פרשת ויחי - בחרבי ובקשתי
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור יחד עם ברכת יעקב לבני יוסף, זוכה גם יוסף לברכת אב:
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (בראשית, מח פס' כב)
בתרגום אונקלוס פירש את המושגים 'חרבי' ו'קשתי' שלא על פי דרך הפשט:
ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך די נסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי (אונקלוס, שם)
שינוי זה ששינה אונקלוס מפשוטם של דברים אומר דרשני. הבדל יסודי יש בין החרב ובין הקשת. החרב היא כלי המלחמה הקרוב אל האדם, בשליטתו, ונועד להשגת הישגים מיידיים בקרב פנים אל פנים. הקשת והחץ נועדו למלחמה בטווחים רחוקים יותר. האדם מגדיל את יכולת הפגיעה שלו על ידי החץ והקשת. ההישגים הם גדולים יותר. יכולת הפגיעה גדולה יותר.
במקביל צריכים אנו להבחין בין 'צלותא' ובין 'בעותא'. המקור הלשוני של המילה צלותא לוקח אותנו אל המשמעות של המילה תפילה. המילה בעותא לוקחת אותנו אל המשמעות של המילה רצון. מסתבר שיש לפנינו שתי דרגות בתפילה, צלותא ובעותא. התפילה משקפת את המימד הקבוע של התפילה. המילה צלותא נזכרת בגמרא בעיקר בהקשרים הנוגעים לקביעות התפילה, כמו 'דוכתא לצלויי' שהוא מקום תפילה, 'עידן צלויי' שהוא זמן תפילה, שמות תפילה כמו 'צלותא דתעניתא', 'צלותא דמוספים' שהם שמות לסדר תפילת התענית וסדר תפילת המוסף. מעניין לומר כי המילה 'בעותא' בהוראה של תפילה כלל לא מופיעה בתלמוד הבבלי. בספר הזוהר, ספר הפנימיות, מופיעה מילה זו בהקשר עם התפילה פעמים רבות. כך למשל כותב הזוהר כי "אין נא אלא לשון בעותא" (זוה"ק, ח"ג קיב ע"א). המילה בעותא משקפת יותר את הצד הפנימי של התפילה, את הרצון, את הבקשה, את התחנונים.
את ההבחנה המהותית בין שני המושגים נוכל ללמוד מקטע מעניין בדברי הזוהר:
רבי אלעזר ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, ומטא זמנא דקריאת שמע (רבי אלעזר ורבי יצחק היו הולכים בדרך, ובא זמן קריאת שמע), וקם רבי אלעזר וקרא ק"ש וצלי צלותיה (וגם רבי אלעזר וקרא ק"ש והתפלל תפילתו), לבתר אמר ליה רבי יצחק, והא תנינן דעד לא יפוק בר נש לארחא אבעי ליה לנטלא רשו ממאריה ולצלי צלותיה (לאחר מכן, אמר לו רבי יצחק, והרי שנינו שעד שלא יצא אדם לדרך צריך הוא ליטול רשות מבוראו ולהתפלל תפילתו), אמר ליה בגין דכד נפיקנא לא הוה זמן צלותא, ולא מטא זמנא דק"ש, השתא דשמשא נהיר צלינא (אמר לו כיון שכשיצאנו לא היה זמן תפילה, ולא הגיע זמן ק"ש, כעת שהשמש זרחה התפללתי), אבל עד לא נפקנא לארחא בעינא בעותא מניה ואמלכנא ביה, אבל צלותא דא לא צלינא (אבל בטרם יצאתי לדרך בקשתי בקשה ממנו ונמלכתי בו, אבל תפילה זו לא התפללתי), דהא אנא אשתדלנא באורייתא מפלגות ליליא, וכד אתא צפרא עד כען לא הוה עדנא לצלי צלותא (שכן אני למדתי תורה מאמצע הלילה, וכשבא השחר עדיין לא היה זמן להתפלל תפילה). (זוה"ק, ח"א קעח ע"א)
רבי אלעזר לא התפלל תפילה, צלותא, בטרם יצא לדרך, שכן לא הגיע עדיין זמן תפילה וזמן קריאת שמע, אבל למרות זאת ביקש את בקשתו, בעותא, בטרם יצא לדרך למרות שעדיין לא הגיע זמן התפילה. חוזרים הדברים למה שבררנו לעיל. צלותא היא המימד הקבוע והעומד של התפילה. בעותא לעומת זאת, היא המימד הסוער, המבקש, השואל, הנרגש של התפילה.
מסתבר כי יעקב אומר לבניו כי את השגיו הרוחניים השיג על ידי שתי בחינות אלו גם יחד. יש משהו חשוב הן בפן הקבוע והן בפן המסתער והנרגש. הפן המסתער והנרגש מדבר על ההתעוררות הרגשית של האדם בשעת התפילה. אדם העומד לצאת לדרך מתפלל לא משום שהגיע זמן התפילה, אלא משום שהוא חושש עד מאד מפני היציאה לדרך והסכנות הכרוכות בה. כיון שכך, הוא מבקש, הוא מתחנן. תפילתו אינה פועל יוצא של הזמן שהגיע אלא של הצורך הנפשי העומד מאחוריה. לאמיתו של דבר נראה, שהמימד הזה של התפילה הוא המימד החשוב ביותר שכן הוא משקף בנאמנות את תפקיד התפילה, בקשה אמתית מעומק הלב של האדם בפני קונו.
כך אמרו במשנה אבות:
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. (אבות פ"ב משנה יג)
לכאורה עמדו במשנה על שני ההיבטים של התפילה, תפילת קבע מחד, ותפילת רחמים ותחנונים מאידך. במקביל להבחנה שבין שתי הדרגות, אמרו במשנה שאין לעשות את התפילה לקבע אלא לרחמים ולתחנונים לפני המקום. בשם ה'חתם סופר' שמעתי הערה על טיבו של הפסוק הנדרש במשנה "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". מה שעשוי לגרום לאדם להתפלל תפילת קבע, היא הגישה הפילוסופית. על פי גישה זו, כיון שאין שינוי בבורא, אין מקום לשפיכת לב לפני בורא עולם שכן ממילא אין שינוי בבורא והדמעות לא יעשו דבר. אם יש סיבה על פי תפיסה זו להתפלל היא משום שיש חובה הלכתית להתפלל. זוהי תפילת קבע, תפילה הנובעת מכך שיש חובה. רבי שמעון במשנה רצה להניע את האדם להתפלל תפילה שיש בה תחנונים לפני המקום. כיון שכך, ציין לפסוק האומר כי ה' הוא רחום וחנון, והעיקר - ניחם על הרעה. משמעות הדברים היא שיש בתפילת האדם את היכולת לשנות את המהלכים האלוקיים. כשאדם מרגיש שיש לאל ידו לשנות דברים, הרי שהוא מתפלל אחרת. הוא שופך לב, הוא מכניס את הרצון, הוא מתחטא לפני אלוקיו כבן המתחטא לפני אביו. זוהי תפילת הרצון, בעותא, תפילה של רחמים ותחנונים לפני המקום.
מאידך, האמנם תפילה שהיא מסגרתית, היא תפילה כה נחותה? ומדוע הזכיר יעקב את שתי הדרגות, גם צלותי וגם בעותי? מה היו ההישגים אותם השיג יעקב בצלותי אם העיקר הוא בעותי דווקא?
מסתבר כי דווקא כשאנו עסוקים בסוג עבודה שהיא כה רוחנית ורגשית, דווקא אז, חשוב לנו לזכור את תפקיד הסדר, המשמעת, המסגרת. התפילה עלולה להפוך למשהו שכשמתאים, עושים אותו, ואילו כשלא מתאים, וכשלא מאיר, וכשלא מרגישים כל כך, לא עושים. דווקא המתח הרגשי המתלווה אל התפילה עלול להפוך אותה למשהו מאד פגיע, לא יציב, ונתון למצבי רוח. כיון שכך, יש צורך במסגרת, בצלותא, במסגרת הזמן, במסגרת הנוסח, במסגרת המקום ועוד.
אמרו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו" (ברכות, ו ע"ב), משמעות הדברים היא שיש מעלה וערך בקביעות המקום לתפילה. הקביעות מספקת את המסגרת ואת הבטחון כי הסערה הרגשית לא תהיה המניע היחיד לתפילתו של אדם.
בצדקת הצדיק (אות רכג) נתן ר' צדוק הכהן מלובלין משמעות נוספת לאותם הדברים שאנו עוסקים בהם. על פי הסברו, צלותי, היינו התפילה, היא סידור שבחו של מקום, ומאידך בעותי, בקשה, היא שאלת הצרכים. כידוע מחולקת התפילה לסידור שבחי המקום ולשאלת הצרכים הפרטית. שוב חוזרים אנו אל ההגדרות שבהן עסקנו. סידור שבחיו של מקום עשויים לסמל את המסגרת הקבועה של התפילה. זוהי חובתו של האדם כלפי אלוקיו, לסדר שבח כעבד הבא בפני אדוניו. אולם דווקא שאלת הצרכים היא שהופכת את התפילה לתהליך רגשי עמוק. זהו הרגע בו האדם מבקש על נפשו, מבקש את כל שחסר לו וכיון שכך הופכת התפילה
בשאלת הצרכים לתפילה בעלת משמעות רחבה ומקיפה יותר מאשר תפילת סידור שבחי המקום.
תפילה שיש בה הכרה במלכות ה' המקושרת עם הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם, מעניקה לאדם חוויה אמיתית של קשר עם בוראו. זוהי הקשת היורה למרחוק ואיננה רק משמשת ככלי מגן דוגמת החרב.
ב'שפת אמת' נתן לדברים משמעות נוספת הקשורה לענייננו:
איתא בספרים כי תיבה שניצל בה נח היא כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה ושצריך אדם לבטל עצמו אל התיבה שמוציא בפיו. ובודאי אנשי כנה"ג שתקנו לנו סדר תפלה אף כי פשוט נראה שכל א' יבקש הצריך לו וזה עיקר מצות תפלה. אך כי אותן התיבות והאותיות מסייעין לאדם להתדבק בו ית' וכ' הרב בסידור ע"פ בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובעותי ופי' כי חרבי הוא אותיות ותיבות של התפלה ובקשתי הוא כח האדם שזה מועיל להעלות הדבורים כמו קשת כו'. אבל עיקר התפלה הם האותיות כנ"ל (שפ"א, נח תרל"ה)
צלותי, התפילה עצמה, הן אותיות התפילה, המסגרת שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה. בעותי, הבקשה, היא רגשת הלב, התחושות. אכן, אומר ה'שפת אמת', רגשת הלב היא העיקר. מה שאדם רוצה לבקש, להביע, להתחנן, זה עיקרה של התפילה. ובעצם היה אפשרי להתפלל גם ללא נוסח קבוע. אלא שכאן באה המגבלה שלנו לעיתים להביע את עצמנו ולהגיע בהבעה שלנו למה שהיינו באמת רוצים להגיע. אנחנו אומרים בתפילת הימים הנוראים "לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון". משמעות הדברים היא שהאדם הוא בעל לב רגש, בעל תחושות עצמתיות מאד, אבל לא תמיד עומדים לו כל אלו כדי להביע את עצמו בצורה הטובה ביותר. הוא זקוק לאבני בנין כדי לבנות את מערך מחשבותיו. הוא זקוק למילים. דווקא כאן הנוסח הקבוע הוא לעזר. המסגרת של התפילה יכולה דווקא לסייע ולתת לאדם את המסגרת לכל מה שהוא רוצה מאד מאד לבקש מאת אלוקיו.
מכאן לעבודתנו הרוחנית, להישגנו הרוחניים. כדי לקחת מיד האמורי, כדי לנצח את המלחמה שלנו, עלינו להשתמש בשתי שיטות, בשני עקרונות, שלכל אחד מהם תפקיד חשוב בתהליך הלקיחה מיד האמורי.
אנו זקוקים לרגשת הלב. אנו זקוקים לחום. אנו זקוקים להתלהבות, להתפרצות. זוהי הקשת המסוגלת לעשות את המלחמה גם בטווחים רחוקים, ולהשיג הישגים יפים וטובים. אנו בונים לא מעט על הרגעים העוצמתיים בעבודת ה' ומבינים כי הם מבססים את מעמדנו הרוחני. יחד עם זאת זקוקים אנו ליציבות. זקוקים אנו לנוסח, למקום תפילה, לזמן תפילה. זקוקים אנו למסגרת. דווקא בתחומים שבהם העוצמות הרוחניות משמשות תפקיד בעל משמעות, יש למסגרת תפקיד משמעותי עוד יותר. המסגרת היא שתבטיח שההישגים הרוחניים לא יתמוססו, לא יהיו תלויים במצבי רוח משתנים, שיחזיקו ימים רבים. זקוקים אנו לעבודה היסודית של החרב לא פחות מאשר להתפרצות העוצמתית של הקשת. וכיון שכך 'בחרבי ובקשתי - בצלותי ובבעותי'
