פרשת ויקהל – זריזין מקדימין

הרב אריה הנדלר

אמרו בפרשתינו:
וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן
(שמות, לה פס' כז)

ופירש רש"י:
והנשאם הביאו - א"ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב.
(רש"י, שם)

על דברי מדרש אלו המוזכרים ברש"י כתב ה'שפת אמת':
והענין להראות כי ביותר צריך מי שהוא במעלה יתירה להחזיק במדת הזריזות... לכן בתחלת העבודה יש לכל אחד הזריזות. אבל בהתרוממות האדם נופל מהזריזות וזה פחיתות גדול. לכן יכול הפחות ממנו במדריגה להקדים אותו בכח הזריזות... כמ"ש זריזין מקדימין למצות... שע"י הזריזות מקדים למעלה ממדריגתו.
(שפת אמת, ויקהל תרמ"ב)

כך הוא בנוהג שבעולם. כשאדם נמצא במדריגה פשוטה, אין הוא חס על כבודו והזריזות אינה נתפסת בעיניו כמשהו מגונה. אבל כשהאדם עולה לגדולה הוא מנהיג את עצמו במין כבדות שכזו הנובעת מחשיבות עצמית. הכבדות הזו היא מנוגדת לזריזות וכיון שכך יתכן מצב שבו ימצא אדם שהוא במדרגה פחותה ממנו אבל יקדים אותו למעלה הואיל והחזיק במידת הזריזות.

אנחנו מדברים כאן על זריזות במובן הרחב ביותר של המילה. אנחנו מדברים כאן על חיות. על אי הסכמה למגבלות הזמן. על עשייה מתוך שמחה פנימית וחשק גדול. כיון שכך, אנחנו מדברים על זריזות.

חז"ל מספרים לנו על התנהגותו של ר' שמואל בר שילת שהיתה מביישת את חכמי דורו:
אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת (רש"י - אתלת - שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת) א"ר זירא קא מכסיף לן סבא (רש"י - מכסיף לן סבא - שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו) כי נח נפשיה איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא א"ר זירא אהנייה ליה שוטיתיה לסבא ואמרי לה שטותיה לסבא ואמרי לה שיטתיה לסבא
(כתובות, יז ע"א)

ר' זירא לא אוהב את התנהגותו של ר' שמואל בר שילת. לדעתו יש בהתנהגות שכזו משום ביזוי של מעמד תלמידי החכמים בקרב ההמון. מסתבר שמן השמים פוסקים אחרת. עמוד האש המבדיל בין מיטתו של ר' שמואל בר שילת לבין העם, מלמד שהועילה לו לר' שמואל בר שילת שיטתו העקבית, לנהוג שטות בעצמו, ולרקד בשלשת בדי ההדס לפני הכלה.

הנה לפנינו הויכוח עליו מדבר ה'שפת אמת'. ר' זירא מייצג את המכובדים. את החשובים והמפורסמים. הם אלו שכבר אינם נוהגים בזריזות של נעורים. ר' שמואל בר שילת מקדים למצוות.

לפני קצת יותר ממאה שנה, פנה נכדו של ר' עקיבא איגר, לייבלה אייגר בעל 'תורת אמת' בשאלה אל ר' צדוק הכהן מלובלין. רבים היו אלו שהזמינו את ר' לייבלה אייגר להיות מוהל או סנדק בברית בנם, והתכבדו בכך מאד. דא עקא, שר' לייבלה אייגר היה נוהג להאריך מאד בהכנות לקראת המצוה וכך היתה הברית נדחית משעות הבוקר לשעות הצהריים. היו שהלעיזו על ר' לייבלה אייגר שהוא מבטל את חובת ה'זריזין מקדימין למצוות'. על כך השיב ר' צדוק הכהן מלובלין:
... דבר זה פשוט אין צריך לפנים... מאחר שיודע שיעשנה אחר כך על צד היותר טוב הרי הוא בזה זריז ועומד במחשבתו הטהורה מה שממתין כדי לעשותה מהמובחר... ומה גם בזה שעוסק כל אותו זמן בהכנתו למצוה ההיא עצמה הא ודאי דזהו מכלל זרוזין. וזריזתן של זריזין שיזדרזו להכין את נפשם מקודם לעשותה כמצותה כראוי ונכון לעשותה... וכך יפה לנו דהדבר פשוט שאם מתאחר על ידי זה איזה שעות אינו בכלל שיהוי מצוה ואדרבא זריז ונשכר קרינן ליה. ויש על זה חבילות ראיות ואין צורך להאריך בדבר פשוט.
(לבושי צדקה, לר' צדוק הכהן מלובלין)

כיון שעומדים אנו ערב חג הפסח, ניתן לומר שאת המסר הזה של הזריזות אנחנו מקבלים גם מן המצות. הגבלת הזמן, הצורך לעמוד במסגרת הזמנים של ח"י הרגעים, יוצרת מציאות של זריזות. וכאן הבחנה בין זריזות לבין חפזון. החפזון הוא המהירות הנכפית על האדם כשאינו מבין מדוע עליו למהר וכשהמהירות והזריזות אינן נובעות מתוך עצמו. אולם כשהזריזות נובעת מתוך האדם, אין זה חפזון אלא זריזות.

עמוק מזה - יש משהו שמשקף את צורת החשיבה של הנשיאים כפי שהיא מגיעה לידי ביטוי בדברי רש"י. בתרומת המשכן, בטרם למדו את הלקח, הנשיאים ממתינים עד שפשוטי העם יסיימו את תרומתם. הנשיאים בונים על זה שהם ישלימו את מה שיחסר.

הדיון הרעיוני העומד בבסיס ההתנהגות הזו הוא ברור. יש מטרה ויש דרך. בנוהג שבעולם המטרה היא העיקר והדרך היא רק דרך להשגת המטרה אבל תמיד יש את התחושה שלו היינו יכולים להשתחרר מן הדרך היינו אכן מוותרים עליה ומגיעים ישירות אל המטרה. זוהי הגישה שאנחנו רגילים אליה בעולמנו ההישגי.

אמנם חכמים למדונו שיש משמעות עצמית לדרך. "לפום צערא אגרא". לא התוצאה היא העיקר אלא הדרך וההשקעה במהלך המוביל אל התוצאה.

בהשלכה של הדברים אל מלאכת המשכן נשאלת השאלה מה היה יותר חשוב, הדרך, התרומה, ההתלהבות בכל מהלך האיסוף של החומרים למלאכת המשכן, או שמא התוצאה הסופית שיהיה משכן? הציווי המלווה אותנו מאז פרשת תרומה מדבר על "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המטרה הסופית איננה מציאת מקום לבורא עולם. המטרה הסופית שהאדם ישתנה, שהאדם יהפוך להיות למקום להשראת השכינה.

מכאן נגזרת גם מידת הזריזות. הנשיאים עומדים מן הצד ומתבוננים על הדברים כמעין פרוייקט. צריך להקים משכן. יש צורך להגיע לתוצאה הסופית. העם הפשוט הרי לא יצליח להרים את הפרוייקט הזה לבדו. וכיון שכך, ניתן לעם להביא את מה שיש לו ומה שיחסר כדי להשלים את הפרוייקט, יהיה עלינו הנשיאים. אבל האמת היא שכל הענין לא נועד כדי לגייס תרומות למקום בשביל הקב"ה. כל הענין נועד כדי להניע את האדם לתת מעצמו. לפנות מקום בתוך אישיותו להשראת נוכחותו של הקב"ה בתוך עצמו. העבודה היא על האדם ולא על המשכן. הפרוייקט האמיתי הם בני האדם. כיון שכך, עצם המעשה הוא העיקר. הנתינה היא העיקר. הזריזות משקפת את העובדה שהמביא מבין לשם מה הוא מביא. הוא מביא כדי להביא, לא כדי להגיע לתוצאה סופית. מי שהמעשה ועוצמתו בוערת בו, הוא זה שיהיה זריז בסופו של דבר, משום שהוא רוצה לעשות את המעשה. הוא מתגעגע. הוא מחפש השלמה. לכן הוא זריז. מי שמחפש להשלים את הפרוייקט, יש לו זמן הוא ממתין לראות איך יפול דבר, ואז אם יהיה צורך הוא יוסיף משלו.

סופו של הסיפור הוא מעניין עוד יותר. העם מביא. ואז מתברר שיש יותר מדי. יש צורך להעביר קול במחנה שלא להביא עוד. איך יתכן שיש יותר מידי? האם לא הוצב רף של מה שצריך וכל פרוטה מעבר לכך היא מיותרת? התשובה היא על פי האמור לעיל. העם מביא לא משום שהוא חושב שעדיין אין מספיק. העם מביא משום שהוא רוצה להביא. האנשים רצים אנה ואנה ודברים בידיהם משום שהם מעוניינים לתת עוד ועוד מתוך עצמם. אין זה משנה להם אם יש מספיק או לא. משנה להם העובדה שהם רוצים לתת.

בנקודה הזו מתוודעים הנשיאים לטעותם. המלאכה היתה דים והותר. המלאכה הסתיימה והם נשארו בחוץ. הם נשארו בחוץ משום שמה שהיה צריך זה את נדבת הלב, את הזריזות, ולא את סיום הפרוייקט.

גם התרומה שהביאו הנשיאים משקפת את המסר ואת הגישה. הנשיאים מביאים את האבנים היקרות. מנין היו להם לנשיאים אבנים יקרות לתת למלאכת המשכן?
מאי בבקר בבקר אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מדבר שירד להם בבקר בבקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן והנשאם הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר נשיאים ורוח וגשם אין.
(יומא, עה ע"א)

הנשיאים לא מביאים משהו משל עצמם. הם מביאים מה שקיבלו מן השמים. כדרך שהמן הוא לחם מן השמים כך גם האבנים הטובות הן מן השמים. אין בהן מעשה אדם. אין בהן שום גוון אישי. הן ניתנות שלא מתוך זריזות...

מכאן גם ללימוד הלקח של הנשיאים. לאחר שראו את שקרה במלאכת המשכן הקדימו הנשיאים להתנדב לחנוכת המזבח לפני כולם:
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן... וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם... וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים... וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם. אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם. וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם...
(במדבר, ז פס' א-ח)

הנשיאים מקריבים הפעם ראשונים. הם מזדרזים. הנקודה המעניינת היא סוג התרומה שהם מביאים לחנוכת המזבח. הנשיאים מרגישים שאין מה לתת. המשכן עומד הכל מוכן, מה עוד אפשר להוסיף. לכאורה על פי התפיסה הקודמת של הנשיאים לא היה טעם בתרומה נוספת. המטרה הושגה. הכל קיים. אבל הנשיאים שלמדו את הלקח רוצים לתת כי הם רוצים לתת לא משום שיש צורך אלא משום שהם רוצים לתת. זו הסיבה שהתורה מספרת לנו שהיה צורך בציווי מיוחד שה' יאמר למשה לקחת את העגלות "קח מאיתם". לכאורה אין בהן צורך. אבל הם רצו לתת.

הנשיאים תורמים עגלות. בניגוד לאבני השוהם ואבני המילואים, את העגלות היה צורך להכין. היה צורך לבנות אותן. היה צורך להשקיע בהן עבודה אישית. העגלות הללו הופכות להיות בהמשך לאחד מכלי העבודה המשמעותיים של הלויים. עליהם מעמיסים הלויים את חלקי המשכן. עגלות, משמע דרך. הנשיאים למדו את המסר. יש צורך לתת משמעות לדרך. הדרך חשובה אף היא. יש צורך להתייחס אליה.