פרשת מטות – מילה זו מילה

מילה זו מילה.

שיחתו של סגן רה"י הרב אריה הנדלר לפרשת מטות

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' - אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, פס' ב-ג)

חז"ל עמדו על העובדה שיש בפסוקים אלו מעין כפילות: גם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", וגם "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". מכאן למדו חז"ל שכנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועות כשבועות. משמעות הדברים היא, שאם אדם נדר או נשבע אבל לא השתמש בנוסח הלשוני הקבוע לשבועות ונדרים אלא אמר משהו דומה לאותו נוסח ברור וקבוע, זה גם כן טוב. הסיבה לכך היא שהשבועה או הנדר אינם עניין של פרוצדורה בדווקא אלא עניין של הבעת רצון, ואם אדם מביע את רצונו שכך הוא רוצה, וזו דעתו - הרי שדי לנו בכך. לכן כינויי נדרים ושבועות כנדרים ושבועות עצמם.

הדברים הללו יכולים ללמד אותנו את ערכו של הדיבור. יש בדיבור את היכולת להביע את הרצונות הפנימיים והיסודיים שלנו. הבעה מעין זו היא מחצית הדרך אל הביצוע. אין אצלנו את המושג "סתאאאם", "רק אמרתי", "לא ממש התכוונתי". כל זה לא שייך בתפיסה היהודית. הדיבור צריך להיות משהו שהוא קרוב למעשה.

ב"שפת אמת" כתב:

כי באמת המעשה רחוקה מאוד מהרצון והקבלה, רק שע"י הקבלה יכולין להדמות המעשה אל הקבלה כנ"ל. (שפ"א, מטות תרל"ט)

יש מחשבה, יש דיבור ויש מעשה. הדיבור הוא מחצית הדרך בין המחשבה לבין המעשה. הוצאת הדבר מן הפה היא בבחינת גמילת הרצון והבאתו מן המצב ההיולי אל המצב המעשי. כיון שכך, מבינים אנו את האזהרה הכפולה של "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ - כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

הדברים האמורים מביאים אותנו לנקודה שאיננה מודגשת כל כך במקומותינו, והיא ש"מילה זו מילה". אם אמרתי, אני צריך לקיים. אם הבטחתי, אני מחויב. אמרתי שאהיה שם, אני צריך להיות שם ובזמן. בזמנו, הפר יצחק שמיר את אחד מההסכמים הקואליציוניים הרבים שחתם עם המפד"ל. לשמע התלונה על הפרת ההבטחה אמר שמיר: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"... עד כמה שונה התפיסה הזו ממה שאנחנו שומעים כאן בתורה!

אחת הדוגמאות לישרות הזו, לאמינות הזו, לשמירה המילה - היא התנהגותו של יוסף:

וילקט יוסף את כל הכסף וגו' - סיפר הכתוב זה וגמר העניין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו (רמב"ן, בראשית מז יד)

יוסף היה איש אמונים. כיון שהוא ידע שפרעה נותן בו את מבטחו, עשה את עבודתו בנאמנות ולא הערים על פרעה. מסתבר שהיה זה עוד לפני שקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. יוסף שומר אמונים לפרעה. מילה זו מילה. כיון שהתחייב הרי הוא עושה מה שהתחייב. ולא זו בלבד אלא שהתנהגות זו מביאה את העם להכיר שה' הוא המצליח את יראיו. יש כאן מימד של קידוש ה' בעיני הגויים. להראות שמילה זו מילה.

יש מושג כזה שנקרא jewish time, שמשמעו 'זמן שהוא לא זמן'. קובעים בחמש ומתכוונים בשש. זוג מגיע אלי כדי שאסדר להם חופה וקידושין. נניח ובהזמנה כתוב שהחופה בשבע, אני שואל אותם - מתי באמת אתם רוצים את החופה? ההבנה הבסיסית היא שהחופה לא מתי שכתבו, השאלה היא רק כמה זה לא יהיה בזמן. העולם אומרים שכשחסיד משתדך עם יקה, החתונה היא ב-די-וק באיחור של חצי שעה. לעיתים זה נראה שכך זה צריך להיות, אבל האמת היא לא כך. אם אמרת, אז אתה אמור להתכוון למה שאמרת. לא כך?

אבל, יש משהו שאפשר למצוא בפסוקים הללו שהוא מעבר למה שדברנו בו. יתכן שהתורה גם מנסה להעביר לנו מסר חינוכי. אם הוצאנו משהו מהפה, זה מחייב וזה יקרה. גם אם לא התכוונתי, גם אם לא חשבתי, התורה כן חשבה. התורה אומרת לנו שהיא לוקחת אותנו ברצינות גם אם אנחנו לא לוקחים את עצמנו ברצינות. אפשר אולי שבמקום לנקד ככל היוצא מפיו "יַעֲשֶׂה" אנחנו צריכים לנקד יֵעֲשֶׂה בצירי. דע לך שגם אם לא התכוונת, הנדר או השבועה תפסו, כי אמרת.

הגמרא מספרת על פנחס אחיו של שמואל שהיה אבל. בא שמואל לנחם אותו ולדבר על ליבו. ראה שמואל שציפורניו ארוכות ושאינו גוזז אותן. שאל אותו שמואל מדוע אינו גוזז את ציפורניו. השיב לו פנחס אחיו: אם אתה היית אבל, כלום היית מזלזל באבלות והיית גוזז את צפרניך? וכיון שברית כרותה לשפתיים, אכן נהיה שמואל אבל. בזמן אבלותו, בא פנחס אחיו לנחם אותו ולדבר על ליבו. לקח שמואל את צפרניו שגזזן, וזרקן בפני אחיו, ואמר לו: כלום אין אתה יודע שברית כרותה לשפתיים? ומדוע השתמשת בלשון זו עלי?

הגמרא אומרת שאת הכלל הזה של ברית כרותה לשפתים לומדים אנו מאברהם:

דאמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים? שנאמר 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם' ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו (מועד קטן, יח ע"א)

מסתבר שהתורה לוקחת אותנו הרבה יותר ברצינות ממה שאנחנו חושבים. אם אנו אומרים לאדם שאילו הוא היה אבל בוודאי היה עושה כך וכך, הרי שאנחנו חורצים דין וברית כרותה לשפתיים ועלול באמת להיות שכך יקרה לו. מכאן סמך מסוים למנהג העולם שכשמזכירים איזו מחלה או איזה אירוע שלילי, אומרים 'חס וחלילה' או 'חס ושלום' או 'לא עלינו' וכו', כשהרעיון הוא לא להיכשל בשפתיים שהרי ברית כרותה לשפתיים...

דוגמא מאלפת נוספת לכוחן של מילים, נוכל למצוא בסיפור יעקב ורחל:

על דעתיה דרבי יוסי לא מתה אלא מקללתו של זקן, שנאמר 'עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה והיה כשגגה היוצא מלפני השליט' (בר"ר פר' עד אות ד)

יעקב אומר 'לא יחיה', והאמירה הזו עומדת ותלויה עד לשעת פירעון. כשרחל נמצאת במצב מסוכן, והשטן מקטרג בשעת הסכנה, זה הזמן בו המילים הללו של יעקב שיצאו על תנאי, דורשות את פרעונן. כשגגה היוצאת מלפני השליט.

אנחנו חשים כאן איזו מידה של חוסר צדק. כלום בשביל שגיאה קטנה אחת צריכה צדקת זו לאבד את חייה? מהי המשמעות של "ברית כרותה לשפתיים"? העובדה שתלו חכמים את הדברים בשפתיים, מלמדת שהברית כרותה למעשה החיצוני גם אם הוא נעשה מן השפה ולחוץ. גם אם מה שיצא מלפני השליט הוא שגגה, בכל זאת השגגה הזו עושה רושם. יש כאן פרשיה חדשה שאנחנו מגלים והיא הכוח של המילה הנאמרת. עצמת הדיבור. מילים הורגות, כן ממש כך.

כדי להבין את דרך הפעולה של הדבר, עלינו לחזור אל המקור. אלוקים בורא את האדם ונופח בו נשמת חיים, ומתרגם אונקלוס "רוח ממללא". כוח הדיבור הקיים באדם הוא בעצם שיקוף של החיבור שבין הרוח לבין החומר, בין העפר מן האדמה לבין הנשמת חיים. על המילים "ומפליא לעשות" שבברכת אשר יצר כתב הרמ"א "שמחבר דבר רוחני בדבר גשמי". לשון ההפלאה שהתורה משתמשת בה ביחס לנדרים ושבועות "איש יפליא לנדור נדר", שהיא גם הלשון שאימץ לעצמו הרמב"ם בקריאת שם הספר העוסק בעניינים הללו - 'הפלאה', אומרת שענייני נדרים ושבועות מחוברים אל הפלא הגדול של חיבור דבר רוחני בדבר גשמי.

התהליך הוא דו כיווני. האדם חושב, הוגה, מעצב כיווני מחשבה, ואז מדבר. הרוח הגדולה, נשמת החיים ירדה אל עולם המציאות. מי שחיבר בינה לבין עולם המציאות הוא הדיבור. זהו הדיבור המוכר לנו, המורכב ממילים, מאותיות, מאבני בנין. מסתבר שיש קשר של מהות בין המחשבות ובין צורת ההתבטאות. המילים נבחרות בקפידה ולא הרי מילה זו כאחרת. הוי אומר שיש משהו במבנה של המילה, באותיות המרכיבות אותה שמסוגל לאותו העניין שהיא נושאת על גבה. כיון שכך, הרי שהחיבור הזה בין העולם החומרי לבין העולם הרוחני איננו רק לכיוון אחד, אלא גם לכיוון השני. ברית כרותה לשפתיים משום שהשפתיים הזכירו וביטאו בפירוש את אותן המילים הנושאות על גבן את המסר הזה, את אותו התוכן הרוחני שנוצק לתוכן במקור. כיון שכך, ברית כרותה וככל היוצא מפיו ייעשה באמת. החיבור הזה הוא חיבור של מהות. מילים הן אבני בנין. במילים ברא אלקים את העולם. "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". המילה היא שהפכה להיות האור.

זהו המסר שהתורה רוצה ללמד אותנו. האדם יכול ליצור מציאות של קדושה במילים. האדם יכול להחיל איסור. להתפיס איסור. לחדש איסור. משמע, יש שהדרך יכולה לעבוד הפוך. האדם משתמש במילים והמילים הללו יוצרות את המציאות הרוחנית, ואף מחוללות באמצעות המציאות הרוחנית הזו עולמות שלמים.