פרשת שופטים - מלחמת היצר
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור מצויים אנו בימי חודש אלול. עבודת חשבון הנפש נעשית בכל עת והצורך בתיקון ובתשובה הוא צורך בסיסי ומוכרח. מספר פסוקים בפרשת השבוע חושפים בפנינו שתי דרכים בהתמודדות עם הנטיות היצריות שלנו.
מקובל הוא הדבר לצייר את ההתמודדות שלנו באותיות של 'מלחמת היצר'. המדובר הוא במלחמה. בארץ כמו שלנו ובחברה כמו שלנו, כשאנו משתמשים במילה מלחמה אנו יודעים למה המכוון. במלחמה כמו במלחמה. המטרה היא להשמיד את האויב.
כלים העומדים לרשותנו הם כלי משחית. מטרתם להרוג, לא להפחיד, להרוג. ההנחיה הזו והגישה הזו ביחס להתמודדות עם היצר הרע נמצאת כבר בדברי חז"ל:
אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה (ברכות ה ע"א)
המילים הן ברורות. צריך להרגיז יצר טוב על יצר הרע. כאן לא מדובר באיזו עבודה בהרמוניה אלא מדובר ברוגז. יש כאן מלחמה.
הגישה הזו היא גישה ידועה וככל הנראה גם יעילה. כשאתה מצייר לעצמך את ההתמודדות עם הרוע באותיות של מלחמה, אז ההגדרות הן ברורות. כל מה ששייך אל הרוע הוא אויב, מעולל ועד יונק. אין רחמים ואין התלבטויות. הכל נכנס תחת ההגדרה של אויב ודינו השמדה.
משמעות הדברים ביחס להתמודדויות היצריות שלנו היא שאנחנו מפתחים כאן שיטה שאומרת שכל דבר שמזוהה עם העולם החומרי, עם הנטיה אל הנהנתנות, אל הנעים שבגשמיות, כל זה הוא פסול. השמדה. החיים הופכים לזירה שבה כל הטיה לכיוון משהו שעשוי להיות מזוהה עם היצר, עם עולם החומר, הוא אסור, ואף יחשב כבגידה, כסטיה מן הדרך המתמודדת.
בדרך זו צריכים אנו גם להתייחס לעצה המוזכרת שם בסוף דברי הגמרא, "יזכיר לו יום המיתה". הזכרת יום המיתה נועדה על מנת לנהל את המאבק הזה כמו מאבק. המיתה היא החדלון של העולם המציאות והגשמי. כשמזכירים לאדם את יום המיתה רוצים בעצם לההביל עליו את כל הבלי העולם הזה. זוהי הדרך המלחמתית, הזכרת יום המיתה אומרת שאם יש מוות אין משמעות וערך לחיים הגשמיים כפי שהם נתפסים בהבנה הפשוטה והטבעית.
לגישה הזו יש תשתית רעיונית מוצקה ורחבה המסבירה מדוע יש צורך עמוק כל כך להגיע למצב הקיצוני הזה:
ובפסוק צרור את המדינים כו' דרשו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. וזהו בירר פינחס בקנאתו שמסר נפשו על הדבר לברר זאת כי גדול המחטיא. וע"י שנתברר השנאה בלבות בנ"י עי"ז והכיתם אותם. ובאמת שנאה זו הי' בכל בנ"י רק פינחס הוציאה מכח אל הפועל במעשה. כדכ' והמה בוכים כו' וירא פנחס כו' רומח בידו כו'. היינו בעובדא. דיש מלחמה בלב ויש במעשה... ומעשה פינחס הי' עדות על מחשבתן של בנ"י כדכ' ויקם מתוך העדה. (שפ"א, פנחס תרמ"ה)
המחטיא אינו נתפס בעיני אנשים רגילים כהורג. אנשים נוטים להתייחס בסלחנות למחטיאו בעוד את ההורג הם מעמידים למשפט בעקבות כך גם אל הקיר. כדי שמלחמת היצר תהפוך להיות מוחשית היה פנחס צריך לברר את האמת הזו ש'גדול המחטיאו יותר מן ההורגו'. כי המחטיאו מאבד ממנו שני עולמות בעוד ההורגו מאבד ממנו רק עולם אחד (במדב"ר, כא אות ד). אם זה נכון באמת, אזי הקביעה הזו מחייבת ממש. המחטיא הוא מסוכן ממש. המחטיא חייב מיתה. אבל הגישה הרגילה היא שחז"ל אמרו את הדברים בדרך של הפלגה, אבל לא התכוונו באמת. כיון שכך הולכת ומתעצבת תודעה סלחנית משהו כלפי החטא. העקרון של 'גדול המחטיאו יותר מן ההורגו' הולך ונחלש. בנקודה זו בא פנחס, לוקח את הרומח ומבטא בצורה מוחשית, מציאותית, חדה וחיה, שאכן המחטיא גרוע יותר מן ההורג. הוא מוציא את זמרי להורג. הוא עושה מעשה. כאן התברר משהו. התברר שמלחמת היצר היא מלחמה כמו כל מלחמה ובמלחמה הזו יש הרוגים ופצועים ממש.
זוהי הדרישה של 'צרור את המדינים והכיתם אותם'. הדרישה היא לצרור את המדינים. להבין שהחטא הוא אכן אויב ממשי ומוחשי. להבין שיש כאן ממש מלחמה. אי אפשר לדבר על הדברים בלשון סלחנית, הומנית או משהו כזה. המלחמה היא מלחמה של ממש. כיון שכך, 'והכיתם אותם'. יש יציאה לקרב של ממש.
רעיון דומה מבטא השפ"א ביחס לרוע שבגלות ובסבלות מצרים:
והוצאתי אתכם כו' סבלות מצרים כו'. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' סבלות שלא יוכלו לסבול עכ"פ טומאת מצרים. ומזה בא הגאולה אח"כ. ונראה שמזה הוציא מרע"ה שאמר הן בנ"י לא שמעו אלי... כי אח"כ כ' וגאלתי כו' א"כ קודם ששמעו ולא נמאס אצלם כראוי ולא יצאו מתחת סבלות... והוא עצה היעוצה לכל איש מישראל ע"י שמרגיל עצמו להיות שונא הרע בתכלית השנאה. כענין שאמרו ז"ל ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. וזה התחלת הגאולה כנ"ל (שפ"א, וארא תרל"א)
ישראל שבמצרים לא הגיעו למצב שהגלות אכן תתפס אצלם כמשהו רע. היה צורך להוציא אותם קודם כל מתחת סבלות מצרים, כלומר להביא אותם למצב שלא יוכלו לסבול יותר את מצרים, את הגלות, שיהיה בעיניהם כביכול כדבר מאוס לחלוטין, כדבר שאי אפשר לקבל אותו לגמרי. רק אז תופיע הגאולה. זוהי העצה העולה מתוך הדברים. להיות שונא הרע בתכלית.
במקום אחר (שפ"א, זכור תרל"ו) מדבר השפ"א על זכור את אשר עשה לך עמלק. זכרון מעשיו של עמלק מוליד את התנועה הנפשית של המלחמה ולכן מתוך אותה שנאה למה שעשה לך עמלק, נולדת המלחמה המוחלטת כנגדו "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". רוגז זה המבוטא בפסוק "רגזו ואל תחטאו", ובהרגזת יצר טוב על יצר הרע, קשור עם דמותו של יוסף וכמאמר חז"ל "קפץ עליו רוגזו של יוסף". יוסף הוא שטנו של עשו. "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה". כאן אנו מזהים את העקרון של המלחמה, של האש, של הרוגז כנגד הרוע והעמדת הדברים בסגנון של מלחמה דווקא.
אפשר והדברים מוליכים אותנו אל דמותו של משיח בן יוסף שהוא הדמות של המשיח הנלחם, הנאבק, זה המתאר את המאבק לטיהור העולם מכוחות הרוע באותיות של מלחמה מובהקת מלחמה שיש בה גם הרוגים ופצועים, ושהוא עצמו עתיד להיות חלק מן הקרבנות שאותה מלחמה בסגנונה המלחמתי גובה.
כיון שהגענו לכך, הרי כנגד אישיותו של יוסף כמשיח, עומדת אישיות נוספת והיא דמותו של דוד כמשיח.
במזמורי כניסת השבת אנו מוצאים שני מזמורים הפותחים במילים ה' מלך, אלא שהמשכם הוא שונה בתכלית. האחד הוא "ה' מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט הארץ". והשני הוא "ה' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים". מסתבר כי מלכותו של ה' בעולם יכולה להופיע בדרך נוספת. לא רק בדרך של "ירגזו עמים" אלא גם בדרך של "תגל הארץ".
כאן מגיעים אנו אל דברי השפ"א לפרשתנו:
בפסוק כי תקרב כו' וקראת כו' לשלום. יש לפרש... גם
על מלחמת היצה"ר... הענין דאיתא מקומות לחפוץ להשלים עמו כפי תנאי הכתוב יהיו לך למס שיניח ליתן חלק להשי"ת מכל דבר. ובכח זה יתהפך גם הוא לעבד. וזה הדרך מרוצה ביותר. לכן כתי' והי' אם שלום תענך. שהוא לשון שמחה. רק אם רואין שאינו מניח לעבוד ה'. צריכין לברוח מידו גם לצאת מדרך הממוצע. ובאמת ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו לכן בתחלה קודם שחוטאין יכולין להיות בשלום עמו. (שפ"א, שופטים תרמ"ב)
מסתבר שלא תמיד צריך לצייר את המציאות באותיות של מלחמה. אפשר והדרך הזו היא אף דרך טובה יותר. המציאות איננה בהכרח אויבת של כל מה שאנו רוצים לעשות בעבודת ה'. ההיפך הוא הנכון. המציאות נועדה לשמש ולשרת את האדם בעבודת ה'. המציאות יכולה להיות לנו למס ולתת כוח בידינו כדי לעבוד את בוראנו.
החטא הוא זה שיצר את המתח הזה שמניע אותנו לראות במציאות הגשמית אויב. מכיון שהמציאות הגשמית מקושרת עם החטא, הרי שהחטא מניע אותנו לצאת מקו השיווי, מן האיזון, אל הקיצונית, כי אין לנו ברירה. מי שנכווה ברותחים נזהר בפושרים. אבל האמת היא אחרת. האמת היא שאין צורך להכוות ברותחים בכלל. המציאות היא כלי נהדר ונפלא לעבודת ה'. ולכן הגישה הבסיסית היא לקרוא אל העיר לשלום. והיה אם תשלים אתנו הרי שיש כאן לשון שמחה. טוב הדבר הוא להתנהל עם המציאות כדבר משלים ולא כדבר לעומתי ומתנגד.
אנחנו צריכים להבין שכשאנחנו מגדירים את כל מערכת היחסים שלנו עם המציאות באותיות של מלחמה, אנחנו מפסידים משהו. אנחנו מפסידים את כל הטוב שהעולם עשוי לתת לנו. אנחנו מפסידים את הכוח שהעולם יכול לתת לנו, את החיים. כשמשמידים תאים חולים, מתים גם תאים בריאים... וחבל...
את הפסוק "וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהֹוָה לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ" (ישעיה, יד פס' ג), פרשו בספר הזוהר (ח"א, מח ע"ב) כמוסב על השבת. השבת היא יום בו מוצא האדם מנוח מן העצב ומן הרוגז. משמע, יום השבת הוא יום בו אפשר לממש את הגישה של השלום. בכל ימות השבוע אנחנו נתונים להתמודדויות עם העולם החומרי המצריכות אותנו לנקוט לעיתים בקו לוחמני, זאת כדי להגן על עצמנו. כדי שלא ניגרר, כדי שנדע את מקומנו. אבל בשבת, אנחנו נקראים על פי ההלכה להתחבר אל היסודות החומריים של המציאות. אכילה, שתיה, בגדים, עונת תלמידי חכמים, הכל אומר לכאורה חומריות. אבל זוהי גדולתה של השבת שהיא קוראת לשלום. שהיא מלמדת אותנו איך לקחת את המציאות שבתוכה אנחנו חיים ולרומם אותה ולהפוך אותה לכלי שרת בעבודת ה'. במקום "ה' מלך ירגזו עמים" אנחנו מקבלים על עצמנו את ההיגד "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג". שמחים אנו במלכות משום שזו איננה נתפסת בעינינו כמלכות היוצרת רוגז ומלחמה אלא דווקא מלכות היוצרת שלום של קריאת עונג, ואפילו חומרי.
מסתבר כי שתי גישות אלו עומדות לפתחנו לקראת בואנו אל היום הגדול, יום ההכתרה, ראש השנה. הגישה המלחמתית מדברת על ספרי חיים ובעיקר ספרי מתים הפתוחים לפניו. על כך שהרוע צריך להשמד מן העולם וכל מה שקשור איתו יהיה נכלל מן הסתם בספרי המתים. אולם הגישה האחרת מדברת על שלום עולמי, על "ויאתיו כל לעבדך", על "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", על הרמוניה ההופכת את יום ראש השנה ליום של "ישמחו במלכותך".
