פרשת כי תצא - למלחמה או לבנין
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור ישנן פרשיות בעלות שמות דומים. קרבת השם מעוררת בדרך כלל את הפן הרעיוני והדרשות מתחברות ויוצרות זהות מסוימת. כך למשל בקשר הפנימי שבין פרשת חיי שרה ופרשת ויחי. שתי פרשיות אלו שהשם המציין אותן הוא החיים, עוסקות במיתתן של הצדיקים הקרויים חיים. כך גם ביחס לפרשיות בחוקותי וחוקת שהשם המציין אותן, החוקה, מביא אותנו אל העיסוק במצוות שלא נתפרש טעמן.
פרשת כי תצא קוראת אף היא לקשר פנימי בינה ובין פרשת ויצא שהשם המשותף לשתיהן עוסק ביציאה. בטרם נעמיק בשתי הפרשיות האמורות, נתמקד במשמעותה של יציאה זו. כשאנו מדברים על יציאה, אנחנו מניחים שהמצב הבסיסי של טרום יציאה הוא מצב של עמידה במקום מוגדר, מסתבר גם מקום מוגן, מקום שבו האדם מעוגן לקרקע הבטוחה שתחתיו. היציאה כיציאה כרוכה בעזיבת המקום הקבוע ויציאה למרחב הבלתי מוגדר, הבלתי מוגן, החיצוני.
מסתבר שהבנה זו במושג היציאה היא המכנה המשותף לפרשת ויצא וכי תצא. בפרשת ויצא עוזב יעקב את ביתו, את המקום החם והמוגן. הוא יוצא לדרך שבה הוא מאוים על ידי עשו אחיו, ובהמשך על ידי לבן. הוא עוזב את הנקודה שלו. הוא זקוק להגנה שניתנת לו בהקשר הזה בדמות ההבטחה של "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (בראשית, כח פס' טו). הקב"ה חש בתחושת חוסר הבטחון של היוצא לדרך וההבטחה מתייחסת לתחושה זו ממש. הוא מבטיח לו להיות עימו בכל אשר ילך, הליכה שהיא המשכה של היציאה מבית אבא ואמא. ההבטחה הגדולה עוד יותר מדברת על שיבה אל הנקודה ממנה יצא, השיבה אל האדמה הזאת.
מתוך הבנה זו, באים אנו גם להבנת הכותרת של פרשתנו, פרשת כי תצא. ראשיתה של הפרשה ביציאה למלחמה. זוהי יציאה שנכפתה על האומה משום שיש צורך לערוך מלחמה. עם ישראל יוצא ממקומו כדי להגן על מקומו. היציאה מביאה בעקבותיה מלחמה. לא פשוט שם בחוץ, ביציאה. ההתמודדויות שם בחוץ אינן נשארות בתחום הצבאי בלבד, אלא עוברות גם לתחום המוסרי האישי, אשת יפת תואר. משם עוברת הפרשה לעסוק במצוות רבות שכותרתן 'כי תצא', יציאה ממקומך, מנקודתך, מעצמך. השור והשה הנדחים של חברך, נמצאים שם בחוץ, ברחוב, מחוץ לך. קן הציפור נמצא בדרך, בדרך דווקא, במרחב אליו יצאת. כך הולכת הפרשה ושוזרת מצוות שעיקרן בחיים המעשיים אלו ששם בחוץ. את הפרשה חותמת הפרשיה הידועה כפרשת זכור כשחז"ל מבארים לנו את הכתוב "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה פס' יח) שהיה עמלק מזנב בכל אלו שהיה הענן פולטם (תנחומא, כי תצא אות י). היציאה אל מחוץ לענן מביאה בעקבותיה את המפגש עם עמלק, עם החוץ, עם מה שקורה שם...
אלא שאם להשוואה בין פרשת ויצא לפרשת כי תצא אנו נדרשים, שומה עלינו שנשווה בין הדברים עד הסוף ולא נעצור באמצע. העיון בהמשכה של פרשת ויצא מלמד כי דווקא ביציאתו של יעקב מבית הוריו, דווקא ביציאתו של יעקב מארץ ישראל, דווקא שם, בחוץ, הוא הופך להיות לאיש, למשפחה, לשבט, לעם. מסתבר כי דווקא ההתמודדות עם האתגרים המעשיים, דווקא היישום של אותה התורה בה עסק במשך שנים בהיותו איש תם יושב אוהלים, דווקא כל אלו הם שהביאו אותו בסופו של דבר לשלמותו. מהמפגש עם העשייה החומרית הפשוטה כמו רעיית הצאן, ועד למפגש הלא נעים עם דמותו של לבן שהמוסר העסקי איננו נר לרגליו, הולך יעקב ונבנה. נאום הנאמנות שלו כלפי לבן, בו הוא מתאר את התנהלותו כשכיר מול מעשי האונאה של לבן, הפך להיות אבן היסוד להלכות שכירות פועלים ברמב"ם. התורה הנלמדת בפנים קיבלה את משמעותה בחוץ עם היציאה.
כיון שכך, נחזור אם כן אל הפרשה שלנו. היציאה למלחמת החיים איננה צריכה להיות משהו שאנו אמורים לפחד ממנו אלא משהו שאנו אמורים להבין שעתיד להצמיח אותנו. במערכות המציאות אנו אמורים ליישם את כל מה שלמדנו בישיבה. מתוך העשייה הזו אנו עתידים לצמוח.
אמרו במדרש על פרשתנו:
זש"ה (משלי א) כי לוית חן הם לראשך... דבר אחר מהו כי לוית חן אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך שנאמר (דברים ו) וכתבתם על מזוזות ביתך, אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך שנאמר (דברים כ"ב) לא תלבש שעטנז, אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך שנא' (ויקרא י"ט) לא תקיפו פאת ראשכם, ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך שנאמר (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך שנא' (שם) לא תזרע כרמך כלאים, ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך שנא' (שם כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, אמר הקב"ה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצות מלוות אותך מנין שנא' כי יקרא קן צפור לפניך (דברים רבה, פר' ו אות ג)
עקרו של המדרש מוסב על פרשיית קן ציפור. החידוש הגדול של פרשייה זו הוא ש"אפילו לא היית עוסק בדבר, אלא מהלך בדרך". זה די מובן שלבניית בית חדש יש משמעות, זה די מובן שלעבודות השדה יש משמעות. כיון שכך, אין זה פלא שאנו מוצאים מצוות המעניקות משמעות רוחנית לכל המעשים הללו. אבל ההליכה בדרך מסמלת את המעשה שאין בו תוכן לכשעצמו. הדרך נועדה כדי להגיע אבל אין בה ערך עצמי. למרות זאת, גם בדרך עצמה תמצא את המצווה. זוהי המצווה הנקרית, "כי יקרא" ודרשו חז"ל "פרט למזומן". חובת המצווה היא רק במקרה שנקרה הקן במקרה לפניך בדרך. הכל נראה סתמי לחלוטין, חסר משמעות, חסר ערך. למרות כל הסתמיות הזו מופיעה לפתע המצווה ומעניקה משמעות לסתמיות הזו. המצוות מלוות אותך לכל מקום שתלך. המצוות מעניקות משמעות לכל שתעשה.
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין, מ ע"ב)
כל תלמוד שחותם של מעשה טבוע הוא תלמוד גדול. המעשה לוקח את התלמוד ומפקיע אותו מהתיאוריה שלו ומביא אותו אל עולם המעשה.
במדרש (במדבר רבה, פר' ו אות א) דרשו שממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ שכן נאמר "יקרה היא מפנינים" התורה יקרה מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. ב'שפת אמת' אמר שהסיבה שהתורה יקרה מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים משום שהמהלך הרוחני שמנהיג אותו הכהן הגדול הוא המהלך של ה'לפני ולפנים'. זהו מהלך שעל פיו הקודש נמצא בחדרים הפנימיים. התורה לעומת זאת, מובילה מהלך של "חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה". מהלך של יציאה והבאת המסר של התורה והאידיאלים של התורה אל עולם המעשה.
בדרך דרוש אולי אפשר לומר "יקרה היא מפנינים", את המילים 'פנינים' דרשו חכמים על הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים. הפנינה מסמלת את ה'לפני ולפנים'. היא בעצם תוצר של צדפה שהיתה סגורה לגמרי להשפעות החיצוניות. הפנינה היא תולדה של גרגיר אחד שחדר פנימה אל תוך הצדפה ומנגנון ההגנה של הצדפה עטף את הגרגיר הזה מתוך נסיון להתמודד עם ההשפעה הזרה הזו. זהו העקרון שמסומל בפנינה ובכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים. העקרון של הסגירה של הטוב בפנים, בתוך החדרים הנסתרים ביותר.
התורה לעומת זאת, איננה מתגוננת. היא יוצאת. כי תצא. מתוך כך מגיע הבנין הגדול של התורה.
