פרשת משפטים- כמה תורה למדת, או כמה התורה לימדה אותך?
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור השיחה הזאת שייכת לעולמו של בן ישיבה, וליתר דיוק, לעולמו של למדן. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – רש"י כתב: "אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שנים או שלשה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו". הקב"ה מצווה את משה ללמד את בני ישראל גם את טעמי המצוות ולא רק את ההלכה הפסוקה. "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". הנה, לפנינו עומדת מחשבה ראשונית של משה רבנו לא ללמד את טעמי הדבר. מכיוון שכך, מגיעים הדברים מאת הקב"ה לא לעשות כן.
נשאלת השאלה, מדוע משה רבנו חשב לא ללמד את הטעמים? מה עומד מאחורי ה"הוא אמינא" שלו? על פי דברי השפת אמת עולה, שכאשר מלמדים את התורה יחד עם הסברים וטעמים, עולה החשש שמא נתחיל להיכנס אל תוך ה"טריפ" האינטלקטואלי ואל הערצת ההסברים השכליים. בדרך זו, האדם מתחיל לייחס הבנה שכלתנית למשפטי התורה. לכאורה זה דבר נפלא, הרי זה חלומו של כל מגיד שיעור שבחורים יתווכחו איתו על סברות וטעמים.
אם כך הם פני הדברים, עלינו לשאול, מה חשוב כל כך בלימוד עיון? אם לשם פיתוח היכולות השכליות, הרי שאת אותה תוצאה ניתן להשיג במשחק שחמט.
אכן, עולם הישיבות הליטאי – שהתמודד עם המשכיליות היהודית בצורה הקשה ביותר – הציב כאלטרנטיבה שיטת לימוד מאוד שכלתנית ואינטלקטואלית. מעין אלטרנטיבה ישיבתית לבעלי שכל. ודווקא משם, צצו תופעות שליליות, שיש שביטאו אותם בהלצה על אחד הלומד "קצות" בשבת בעודו מעשן סיגריה...
משה רבנו מפחד מהעניין הזה. הוא מפחד מהשקיעה באובר-אינטלקטואליזם. בליבו מקונן החשש שמא התורה תהפך למעין משחק אסטרטגיה מסובך, כשהמפה היא ה"שקלא וטריא" של הגמרא.
על אף חששותיו של משה, אומר לו הקב"ה: "הטרח עצמך להבינם טעמי הדבר" - תלמד איתם קצות, ר' שמעון, קהילות יעקב - תסביר להם את טעמי הדבר.
ואכן, זה עניין מאוד מסוכן. השפת אמת היטיב לנסח זאת ביחס לסוגיית המשפט ופסיקת הדין התלויים בהבנת הטעמים – "ולכן כתיב לפניהם לומר שהמשפט בידם, ע"י שדבוקים בטעמים ממילא גבוהים מהמשפט ויכולים להטות המשפט על פי הטעם. כי היודע הטעם יודע לחלק חילוקים. בסוד אם אין דעת הבדלה מנין. היינו שהמשפט בידם ע"י הבנת הטעם כנ"ל".
"ר' שמעון דריש טעמא דקרא". ומה מיוחד כ"כ ברשב"י והרי גם תנאים אחרים דרשו "טעמא דקרא"? מסביר התוס', שאכן כן, אלא שרשב"י היה זה שגם שינה את הדין על פי אותו "טעמא דקרא". מתוך שיודעים את הטעם יש מקום להטות המשפט. ומכאן, הסכנה שבדבר.
כעת יש לברר. כיצד לא נופלים בזה? כיצד מפתחים דור של תלמידי חכמים, בעלי סברא ישרה בגמרא ובראשונים, מבינים דבר מתוך דבר, אומרים חילוקים בעלי נפק"מ לדינא, בלי לגרום הרס לעולם התורה?
"כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה הוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". מסביר השפת אמת, שאף אלו שאמר רש"י שצריך להטריח להבינם את טעמי הדבר – גם זה מסיני. צורת החשיבה שאנו מפתחים בבית המדרש איננה עצמאית, היא תולדה של אלו שניתנו בסיני. בסיני, לא רק קיבלנו הלכות. קיבלנו את היכולת לחשוב. יכולת חשיבה מיוחדת במינה. על מנת לתת פירוש אמיתי לדברי התורה, הדבר צריך להיעשות על ידי שכל של תורה ולא בשכל של בן אדם המעמיס את סברותיו האישיות על גבי האמור בתורה. כמו שאמר הקוצקע'ר: "לא ישאלו אותך כמה תורה למדת, אלא כמה התורה לימדה אותך". עלינו לעצב את צורת החשיבה שלנו על פי דברי התורה ויסודותיה. ההיגיון, גם הוא מסיני.
על מנת להמחיש את הדבר, נביא דוגמא. בימינו, כולם סופרים מאחד עד עשר. אבל יש גם צורת ספירה אחרת של שתים עשרה. בעבר, היו מוכרים בצורת חישוב של תריסר וחצי תריסר. אם ננסה היום לחשוב על העולם במידות של תריסר, זה יראה לנו מוזר. וכמו כן, את אותו הדבר נרגיש כאשר ננסה לחשב לא בקילומטרים אלא במיילים. כאשר משנים בסיס חשיבה שאנו רגילים אליו, כל העולם מתערער. לכן, התורה אומרת לנו שהסתכלות על העולם בצורה מסוימת היא דבר נרכש – מישהו לימד אותך מה הגיוני, ואלו שאלות לא שואלים. מי שרגיל ללוגיקה מסוימת, יש דברים שהוא לא שואל. הרמב"ם כתב את הספר "מילות ההיגיון", שם הרמב"ם מגדיר מהו ההיגיון. זה דבר שמצריך הגדרה.
לא מקשים קושיות על מעשה, "א קשיא אוף א אמעשה". יש כל מיני דברים שהם מוסכמות הגיוניות. הדרך לא לקלקל את משפטי התורה היא על ידי לימוד ההיגיון והפעלת כח הסברא על ידי התורה. בזה אנו מקבלים את הביטחון לעשות משפט צדק. מסירת התורה עם הטעמים איננה הפקרה של התורה בידי השכל האנושי, אלא חשיפת השכל האלוקי לבני האדם. כשלומדים תורה צריך להבין מה רצה הקב"ה לומר לנו בכך.
נדמה, שאת המסר הזה ביקשו חז"ל ללמדנו מתוך המפגש המפורסם, בין משה רבנו לר' עקיבא (מנחות כט:).
"אמר רבי יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו".
הפגישה של משה רבנו עם גדלות שכלו של ר' עקיבא, מהממת אותו – תשש כחו. רק כאשר משה שומע ששכל זה, מקורו בסיני, שהוא שואב את עוצמתו מתוך הלכה למשה מסיני – נתיישבה דעתו. בהמשך הגמרא אומר הקב"ה למשה: "שתוק. כך עלתה במחשבה לפני" – תן לתורה לדבר בלימוד. תן לתורה להביע את עצמה. אל תאנוס את התורה בסברותיך האישיות. בא אל התיבה – בא אתה אל מה שכתוב.
