פרשת ויצא - ויגל את האבן
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.
...
וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: (בראשית, כט פס' א-י)
התיאור המופיע בתחילת סיפור הדברים אינו זהה לדרך שבה התבצע הדבר על ידי יעקב. כשהתורה מתארת את הסרת האבן מעל פי הבאר על ידי כלל הרועים, התורה משתמשת בביטוי 'וגללו' את האבן. לעומת זאת כשהתורה מתארת את הסרת האבן על ידי יעקב התורה משתמשת בביטוי 'ויגל' את האבן. ההבדל הלשוני הזה נתן פתח לדברי הפרשנים במקום:
ויגש יעקב ויגל - כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול (רש"י, בראשית כט פס' י)
בפירוש הריב"א במקום בא הסבר ארוך ומפורט יותר:
ויגש יעקב ויגל וגו'. פירש"י כאדם המעביר פקק מעל גבי צלוחית ולכך פי' כן מדכתיב ויגל הג' בסגול שהוא לשון גלוי ולא כתב ויגל בחולם הגימל שהוא לשון וגללו משמע שהרים האבן מעל פי הבאר בקל כאדם המגלה כלי ומרים כיסויו בקל ולא כאדם הגולל משא כבד מחמת שאין בו כח להרימו (ריב"א, שם)
עיון במדרש מגלה כי להבדלי הלשון הללו עשויה להיות משמעות חינוכית:
ד"א וירא והנה באר בשדה זה בית הכנסת והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלשה קרואים כי מן הבאר וגו' שמשם היו שומעים את התורה והאבן גדולה זה יצר הרע ונאספו שמה כל העדרים זה הצבור וגללו את האבן שמשם היו שומעין את התורה והשיבו את האבן וגו' שכיון שהם יוצאים להם יצר הרע חוזר למקומו. (בר"ר, פר' ע אות ח)
אם נאמץ לעצמנו את דברי המדרש כמורי דרך לקריאת הסיפור המקראי, הרי שנקבל מסר מיוחד ביותר. הבאר שבשדה היא בית הכנסת. הבאר היא מקור החיים. ראשונים כמו הרמב"ן ורבנו בחיי העניקו לבאר משמעות סמלית כבדה. הבאר כמקור נביעה היא בעצם באר האמונה, באר הרוח, באר הקשר בין האדם לתכנים הפנימיים. הבאר בשדה היא בית הכנסת. היא המקום אליו פונים בני האדם כדי להתחבר. כדי לקבל את התכנים הרוחניים להם הם זקוקים.
שלשת הקרואים העולים לתורה מסמלים את הסקטורים השונים הבאים אל הבאר. הם סמל לכלל ישראל. שלשת הקרואים עולים לשמוע את דברי האלקים מתוך הבאר המצויה בבית הכנסת.
ויש משהו שמפריע לכל התהליך הזה. זוהי האבן. יצר הרע. היצר אינו מאפשר לבני האדם הנאספים סביב הבאר, לקבל את המסר של הבאר. האבן גדולה על פי הבאר. היצר הוא אתגר כבד ומסיבי שלא כל כך קל להתגבר עליו.
היצר גדול מכפי מה שאדם אחד יכול להרים. כמאמר חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו... ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" (קידושין ל ע"ב). התאספות העדרים מסמלת את הצורך בחבורה. הקמת קבוצה שכל ענינה הוא לקבל את המסר שהבאר עשויה להעניק לו. דווקא האווירה המיוחדת של כלל העדרים היא זו שמאפשרת את הסרת המניעה הקשה הזו, היצר הרע, וממילא את השקיית העדרים, את הוצאת המסר התורני אל הצמאים לו.
סיומו של המדרש הוא קצת מאכזב: "והשיבו את האבן... שכיון שהם יוצאים להם יצר הרע חוזר למקומו". העדרים נאספים, התורה נקראת, שלשת הקרואים מביאים את המסר אל העם, יצר הרע נדחה מפני מי הבאר, אבל בסופו של דבר כשיצאו הללו מבית הכנסת, חזר יצר הרע למקומו. האם זוהי גזירה? האם זה חייב לקרות? האם אין דרך להתגבר על האבן ולדחותה?
ועמוק מכך - הסרת האבן נתפסת כמאורע אפשרי רק בבתי כנסיות. בשפתנו נאמר, שהתיקון המושג מושג רק בהיות האדם בישיבה, משקה את עצמו ממימי הבאר, מוקף בחבורה שכל רצונה הוא מי הבאר, רק שם, במצב כל כך סטרילי, מושגת המטרה של השקיית העדרים ועקירת יצר הרע. הבעיה היא שכשיסיימו הבחורים את שנות הלימוד בישיבה, יעזבו את בית המדרש, ויתרחקו מן הבאר, ישוב יצר הרע למקומו וכאילו לא פעלנו דבר?
על חזית ישיבת חכמי לובלין ביקש ר' מאיר שפירא מלובלין לקבוע את הפסוק "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". כשנשאל על שום מה, השיב, שלפסוק זה מסר חינוכי משמעותי. הפסוק אומר "לכו בנים" ואז "שמעו לי" לכאורה כדי לשמוע על הבנים לבוא, ולא ללכת. היה הפסוק צריך לומר "בואו בנים שמעו לי". השיב על כך ר' מאיר שפירא מלובלין, שגדולתה של ישיבה נמדדת לא בעת שהבנים נמצאים תחת כנפיה הגדולות בעת שהם בבחינת "בואו בנים". גדולתה של ישיבה נמדדת דווקא כשהבנים הולכים, כשהם מתרחקים מן הבאר, האם עדיין יתקיים בהם "שמעו לי", האם עדיין אזנם כרויה וקשובה לדברי תורה...
מהי אם כן הבעיה בהתנהלות הנזכרת במדרש, הגורמת לכך שהישיבה לא תהפך להיות מקום המקנה כוחות של "לכו בנים"? כדי לענות על שאלה זו עלינו להתבונן בהעמקה בהלך מחשבתם של הרועים, לעומת הלך מחשבתו של יעקב.
חייהם של הרועים סובבים סביב האבן הזו במקום שיסובו סביב הבאר. הם עסוקים במלחמת היצר כל העת, אבל ממעטים להתעסק במשמעות של השקיית העדרים. כיון שאין דעתם נתונה להשקיית העדרים, לטוב הגנוז תחת האבן הגדולה ההיא, הרי שכל הזזה של האבן נתפסת בעיניהם כמבצע קשה ומסובך. הם גוללים את האבן. מזיזים אותה מעט ושוב מעט, תוך שהם נשענים על העובדה שהאבן היא עגולה וניתן לגלול אותה מעל פי הבאר. לאמיתו של דבר הם די נכנעים לכובדה של האבן. הסיכוי להזיז את האבן במצב כזה נשען על העובדה שנאספו של כל העדרים, שיש אווירה ישיבתית במקום, שיש כוחות גדולים המסייעים.
הגישה הזו אינה יכולה להבטיח את ההצלחה לעתיד. ההצלחה היא פועל יוצא של כל האווירה שמסביב אבל האבן היא אבן, והכובד הוא כובד. ברגע שיצאו הלומדים את החממה הנעימה של כותלי בית המדרש תחזור האבן למקומה. השקיית העדרים היתה אירוע חד פעמי שהיה תלוי המעמד המיוחד של האספות העדרים אל מקום אחד. לא ניתנה כאן גישה כוללת העשויה לפתור אחת ולתמיד את בעיית האבן.
על גישה מעין זו אמר פעם ר' שמחה בונים מפשיסחה משל:
אדון אחד היה לו באורוותו סוס מירוץ, שהיה יקר בעיניו עד
למאוד, וציוה לשמור אותו שמירה מעולה. הדלת היתה נעולה במנעולים ושומר ישב תמיד על ידה. באחד הלילות בא פחד בלב האדון ולא ידע מנוחה. הלך אל האורווה ומצא את השומר יושב ומהרהר בינו לבין עצמו ומתאמץ לחקור ולעמוד על שורש איזה דבר נעלם. "במה אתה מהרהר?"
שאלהו האדון, "אני שוקל בדעתי" השיב השומר "כשתוקעים מסמר בקיר, להיכן נעלם הטיט?". "יפה אתה
שוקל בדעתך", אמר האדון. חזר לבית ושכב על מיטתו. אבל לא יכול להירדם, וכעבור זמן מה לא התאפק והלך שנית אל האורווה. שוב ישב השומר לפני השער והיה מהרהר ומתאמץ לחקור בדעתו. "במה אתה מהרהר כעת?" שאלהו האדון. "אני שוקל בדעתי" אמר השומר "כשאופים כעך, להיכן נעלם הבצק של החור?". "יפה אתה שוקל בדעתך" הודה האדון. חזר ועלה על מיטתו, ושוב לא יכול לשכב במנוחה, והוכרח ללכת בפעם השלישית אל האורווה. השומר ישב על מקומו והיה מהרהר כדרך שהרהר קודם לכן. "מה מעסיקך עכשיו?" שאל האדון. "אני שוקל בדעתי" השיב השומר, "הנה השער נעול במנעולים, והנה אני יושב כאן ושומר, וסוס נגנב, היאך נעשה הדבר?".
השומר מפעיל צורת חשיבה של שומר שהרי כשמו כן הוא, שומר. מה שמעסיק אותו במסמר אינו המסמר אלא הקיר שסביבו, מה שמעסיק אותו בכעך אינו הכעך אלא החור, מה שמעסיק אותו באורווה אינו הסוס אלא המנעולים. הגיע הזמן שבמקום לייחס חשיבות כל כך גדולה לאבן, אולי נתחיל לחשוב על מי הבאר.
יעקב מגיע אל הבאר, רואה את עדרי הצאן הרבוצים סביבה, ומסתבר שגם הוא יכל לדעת את מה שמתארת לנו התורה, שהתאספות העדרים היתה נחוצה להם כדי לגלול את האבן מעל פי הבאר. אבל יעקב שואל את הרועים מדוע אין הם משקים את הצאן ופונים למרעה. הרועים משיבים לו את שהיה אפשר להבין לבד. האם יעקב לא הבין? האם יעקב לא ראה?
התשובה הפשוטה היא - לא. יעקב פשוט לא ראה את האבן. "וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ". יעקב לא חושב על האבן. יעקב חושב על הבאר. דעתו של יעקב נתונה למי הבאר, לכח שהבאר יכולה להעניק, למים, לחיים. יעקב חש שההתעסקות המתמדת הזו עם האבן, היא התעסקות שמשנה את המבט על האבן.
יעקב אינו גולל את האבן מעל פי הבאר אלא מגלה את הבאר. יעקב אינו מתעסק עם האבן אלא מגלה את הטוב הצפון בהתמודדות עימה האבן הופכת מאבן מעמסה לאבן של גילוי. היצר אינו עוד מטרד אלא התמודדות בדרכנו אל האור.
עמוק מכך - גלילת האבן מסמלת את הגישה שהיצר נועד רק להפריע, אבל גילוי האבן מסמלת את הגישה שהיצר נועד על מנת לאתגר, לבנות, ולגלות אמת גדולה מאד המצויה בתוכנו, מים חיים.
אם נדע להפוך את ההתמודדות סביב האבן להתמודדות על מציאת מקור החיים אצלנו ובתוכנו. אם נדע להפוך את מה שאנחנו עושים בישיבה לעשיה שהיא הדרך לגילוי הכוחות החבויים בנו ולהפוך להיות למקור נביעה בפני עצמנו, הרי שהאבן הזו לא תשוב יותר למקומה הראשון. לא תהיה זו אבן שהזזנו אותה לשעתה, אלא תהיה זו אבן שהצלחנו להפכה לתהליך אמיתי של גילוי הכוחות הפנימיים שבאישיותנו, כוחות שילוו אותנו גם בצאתנו מבית המדרש ויקוים בנו "לכו בנים שמעו לי...".
