ממזריטש. הוא פירש את המעמד של חזיון מתוך אכילה ושתיה, כמעמד של המשכת הקדושה בתוך אכילה ושתיה. אכן, זוהי דרכה של החסידות לראות לחבר את המציאות הגשמית עם המציאות הרוחנית ולהמשיך קדושה ורוחניות גם בתוך המציאות הגשמית. מעמד שכזה, 'קידוש' שכזה, הוא תמצית התפיסה החסידית וכיון שכך ראויה להישאל כאן השאלה "ואם כן מה חטאם". מה לא בסדר בכל המהלך של אצילי בני ישראל.
על כך משיב השפת אמת:
אמנם כתיב ויחזו, פירוש זה שאינם כן בעצמותם רק בחינת ראי' והסתכלות, וזה כעין חכמתו מרובה כו' ובתרגום [עיין בלשון התרגום] דמיין להון כאכלן כו' שהי' נראה להם שדביקים ממש, ובאמת כתיב רק ויחזו כנ"ל (שפ"א, ליקוטים משפטים ד"ה ויחזו)
כאן מגדיר השפת אמת את המהלך החסידי עד עומקו. שילוב של עבודת ה' אל תוך המציאות הגשמית צריך להיעשות מתוך מעורבות, מתוך חיבור של אמת, מתוך חוויה שהיא חוויה רוחנית שאינה מתעמעמת על ידי החוויה הגשמית אלא אדרבה מתעצמת מתוכה.
וכאן מגיעה נקודת הטעות. יש אנשים שהם חסידים... כאילו... כלומר כאילו חסידים. הם מסתכלים על כל המהלך הזה אבל לא נכנסים אליו פנימה, לא קופצים לתוכו ממש. זה נחמד. זה אפילו שמח. זו דרך חיים יפה. אבל כל זה עדיין לא הופך אותם לחסידים של ממש. עומדים מן הצד ומסתכלים, ואוכלים. כאילו קידוש כזה...
כאן מצרף השפת אמת את דברי התרגום דמיין להון כאכלן, כלומר שהיה נדמה להם כאילו שהם עושים את הדברים בצורה הנכונה, אבל מה לעשות, זה לא היה בצורה הנכונה. הם הרגישו לרגע שהם באמת משלבים ובאמת עושים את הדברים נכון, אבל מתברר שזה היה בסך הכל חזיון, הסתכלות מרחוק, לא מעורבות, לא כניסה ממשית לנושא.
בגמרא אמרו ש'הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי, ולא עלתה בידם'. למשפט זה יש כמה הסברים ואחד מהם הוא שהרבה עשו כ... כלומר הרבה ניסו לקחת את רבי שמעון בר יוחאי ולחקות אותו, אבל רבי שמעון הוא לא נושא לחיקוי, או שאתה בפנים, או שאתה לא זה, אי אפשר לעשות את הדברים במהלך של כ... כאילו, בערך, דומה, כדי להגיע למשהו עמוק יש צורך להכנס לתהליך כולו ולחוות אותו ברמ"ח אברים ובשס"ה גידים.
כאן מגיעים אנו אל הסכנה הגדולה שיש בעבודת ה' שלנו, עבודת ה' שמשתדלת לשלב בין המציאות הרוחנית שאנו כל כך רוצים להיות מושפעים ממנה, לבין המציאות הגשמית שאנחנו כל כך רוצים להשפיע עליה. השפה, הכללים, הגישה של עבודת ה' שלנו אל המציאות החומרית היא חיובית. אנחנו עובדים עם עולם החומר ומדברים על קידוש עולם החומר. אבל יש צורך לשאול שאלה אמיתית, האם אכן אנחנו מקדשים ומעלים את עולם החומר או שהשורה התחתונה של כל מה שעשינו תהיה "ויאכלו וישתו".
את מה שאנחנו רוצים לעשות עם המציאות, אי אפשר לעשות במהלך של "מנהג אבותינו בידינו", מעין המשכיות של מה שהיה. הגישה הזו תוליד לנו יהדות של כוסית משקה, וזנב דג מלוח בריח ביצים עם בצל. ושוב, השורה התחתונה של המעמדים הגדולים תהיה "ויאכלו וישתו". אם אנחנו רוצים לרומם את המציאות אנחנו לא יכולים להישאר ולעמוד מן הצד. זה צריך ללכת עם כל הלב ועם כל הנשמה וכולי האי ואולי נצליח לקחת את המציאות הזו של "ויאכלו וישתו" ונצליח לרומם אותה למעמד של "ויחזו את האלקים".
עיון מדוקדק בדברי התנחומא חושף דיוק משמעותי שאולי לא שמנו לא אליו בהשקפה ראשונה: "מלמד שזנו עיניהם מן השכינה כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה". נראה שהבעיה לא היתה בעצם האכילה בזמן מעמד החזיון, אלא במה שהאכילה הזו עשתה להם. איך זנו אצילי בני ישראל את עיניהם בשכינה – כאדם שמביט בחברו מתוך מאכל ומשתה. האווירה שאופפת את ההבטה היא זו המשמעותית. אדם מביט בחברו מתוך שיחה, מתוך דיון, מתוך דיבור של עבודת ה', מביט בחברו ורואה בו את העיניים המבינות, את הלב השומע. אבל אדם שמביט בחברו מתוך אכילה ושתיה רואה בחברו את הפרטנר לעוד כוסית אחת, לעוד מסיבה אחת. נקודת המוצא של הצורה בה זנו הללו את עיניהם בשכינה היתה נקודת מוצא של אכילה ושתיה. נקודת מוצא זו השפיעה על כל מהלך החזיון.
עומדים אנו בפתחו של חודש אדר ובתחילת ההכנות לקראת שמחת הפורים. כבר נצטוינו במצוות "ועשות אותם ימי משתה ושמחה". אלא שגם כאן עולה ומהדהדת השאלה האם השורה התחתונה של השמחה הגדולה הזו תהיה "ויאכלו וישתו" בדגש על וישתו, או שמא נזכה למעמד נשגב של "ויחזו את האלקים".
כתב הרב קוק:ידענו מדברי חכמים אמתיים, שהארת פורים גדולה למאד, וקדושה גדולה מאירה בו בעולם. ונראה שמתוך כך מלמעלה, האדם נשמר אז מכל קלקול, כיון שהוא עסוק בשמחת פורים, וא"צ כ"כ להיות על משמרתו רק שלא יעבור ח"ו שום דבר מדברי התורה והמצוה... אבל בדברי הרשות, שראוי להשמר מהם בכל הימים... ביום הקדוש הזה משומרים אנו כי נפל אז פחד היהודים על עמי הארץ, ורבים מהם מתיהדים... והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי. כי קיימו וקבלו בו את התורה ברצון מה שהי' מקודם לכן מודעה רבא לאורייתא (שבת פ"ח.), וזה האונס לא הי' כ"א לגופים, כי הנפשות נהנות מאור העליון... אבל הגופים עוד לא נתקנו לגמרי, ע"כ הי' כבד עליהם עול התורה, אמנם כאשר שחה לעפר נפשם והמן הרע רצה לשלוט בגופם, וכאשר הי' ד' להם לישועה נפדה גופם מהכוחות הרעים, ולא נמצא בהם רצון כ"א בלב אחד לאביהם שבשמים. ע"כ ביום זה לעד הצללים ינוסו (עולת ראיה, פורים)
אכן, בזמן מעמד הר סיני זכו ישראל למעמד גדול ביותר, אולם לא היה זה בחיבור של מהות עם הגוף. היסודות הרוחניים התגברו ביותר בזמן מעמד הר סיני ו"נפשי יצאה בדברו". כיון שהגיעו ל'קידוש', נמתחה עליהם הביקורת שלא ידעו כיצד לחבר חיבור של מהות, של עבודה גופנית המתחברת מהותית אל הקודש ואל הרוח. בנקודה זו בא לנו יום הפורים. העוצמה הפיזית של ימי הפורים היא גדולה עד למאד. אלא שמה שעדיין לא נתקן במעמד הר סיני נתקן בשמחת הפורים. "הדר קבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס". אותו יסוד גשמי שלא מצא כל כך את דרכו להשתלב בתוך המהלך הרוחני קיבל את מקומו בשמחת ימי הפורים.
גדולתו של יום הפורים היא בכך שאין היא נותנת אפשרות לעמוד מן הצד. אין בחינת "ויחזו". יש מעורבות. יש כניסה לתוך.
אם כניסתנו לישורת האחרונה שלפני ימי הפורים צריכים אנו להכין את עצמנו להתחבר. להכנס אל תוך עבודת הקודש של חיבור עולם המעשה ועולם הרוח. לא לעמוד מן הצד ולספור שיכורים.
ואולי צד עמוק יש כאן בהבנת מאמר חז"ל 'מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', יש כאן התוויה להניח את השכל קצת בצד. עבודת ה' צריכה להיות בכניסה לתוך ולא בניתוח פילוסופי של מה שקורה. על כך אמר השפת אמת את דברי המשנה באבות:
הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו (אבות פרק ג משנה יז)
מי שחכמתו מרובה ממעשיו, יודע הרבה, מנתח, מבין, מסביר, אבל זה לא עובר דרכו. ובענין הזה של השילוב בין עולם הרוח לעולם החומר, הכניסה הזו אל תוך היא משמעותית וקריטית. וכאן באים חז"ל ביום הפורים ומבקשים מאתנו להניח את השכל קצת בצד, ולהכנס לעולם שלמעלה מדעת להתחבר מהותית ולא חיצונית, ועל ידי כך להגיע לשורה תחתונה של "ויחזו את האלקים".
