פרשת בשלח - בא בקלות... הולך בקלות...
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור במהלך יציאת מצרים וההגעה אל שפת ים סוף, אנו עדים למהלך מוזר משהו שנעשה על פי הוראתו של הקב"ה:
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: (שמות, יד פס' א-ב)
בדברי רש"י הובא ההסבר למהלך הזה:
וישבו - לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך כמו שנאמר ואמר פרעה לבני ישראל וגו' (רש"י, שם)
מה שאנו רואים כאן הוא מהלך טקטי. הקב"ה רוצה להטעות את פרעה ולגרום לו לחשוב שעם ישראל לא כל כך מתמצא, ולא כל כך יודע לאן הוא אמור ללכת ולכן הוא מתברבר בשטח ללא כיוון. מחשבה כזו היא מחשבה מזמינה לרדוף, לנסות להשיג את העם העצום שעזב את מקומות עבודתו, ולהשיב אותו חזרה אל סבלות מצרים.
בספרי חסידות ניתנה למהלך הזה משמעות חינוכית מן המעלה הראשונה:
תחילה השם יתברך מאיר לאדם והאדם אין רגיל בזה עדיין וקשה עליו לקבלו כיתד קבוע במקום נאמן שלא ימוט ומאבדו. ואחר כך האדם נוהה אחריו ומבקשו והשם יתברך אינו חוזר ופותח לו כטענת השיבנו וכו' אם לא בקושי גדול כענין כשרציתי לא רצית עכשיו וכו' (ברכות ז'.) וזה ענין מתן תורה היה בכפיית הר כגיגית ואחר כך הדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון (צדקת הצדיק, אות צג)
כל אדם עובר בתהליך ההתקדמות שלו דרך שלב פתיחה שכולו מתנת השם יתברך. האדם אינו ראוי לכך, האדם אינו מוכן לכך, האדם לא עבד על כך, אבל בחסדי שמים זוכה האדם לקבל את ההארה המיוחדת והחד פעמית הזו. הארה זו, התעוררות זו, היא מעין קריאת כיוון אישית לכל אדם. יש כאן התוויית דרך, סימון מטרה, אמירה ברורה עד להיכן יכול האדם להגיע. ההארה הזו, היא מתנת אלקים הבאה שלא בהדרגה ושלא על פי יכולותיו של האדם. כיון שכך, האדם אינו קונה את ההארה הזו כקנין קבוע בתוך אישיותו. הוא יודע שהוא מסוגל אבל זה עדיין לא שלו ממש. האדם צריך לעבוד כדי להשיג את הדרגה לא זכה במתנה, ולהפוך אותה לקנין קבוע בנפשו.
על פי רעיון זה מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין את מדרש חז"ל:
ויאמר לא תוכל לראות את פני תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה (ברכות, ז ע"א)
הדברים מוסבים על בקשת משה רבינו לראות את כבודו של הקב"ה. על כך משיב לו הקב"ה כי כשהוא רצה להראות לו את כבודו במעמד הסנה, הסתיר משה את פניו. וכיון שכך, כעת כשמשה רוצה הקב"ה מסתיר ממנו את פניו. קשה להבין את הדברים הללו על פי פשוטם. וכי מידת נקמנות יש כאן? האם הקב"ה עושה למשה 'דווקא'?
על פי הסברו של ר' צדוק מתבארים הדברים. כשהקב"ה האיר למשה, לא היה משה ראוי עדיין. המעמד היה גדול עליו. טירון היה בנבואה. למרות זאת האיר לו הקב"ה הארה גדולה. הארה שהיה בה כדי לשרטט קו עליון לאן עתיד משה גדול הנביאים להגיע. משה שלא היה מוכן עדיין לא יכל לקבוע את ההארה הזו כקנין אישי קבוע, ומצב זה מתאפיין בהסתר הפנים מפני החזיון הגדול והנורא. בשלבים מאוחרים יותר של חייו רצה משה לשוב אל אותה מתנת חינם של הארה, אולם אז כבר היתה הדרך חסומה. אדם בדרגתו של משה אינו זוכה למתנת חינם. עליו לעבוד ולקנות את הדרגה העליונה הזו בתהליך אישי עמוק ומובנה.
זהו גם ההבדל שבין מעמד הר סיני וקבלת התורה בכפיית הר כגיגית, לבין הקבלה החוזרת של התורה בימי אחשורוש. קבלת התורה במעמד הר סיני, נעשתה במהלך של נתינת מתנה. דרגה שלא היו ישראל עדיין בתוכה, אלא היתה זו התוויית דרך לכלל ישראל עד להיכן יכולים הם להגיע. עברו דורות ועם ישראל היה צריך לעבוד על עצמו ולהגיע לאותה דרגה שבה קבלת התורה נעשית מתוך הזדהות והשלמה פנימית ולא מתוך קבלה שמלמעלה למטה.
מכאן שבים אנו למה שהתרחש שם על הים ולפרשנות שהעניק לכך ה'שפת אמת':
דבר אל בנ"י וישובו. לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והי' שלא בהדרגה. ואין זה דבר של קיימא. הוצרכו לשוב. והענין כמ"ש והחיות רצוא ושוב. ע"י המרוצה מהתלהבות יותר מהכח. ע"ז צריך להיות מיד בחי' שוב. ועי"ז יש לו קיום. (שפת אמת, בשלח תרל"ד)
מהלך גאולת מצרים טבוע בחותם של פסיביות מצד כלל ישראל. פסיביות זו מתבטאת גם בדרגת הרוחנית של ישראל, 'הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה'. אין התקדמות ואין הגעה למדרגת הגאולה בכוחות עצמיים. הקב"ה מתגלה על כלל ישראל ומביא אליהם את הגאולה.
תהליך זה מתבטא בחיפזון שמאפיין כל כך את גאולת מצרים. הכל קורה בבת אחת, שלא בהדרגה. הכל מואר בבת אחת בהארה אלוקית גדולה ומשום כך הוא מתרחש. אלא שתהליך מן הסוג הזה אינו תהליך חינוכי. זהו תהליך מעשי, תהליך שקורה, אבל לא תהליך פנימי. לצורך תהליכים פנימיים יש צורך לקיים מהלך חינוכי ארוך המכיר במקומו של האדם בכישוריו, וביכולתו. אין צל של ספק שההופעה הראשונית היא מלאת זרמי חיים, והתלהבות, אבל יש צורך לשוב מיד לאחור ולבדוק מה נעשה, האם יש לזה גיבוי, האם יש גם בנין משמעותי העומד מאחורי כל התהליך הזה.
מקובל לומר בשמו של ר' מנדלי מקוצק כי 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, אבל בסופו של דבר היא נשארה שפחה'. תהליכים שאין להם גיבוי פנימי עולים ויורדים ואינם מותירים אחריהם כל רושם.
זו הסיבה בגללה מורה הקב"ה לבני ישראל לשוב ולחנות לפני פי החירות. יש צורך לעשות את הדרך הזו פעם נוספת. אם עד עתה השיגו ישראל את מה שהשיגו בכוח ההארה הגדולה ובהתלהבות הראשונית של יציאת מצרים, הרי שכעת המגמה מתהפכת. ישראל שבים לאחוריהם. לכאורה זו מגמה שלילית. אבל האמת היא שהמגמה השלילית הזו לא באה אלא כדי לשים את העם במקום אחר, במקום בו אין אופוריה, במקום בו לא הכל הולך בקלות. הנה לפתע מצרים באים לקראתם. הנה לפתע יש תחושה שכל המהלך נבלם. אבל האמת היא שזהו הרגע שבו העם הזה שרק עתה יצא ממצרים, צריך לחזור אל עצמו ולשאול את עצמו אם אכן הוא רוצה בגאולה, אם באמת הוא מבקש לצאת מן המיצר. האם הוא עם גאול, או שבט של עבדים שבמקרה הצליח לחולל הפיכה אבל נבהל מעצמו ברגע שגילה מה באמת עולל...
על פי מהלך זה מסביר ה'שפת אמת' את המשמעות של חיפזון הגאולה:
ואין הרצון לברוח רק לתקן גוף המיצר. ולעתיד שיהי' התיקון בשלימות כ' לא בחפזון תצאו כו'. ועתה בגלות מרגישין הארה לפעמים. וצריכין להתדבק בה בכל לב. ולקשרה בכל המעשים. וז"ש ואכבדה בפרעה כו'. שהחזרה הי' לתקן גוף המיצר כנ"ל (שפת אמת, בשלח תרלד)
רעיון זה מופיע בדברי ה'שפת אמת' פעמים רבות בהקשר עם ימי בין המצרים. ההתייחסות הרגילה למצב של מיצר, היא הנסיון המיידי להיחלץ ממנו. הבריחה מן המיצר היא השאיפה ברגע שהאדם חש במיצר הסוגר עליו. זוהי משמעות החיפזון בגאולת מצרים. התחושה המיידית היתה תחושה של מיצר שנמשכה זה למעלה ממאתיים ועשר שנים. ברגע שנפתחו השערים מתחילה התנועה החוצה. לברוח. הבריחה הזו מלמדת שהבורח, עם ישראל, אינו מסוגל ללמוד דבר מן המיצר, הוא רוצה להחליף את המקום במקום אחר שם יוכל לקבל, ללמוד ולהשתנות, אבל במיצר, לא.
הגישה הזו היא גישה שאינה נותנת מקום לתהליך. יש קפיצה גדולה החוצה מן המיצר, ואין תהליך מודרג של יציאה ממצב של עבדות למצב של חירות. הקפיצה הזו, החיפזון הזה, מלמדים שלא למדנו את התהליך. כן רצינו מאד לקפוץ, אבל לא למדנו דבר.
גאולת העתיד מתאפיינת ביציאה שאינה בחפזון "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהֹוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה, נב פס' יב). התיאור המובא בפסוק הוא תיאור של יציאה מסודרת, גם לפני וגם אחרי, יש תהליך מובנה. יודעים לאן הולכים, אבל מצד שני לא משאירים כלום מאחור. פשוט יודעים לעבור את התהליך מתחילתו ועד סופו.
מכאן גם לביטוי 'ואכבדה בפרעה ובכל חילו'. מסתבר שהיו שם כאלו שאמרו 'לא מדובשך ולא מעוקצך', בא נשאיר את פרעה שם,העיקר שנוכל לברוח ולהפרד מהם לעולמים. מדוע אנחנו צריכים להכנס איתם למגע... התשובה היא 'ואכבדה בפרעה ובכל חילו'. יש משהו שעדיין צריכים אנחנו לאסוף מתוך כל התהליך הזה. הבריחה מעידה שלא למדנו, שלא הפנמנו, שלא באמת עשינו את התהליך מתחילתו וגם עד סופו. והנה שם בנקודת הסוף, יש דמות כמו פרעה שעדיין צריכים אנו להוציא ממנה עוד קצת כבוד שמים.
מה שצריכים אנחנו ללמוד מהמהלך המיוחד הזה שהקב"ה מכניס את עם ישראל אליו, הוא, לדעת לבנות את הקומה השלימה המסתתרת מאחורי האירועים. קיומם של אירועים עלול להיות משהו מאד חיצוני ובר חלוף. עלינו לדעת לקחת את הפער שנוצר בין האירוע רב הרושם, לבין המקום בו אנו באמת נמצאים, ולמלא אותו בתוכן ובמשמעות. רק כך יהפוך האירוע לאירוע קבוע, אירוע שהוא אזרח אמיתי בחיינו ולא אירוע חד פעמי ובר חלוף.
קשה שלא להתייחס למה שעברנו בתקופה האחרונה והגיע לשיאו ביום הבחירות ועם היוודע דבר תוצאות הבחירות. יש משהו שהיה ראוי שהפוליטיקאים ילמדו מכל מכל מה שהתרחש כאן, ואם לא הם, אז לפחות אנחנו.
יש תחושה חריפה שהמפלגות אינן מוכרות משהו אמיתי שהלך ונבנה בתהליך ארוך של ארבע שנים, אלא אירועים חד פעמיים. קוראים לזה בשפה המקצועית 'ספינים'. מערכת הבחירות מייצרת ספינים בכמויות מסחריות ובעצם מטשטשת את המהות שבה אנחנו באמת אמורים לבחור. מרוב אירועים חיצוניים שאינם אומרים כלום, אתה כבר מאבד את הראש במה באמת אתה בוחר, בכלב של בנט או בכלבה של שלי.
איני רוצה לתפוס את עמדת הפרשן הפוליטי אבל במה שנוגע ונחוץ לחינוך, אני מוכן לעשות זאת – ראינו כבר מפלגות שרכבו על גלי התעוררות כזו או אחרת. נכנסו לכנסת בקול תרועה גדולה והתפוררו לרסיסים בדממה. מעשה שטן. את הכניסה בקול תרועה גדולה אנו שומעים, רואים, ומפרשנים. אבל ההתרסקות בקול דממה דקה, כלל אינה מעסיקה אותנו. למה? אנחנו צריכים להבין שכל דבר שנבנה על כנפי ה'ספין', אינו חלק מתהליך. מה שאינו חלק מתהליך מתפורר, ואין לו אחיזה במציאות. תעשיית הדמיונות הזו מטעה אותנו לחשוב שאפשר להיבנות בדרך הזו. אפשר לייצר גל, לרכוב עליו, ולקטוף תהילת עולם. אבל זה אינו נכון בעליל.
רבים הספידו את מפלגת ש"ס. ניבאו לה התרסקות בבחירות הנוכחיות. בלי להתייחס למה שש"ס מייצגת. בלי להתייחס לדרך שבה ש"ס עובדת. אנחנו צריכים להכיר בזה שש"ס אינה מפלגה של 'ספין'. ש"ס היא מפלגה שבנויה על ציבור שנאמן לה ולמסרים שלה ביותר, והיא חוזרת ומוכיחה את הדבר פעם אחר פעם למרות כל הנבואות השגויות. זה אומר שכשאתה בונה תהליך והתהליך הוא תהליך מסודר שיש לו אחיזה במציאות, אז התהליך הזה מוכיח את עצמו לאורך זמן. וזאת, בלי להתייחס כלל למה שהמפלגה הזו מייצגת.
ב"ה זכינו והציבור שלנו קיבל ייצוג משמעותי ביותר בבחירות האחרונות. אנחנו צריכים לקבל על עצמנו להבין את האירוע החשוב הזה בהבנה של עומק ולא בהבנה של 'ספינים'. אם אנחנו מעוניינים שהמסר שלנו ימשיך ויחלחל בתוך החברה הישראלית, עלינו לעשות את העבודה בשטח. להיות נוכחים. להפיץ תורה ישראלית בגרעינים התורניים, ברשות הרבים, בקירוב רחוקים. לטעת את המסר שלנו בעומק ולא להסתפק בדמויות עוברות מסך בלבד. אם נתמיד בדרך הזו נוכל לעשות את המפלגה שמייצגת אותנו לכלי משמעותי להפצת ערכי תורה למען עם ישראל ולמען ארץ ישראל.
