פרשת ויצא – הרהורים על חלומות
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור יעקב עוזב את בית אביו ואמו ויוצא אל פדן ארם, אל בית לבן אחי אימו. בטרם צאתו הוא מקבל את ברכת הוריו:
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיך. עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד (בראשית, כז פס' מג-מה)
קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם (בראשית, כח פס' ב-ד)
האם, כדרכה של אם מלווה את הבן בליווי מעשי. היא מצוה עליו לברוח. היא רוצה להציל אותו, שלא תשלוט בו חרב עשו. היא נותנת לו כתובת, מקום להסתתר. היא מתאמת איתו סימן מוסכם שבאמצעותו יוכל למצוא את דרכו חזרה.
האב, אינו מקבל את הגישה הבורחת. הוא שולח את הבן. קום לך! יש לך שליחות, תפקיד להקים משפחה. להמשיך את השושלת של אברהם אבינו. אתה הולך לקראת, ולא בורח.
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם (בראשית, כח פס' ז)
יעקב אבינו שומע הכל. את האזהרה, את הבריחה, אבל גם את הייעוד.
ואלקים, גם הוא נותן את חלקו במסע הארוך הזה:
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (בראשית, כח פס' יב-טו)
אם האימא נותנת נתיב בריחה, ואם האבא נותן ייעוד ושליחות, אלקים נותן לאדם את החלום. החלום הזה שנראה כמו סולם שרגליו מוצבות ארצה אבל ראשו מגיע השמימה. החלום הזה שמספק לאדם ראיה מקיפה על עתידו. החלום הזה מדבר אליו מראש הסולם. מהחלום המוגשם כבר, זה שכאילו כבר יצא אל הפועל.
חלום במתנה.
וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי (בראשית, כח פס' טז)
יעקב מקיץ משנתו ומזדעזע "ואנכי לא ידעתי". רש"י מוסיף:
ואנכי לא ידעתי - שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה (רש"י, שם)
בשפ"א עמד על הערה מאד מעניינת. יעקב מצטער על כך שישן במקום קדוש כל כך. הוא מעיד על עצמו שאילו היה יודע לא היה ישן במקום קדוש שכזה. אבל לכאורה אילו לא היה יעקב ישן במקום ההוא, לא היה חולם את החלום החשוב והמשמעותי כל כך עבורו. התשובה אותה נותן השפ"א היא נוקבת ביותר. יעקב אבינו אינו מתפתה לחלום שלו. הוא מתעורר ובא אל עצמו בתביעה איך יתכן שלא חש בעובדה שהוא במקום קדוש כל כך. אדם אחר היה מתעורר לאחר חלום מתוק כל כך והיה מתענג על עצם העובדה שזכה להארה שכזו מאת בורא עולם. אבל יעקב אבינו מתעורר ובוחן את עצמו איך קרה כדבר הזה שהוא הגיע למקום קדוש כל כך והוא לא ידע על כך.
לכאורה נשארת התמיהה במקומה, שכן אילו היה יודע על כך, היה נשאר ער, ואם היה נשאר ער היה מפסיד את החלום. התשובה היא שיעקב בא אל עצמו בטענה שהחלום הופיע רק כחלום ולא במציאות. הוא מיצר על כך שהיה צריך לחלום בכדי להגיע אל אותם הגבהים. יעקב שואל את עצמו, מדוע היה צריך לישון כדי להגיע אל החלום ומדוע לא הגיע ולא מימש את החלום במציאות. יעקב לא רצה להישאר ער ולהפסיד את החלום. יעקב רצה להישאר ער ולקבל את החלום במציאות קיימת.
כשיעקב מתעורר ומבין שהחלום התאפשר רק בגלל שהוא היה חלום, כלומר שיש פער בין המציאות לבין החלום, הוא הופך את החלום לאתגר:
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית, כח פס' יח-כב)
יעקב אבינו מציב לעצמו יעדים. הוא מקשר את היעדים הללו אל המקום. במקום הזה בא החלום ואל המקום הזה הוא עתיד לחזור לאחר שתושלם כל משימתו. על חיבור המקום אל החלום ושברו אנו קוראים בתקופה מאוחרת יותר בחייו של יעקב:
אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ (בראשית, לא פס' יג)
המלאך מזכיר ליעקב בחלום את המעמד בו יעקב אבינו משרטט לעצמו את תמונת פני עתידו וכשהוא משלים את השליחות ואת הייעוד הוא קורא לו לשוב אל אותו המקום עצמו. זה יהיה הרגע בו יעקב יזכה לראות את חלומו לא בחלום אלא במציאות. זה יהיה הרגע שבו יעקב יתקן את אותה חווית שינה שהסתיימה בקריאה "אכן יש יראת אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי".
יעקב לומד את המסר. אותו החזיון המחזיר את יעקב אל האבן שמשח למצבה, הוא חזיון חלומי המתרחש בתוך המציאות, מתוך ערות גמורה ולא מתוך שינה:
וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ (בראשית, י-יג)
החזיון הזה מופיע ליעקב תוך שהוא נמצא במציאות, עם הצאן, עם ההתמודדות עם לבן בענין הצאן העקודים והנקודים, ומתוך ההופעה המציאותית הזו פונה אליו המלאך. יעקב אבינו חולם בתוך המציאות. יתכן וזהו הרגע שבו הושלמה משימתו של יעקב, זהו הרגע בו עליו לשוב אל האבן אשר שם מצבה...
נקודה נוספת שעלינו לשים לב אליה היא האבן. יעקב נוטל את האבן עליה ישן ועליה חלם את חלומו הגדול, והופך אותה לאבן הבנין של בית האלוקים העתידי. זהו אותו בית אלוקים העתיד לשמש את האנושות כולה באחרית הימים:
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְהֹוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהֹוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְהֹוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר (מיכה, ד פס' א-ד)
בין שתי מלחמות העולם, הקימה הגברת שרה שנירר את רשת בתי הספר לבנות 'בית יעקב'. רשת זו על כל חשיבותה לעם היהודי באותה התקופה, היתה בעלת גישה חדשנית לנושא חינוך הבנות, ומשום כך לא נוכתה ממערערים, למרות שרוב
גדולי ישראל תמכו בה. דרישות לפתוח בעיירות רבות סניף של הרשת הגיעו אל שרה שנירר מכל עבר. לשרה שנירר לא היה כוח הוראה שיוכל להשביע את הצורך. והיא נאלצה למנות בנות שבגרו בבית הספר שלה, למנהלות ולמורות בסניפי בית יעקב החדשים. באחת הפעמים הגיעה שרה שנירר יחד עם שתים מן הנערות למקום חדש בו בקשו לפתוח סניף של 'בית יעקב'. את פניהן קבלה קבלת פנים צוננת של מתנגדי הרעיון של 'בית יעקב' שהשליכו עליהן אבנים. שרה שנירר התכופפה והרימה את אחת האבנים, נתנה אותה לנערה שיועדה להיות מנהלת בית הספר המקומי, ובקשה ממנה שכשיצקו את היסודות לבנין הקבוע של בית הספר, תשקע את האבן הזו ביסודות הבנין...
יעקב אבינו משקע את אבן החלום בתוך יסודות הבנין של בית האלוקים שהוא חולם להקים...
כאן מתעוררת השאלה כיצד קרה הדבר שיעקב לא חש את קדושת המקום עד שישן. אמת נכון הדבר שהשינה מאפשרת לנו לחוש דברים שיתכן שבמצב של ערות לא היינו חשים בהם. הערות מסיחה את דעתנו, מחברת אותה אל הקונקרטי, אל המעשי, אל העכשווי. כיון שכך, אין הנפש פנויה לחוש את התחושות הדקות. הנקודה היא שמיעקב היינו מצפים שיחוש בכך, שיחבר חלום עם מציאות. שיחלום בחיבור מלא אל המציאות.
נראה שהתשובה מצויה ברש"י:
וישכב במקום ההוא - לשון מיעוט באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה (רש"י, בראשית כח פס' יא)
היתה זו השינה הראשונה של יעקב מזה ארבע עשרה שנה. ברור שיש לפרש את הדברים באופן הסמלי שהרי מתוך דברי חז"ל בדיני שבועות למדנו שמי שנשבע שלא יישן שלשה ימים, מלקים אותו וישן לאלתר (נדרים, טו ע"א). מהי אם כן משמעות הערות הזו של יעקב במשך ארבע השנים של לימוד התורה בישיבת שם ועבר?
יתכן וניתן יהיה להסביר את התהליך אותו עבר יעקב אבינו במשך ארבע עשרה השנים בישיבת שם ועבר, על פי קטע ממכתב שכתב הרב הוטנר לחבר:
הולך אני ומשתקע בלמודיות... הלימוד באופניו השונים בולע אותי. והן אני יודע שעיקר אישיותי הוא חיי הנפש שלי ולא חיי השכל שלי. ובכן נפשי, נפשי, מה תהא עליה?...
אני נמנה על הטפוס... שחיי הנפש שלהם מבוססים הם על חיי שכלם ועל יסודות המדע שקלטו לתוכם. ולכן למדתי תמיד זכות על עצמי על שאני מזניח לעת עתה את חיי הנפש, מפני שמרוכז אני כעת בקליטת יסודי מדע, ובפתוח חיי שכלי, אשר כל זה ישמש לי בזמן מן הזמנים לבסיס חיי נפשי... אבל בכל זאת יש ומדי פעם בפעם מתפקעת סבלנותה של הנפש המחכה לבוא יומה, ותובעת את זכויותיה במלא כוח חריפותה הנוקבת... הה, כמה עשוקה היא הנפש! לא עשוקת נכסים ורכוש כי אם עשוקת חיים... (פחד יצחק, אגרות וכתבים, עמ' רסז)
יעקב אבינו נמצא ארבע עשרה שנים בישיבת שם ועבר. יעקב אבינו לא חולם לעת עתה. הוא שקוע בלמודיות. הוא שקוע בקניית נכסים ורכוש. אבל יעקב אבינו לא חולם. הלימוד נושא אצלו אופי של 'כאן ועכשיו'. הלימוד מנותק במידה רבה מן החלום. זו הסיבה שבגללה יעקב אבינו אינו חש את המקום שאליו הגיע. זו הסיבה שבגללה יעקב אבינו זקוק לשינה כדי לחלום. יעקב אבינו צריך להתנתק לרגע מן הערנות המתמדת שהוא שרוי בה והוא צריך לעבור לעולם אחר. עולם שעתיד ללמד אותו לחלום.
