פרשת בלק - תראה סימנים בדרך
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור בשולי סיפור רשעותו של בלעם, נוכל להתרשם מנקודה נוספת שאולי והיא מעט מוצנעת בדיון הכללי אודות בלעם. בלעם מקבל דיבורים מפורשים ורמיזות מאת הקב"ה אודות רצונו ללכת ולקלל את ישראל. אולם מתברר שאין בכל אלו כדי לעצור אותו. התיאור הציורי ביותר לתהליך הזה הוא התיאור של רכיבת בלעם על האתון בדרכו לקלל את ישראל:
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ... וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל... וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו... וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק. (במדבר, כב פס' כא-לה)
הציור המציאותי הוא חזק מאד. בלעם הולך בדרך. כל האפשרויות פתוחות לפניו חופש הבחירה נתון. אבל לאחר זמן מה מתברר שיש הטיה של הדרך. מתברר שיש רמז, סימן מן השמים שאומר שהוא צריך ללכת בעצם למקום אחר. אבל אז מתברר משהו מאד חשוב והוא שבלעם לא קשוב למסר שעולה אליו מן הדרך ומהתנהגותה של האתון אלא הוא מעונין לכפות את דעתו על המציאות. מתברר שהמציאות לא נכנעת לבלעם. הוא מנסה בכל פעם לבחור את האפשרות הנוספת אבל אז גם זו נסתמת. המהלך הסופי הוא ההגעה לנקודה שבה אין כבר דרך לנטות ימין ושמאל. אין אפשרות בחירה יותר. האתון רובצת. בלעם אינו מוותר, הוא כועס, הוא מכה, הוא מאיים, אך ללא הועיל. גם כשנפקחות עיניו תרתי משמע אין הוא מקבל על עצמו את המשמעות של מה שרואות עיניו. הוא אומר למלאך שאם רע בעיניו הוא ישוב על עקבותיו. האמירה הזו היא מצחיקה במקצת, שכן אין בלעם צריך לומר זאת בלשון ספק, אם רע בעיניו, הרי הדברים ברורים רע מאד הדבר בעיני המלאך. הוא אומר זאת בפירוש. המציאות זועקת שהדבר רע, אבל בלעם מסתפק עדיין ואומר בענווה מעושה ומאוסה, שאם רע הדבר בעיני המלאך, הוא ישוב על עקבותיו.
חיפוש הדרכים האלטרנטיביות על ידי בלעם מסמל משהו מאד עמוק לא רק במישור הגיאוגרפי אלא גם במישור הפסיכולוגי. בלעם מחפש את החריץ. בלעם מחפש ללכת בדרכו למרות כל הסימנים אותם הוא מקבל מן השמים. גם מצב של אין מוצא הופך עבורו להיות לאתגר אפשרי. הוא מנסה לאנוס את האתון לשוב ולצעוד. גם כשהמלאך מתגלה לנגד עיניו וחרבו שלופה בידו, הוא מציג זאת כשתי אפשרויות, "אם רע בעיניך אשובה לי". בלעם משאיר לעצמו את חופש הבחירה לכל אורך הדרך. הוא אינו מעונין לקבל עליו את המשמעות של מה שרואות עיניו.
בדברי רש"י המוסבים על פסוקי הפרשה הזו, אנו מוצאים מהלך דומה:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָי - אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם (רש"י, במדבר כב פס' ח)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא - לא תלך עמהם - אמר לו א"כ אקללם במקומי, אמר לו לא תאור את העם. אמר לו א"כ אברכם, אמר לו אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך (רש"י, במדבר כב פס' יב)
בלעם מנסה לתת בכל פעם לאירועים פרשנות משלו, פרשנות שתאפשר לו את המשך החופש לבחור בדרכו. כל אמירה של הקב"ה מתפרשת אצלו כאמירה המותירה מקום לפרשנות נוספת המעניקה לו חופש לבחור שוב בדרכו שלו.
בלעם מבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו. ההתגלות הנבואית היא מצב קיצוני של אובדן האישיות הפרטית. הנביא חייב להגיע לדרגת ביטול גבוהה מאד כדי שתשאר דעתו פנויה להשיג את מראה הנבואה שכל כולו מגיע מאת הקב"ה. בלעם רוצה לשנות לא רק את המציאות הסובבת אלא גם את הנבואה. הוא רוצה שהקב"ה יאמר את מה שהוא רוצה שהוא יאמר. אנו יכולים לראות את נסיונותיו של בלעם לשנות את הנבואה בדמות כל ההכנות שהוא עושה לפני כל סבב נבואי הוא מבקש לראות את קצה העם, הוא מקריב שבעה פרים ושבעה אילים, הוא זז למקום אחר, הוא מקריב פר ואיל במזבח. כללו של דבר, הוא מנסה ליצור מציאות סובבת ומעין אטמוספרה רוחנית מסוימת שתאפשר לו חופש של נבואה.
הנקודה הקיצונית ביותר המציינת את המהלך הזה הוא לשון המקרה המלווה את הנבואות כולן:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֶה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם... וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה. וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר (במדבר, כג פס' ג-ד; טו-טז)
עקרון המקריות הוא העקרון ההפוך מעקרון ההשגחה והנוכחות האלקית. המקריות מדברת על כך שדברים בעולם נעשים מתוך איזו שהיא אקראיות שמעצם הגדרתה אין בה יד מכוונת. מחפשי החופש למרוד, אוהבים את המקריות משום שזו מרחיקה את הנוכחות האלקית מן העולם, מן המציאות. בלעם מחפש את המקריות משום שהוא מחפש את החופש שלו לבחור לא רק בכל מהלך ההתנהלות אלא גם בסוג ובתוכן הנבואה אותה הוא רוצה לקבל.
הקב"ה אינו נותן לו את האפשרות הזו. הקב"ה מתגלה אל בלעם בתוככי המקריות, חושף לפניו את הנוכחות האלקית לא רק בניהול המציאות בניסים הגלויים ובתופעות הגדולות והמוחשיות, אלא גם במה שנדמה לו לבלעם כמקרים סתם. גם שם - "לית אתר פנוי מיניה".
נראה שהרעיון הזה מקופל בסיום דברי המלאך לבלעם "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר". בלעם יכול להשתמש ביכולת הבחירה שלו כדי ללכת בניגוד לרצון ה', כדי ליצור מצבים מתאימים לנבואה שהיא בניגוד לרצון ה', אבל בלעם אינו יכול לכפות את ה' לתת לו נבואה כרצונו. הנבואה היא התבטלות כלפי נותן הנבואה, וכיון שכך, אין אפשרות לשנות את המהלך האלקי השרוי בתוך הנבואה.
חז"ל עומדים על ההבדל הנבואי הקיים בין נביאי ישראל לבין נביאי האומות בהקשר זה של מקריות:
מה בין נביאי ישראל לנביאי או"ה ר' חמא בר חנינא ורבי יששכר דכפר מנדי רבי חמא בר חנינא אמר אין הקב"ה נגלה על או"ה אלא בחצי דיבור כמה דתימר (שם כג) ויקר אלהים אל בלעם אבל נביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה (ויק"ר, פר' א אות יג)
על פי דרכנו, יש הבדל מהותי בין המקרה לבין הקריאה. הקריאה מוכיחה נוכחות, מוכיחה כוונות מכוון, ואילו המקרה, הוא מופקר, חסר נוכחות אלקית. העובדה היא שמבחינת אותיות התורה יש עובדה מענינת והיא שה-א' של ויקרא אל משה, מופיעה כ-א' זעירא מה שמאפשר למילה הזו להפוך בקלות ל'ויקר'
במקום 'ויקרא'. בדרך צחות אולי נוכל לומר שה-א' נמצאת שם
תמיד. משה רצה לראות אותה ולכן זכה ל'ויקרא'. בלעם העדיף להתעלם ממנה כדי לאפשר לעצמו את ה'ויקר'. מסתבר שאנחנו מסובבים ברמזים, הופעות, דיבורים, הבאים אלינו כולם מכיוונו של בורא עולם. הנקודה היא שלעיתים טוב לנו להתעלם כדי לאפשר לנו את המשך חופש הבחירה ולצערנו לפעמים ברע...
מתוך לשון הפסוקים יכולים אנו ללמוד כי גישה זו של בלעם קשורה עם רעיון הניחוש:
וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו (במדבר, כד פס' א)
עד עתה הלך בלעם לקראת נחשים, אבל הפעם הזו, האחרונה, לא הלך לקראת נחשים. פירש רש"י:
וירא בלעם כי טוב וגו' - אמר איני צריך לבדוק בהקב"ה כי לא יחפוץ לקללם. ולא הלך כפעם בפעם - כאשר עשה ב' פעמים. לקראת נחשים - לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו אמר רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר עונותיהם והקללה על הזכרת עונותיהם תחול (רש"י, במדבר כד פס' א)
הניחוש בנוי על המקריות. בלעם בונה על המקריות. אין יד מכוונת. אין מסר. אין סמנים. הכל מקרי. יכל להיות כך ויכל להיות גם אחרת וכיון שכך, אפשר לעשות מה שרוצים. אותו בלעם נשען על המקריות ומנסה לבדוק ויתכן ויהיה אפשר הדבר לקלל את ישראל. הכל מקרי ואם כן, יש גם חופש בחירה. אולם מסתבר שבדיוק כפי שרבצה האתון בסוף הדרך משום שהגיעה לאין מוצא, גם נבואת בלעם מגיעה בסופו של דבר לאין מוצא. אבל לא איש כבלעם יכנע. אם המקריות אינה מאפשרת בחירה, הריהו הולך בכח, הוא מכה את הנבואה, הוא כועס על הנבואה, הוא מערים על הנבואה. הוא אינו הולך לקראת נחשים הוא הולך על בטוח, בניגוד למה שאמר אלקים.
מכאן אנו מגיעים לנקודה נוספת שהיא אולי נקודה מהותית עבורנו. קיימת תופעה כיום של רצון לברוח מקבלת החלטות. כולם מחפשים סימנים. רוצים לקבל את התשובה מגורם עליון, מארוע מסוים, מחלום, ממישהו שיקח אחריות על מה שקורה. כך אומר השיר: "תשמח יש תקווה ידידי, תראה סימנים בדרך". אבל האמת היא שראיית סימנים בדרך איננה מלמדת דבר. צא וראה מה עלתה לו לבלעם, הוא ראה סימנים בדרך. וכי חסרו לו לבלעם סמנים? אלקים מדבר אליו במראות הלילה. האתון מחפשת את דרכה. המלאך ניצב על אם הדרך. הכל הולך נגדו. האם הסימנים הללו עזרו לבלעם? האם נמנע מללכת? התשובה הברורה היא - לא. לא חסרון הסימנים או קיומם הוא שעושה את הענין. מה שעושה את הענין הוא האדם שמקבל את הסימנים. יתכן שיהיו סימנים ברורים לחלוטין אבל האדם יבחר להתעלם מהם, ויתכן עולם בלי סמנים כלל, אבל האדם בטוב בחירתו ידע להישמר ממה שצריך הוא להישמר ויבחר בטוב.
על כגון זה כתב בספר צדקת הצדיק לר' צדוק הכהן מלובלין:
פעמים נדמה לאדם שיש לו סייעתא דשמיא לדבר שהוא עושה, אל יסמוך על זה לאמר שדבר טוב הוא, דלולי כן לא היה הקב"ה עוזרו... דמכל מקום פעמים יש דלנסיון סייעוהו וכיוצא, וכמו שנאמר במיכה (שופטים י"ז י"ג) שאמר עתה ידעתי כי ייטיב ה'... לי כי היה לי הלוי לכהן הרי חשב שהיה לו סייעתא דשמיא ועזר אלהיי להזמין לו הלוי לכהן ולהיטיב לו (צדקת הצדיק אות לט)
