פרשת בלק – הצור תמים פעלו

הרב אריה הנדלר

דמותו של בלעם הרשע בתוך מסכת הדמויות של התורה היא דמות חריגה. בדרך כלל מתויגות דמויות התורה בקפידה. הטובים הינם טובים והרעים הינם רעים. בלעם הוא נביא. בלעם זוכה להתגלות שמימית. בלעם שומע אמרי אל. ועם זאת, בלעם קוסם באמתו, בלעם בא על אתונו, בלעם הרשע. מה תפקידו של בלעם זה? על איזה רקע הופיע על בימת ההיסטוריה?

על שאלות אלו עונה המדרש:

וירא בלק בן צפור זש"ה (דברים לב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה לעובדי כוכבים פתחון פה לעתיד לבוא לומר שאתה רחקתנו מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לעובדי כוכבים.

העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ וכן עשה לנבוכדנצר, זה בנה בהמ"ק ואמר כמה רננות ותחנונים וזה החריבו וחרף וגדף ואמר (ישעיה יד) אעלה על במתי עב.

נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו ונתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטובחה.

כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה העמיד משה לישראל ובלעם לעובדי כוכבים ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות שנא' (יחזקאל ג) ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים שכן ירמיה אומר (ירמיה מח) לבי למואב כחלילים יהמה וכן יחזקאל (יחזקאל כז) בן אדם שא על צור קינה וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר.

לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מעובדי כוכבים שזה עמד מהם וראה מה עשה:

(מדרש רבה במדבר פרשה כ פסקה א)

לעתיד לבוא באות אומות העולם בטענה של "אתה ריחקתנו". אילו היו הן מקבלות את אותה ההארה שקבלו ישראל, היה מצבם הרוחני שונה בתכלית. זוהי טענה לגיטימית לגמרי, והשאלה הנשאלת היא מה בדיוק התשובה אותה עונה הקב"ה על המדרש. התשובה היא שאין הדבר נכון שהקב"ה ריחק את אומות העולם. אדרבה, הוא נתן להם את נבוכדנצר, את המן, ואת בלעם ולמרות הכל הם הרעו.

תשובת המדרש נראית כה תמוהה עד שעל פניו אי אפשר אפילו לפרשה בהבנה ראשונית. הרי זו בדיוק הטענה של אומות העולם – טוענים הם שהקב"ה לא נתן להם את ההדרכה המתאימה כדי להגיע לרמתם של ישראל. אילו היו הם מקבלים מנהיגים כמו משה, כמו שלמה, או כמו דוד, לא היו הם מגיעים למה שהגיעו. אם כן, איזו מן תשובה היא זו שהקב"ה העמיד להם מנהיגים כמו נבוכדנצר או כמו המן ובלעם, הרי זו בדיוק הטענה שהמנהיגים שנתן הקב"ה לאומות העולם שונים בתכלית מן המנהיגים שנתן הקב"ה לישראל. הללו פעלו לטובה והללו פעלו לרעה. טענת אומות העולם "אתה ריחקתנו" במקומה עומדת שכן אין לך ריחוק גדול מהעמדת מנהיג רע שסוחף אחריו את הציבור כולו. נשאלת השאלה מה בדיוק התשובה שעונה הקב"ה לאומות העולם עד כדי שהמדרש פותח את הקטע הזה במילים "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט".

התשובה לתמיהות אלו נעוצה בהבנה שונה במעט של המדרש. כשאומות העולם טוענות "אתה ריחקתנו" הן מסירות מעל עצמן את האחריות. הבעיה שלנו, כך הן טוענות, אינה שאנחנו לא בסדר, אלא בכך שלא נתת לנו מנהיגים טובים. בצורה קיצונית יותר, טוענות הן, במקום מנהיגים טובים כמו משה, דוד ושלמה, קבלנו מנהיגים רעים כמו נבוכדנצר, בלעם והמן, שדרדרו אותנו אל הרוע. "אתה ריחקתנו" בכך שלא נתת לנו מנהיגים טובים. התשובה האמיתית החבויה במדרש היא שלא הקב"ה הוא שריחק את אומות העולם, אלא שהריחוק מצוי בתוכן.

מנהיגים אינם מובילים אומות אל הרוע. ההיפך הוא הנכון, המנהיג הוא פרייה של החברה. כשאומות העולם טוענות "אתה ריחקתנו" משיב להן הקב"ה שאין הדבר נכון, שכן כישוריהם האובייקטיביים של מנהיגי אומות העולם, בלעם, נבוכדנצר והמן, אינם נופלים מאלו של משה, דוד ושלמה. השאלה היסודית היא על איזו קרקע נזרעה אישיותם של הללו. כשלוקחים זרע בעל כוח של משה וזורעים אותו בכרם בית ישראל, צומחת ועולה דמותו של משה. אבל כשלוקחים את אותם הכוחות וזורעים אותם בכרם הבאושים של אומות העולם, הרי שהדמות הגדלה שם, היא דמותו של בלעם. החברה היא שמגדלת את המנהיג ולא להיפך.

כיון שכך, אכן "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" שכן הקב"ה נתן לאומות העולם בדיוק את מה שנתן לישראל, אלא שאומות העולם הם שלקחו את הפוטנציאל הזה ויישמו אותו באופן השלילי שהצמיח את הדמויות הגדולות של הרוע, נבוכדנצר, המן ובלעם.

רבות דובר על התהליכים שקדמו לשואת יהודי אירופה ועל ביצועה של השואה בידי הגרמנים דווקא. אחד הספרים המשמעותיים שנכתבו בעשור האחרון בתחום זה הוא ספרו של דניאל יונה גולדהאגן "תליינים מרצון בשרות היטלר". בספר זה טוען גולדהאגן כי לא היטלר הוא שעשה את השואה, אלא העם הגרמני. העם על שדרותיו הרחבות הוא שיצר את הדמות הנוראית של הפירר, הוא שאפשר את קיומה של השואה בגלל הרוע שהיה ספוג בכל החברה הגרמנית. אמור מעתה – לא המנהיג יוצר את העם, אלא העם הוא שיוצר את המנהיג ואת פעולותיו, ומאפשר להן להתקיים ולצאת מן הכוח אל הפועל.

על פי גישה זו כתב בשפ"א שכשהכהנים נושאים את כפיהם אל העם אין הם נותנים את הברכה אל העם. אין בכהנים מה שאין בעם. כוונת נשיאת הכפים אל העם היא מתוך בקשת עזרה. הכהנים מושיטים את ידיהם אל ישראל כדי שיתנו הם לכהנים את הכוח לברך את עמו ישראל באהבה. הכח מצוי בידי הציבור והכהן אינו אלא שיקוף של כח הברכה המצוי בידי הציבור.

על פי ספרי חסידות בארו בדרך זו גם את דברי הגמרא:

והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו תלמוד לומר והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו.

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף יח ע"א)

דמותו של הכהן הגדול נבנית משל אחיו. אין הוא בא בכוחו אלא הוא בא בכוח הציבור. ולעיתים אף יש את התחושה שאין הוא ראוי, ועל כך אמרו "אין לו – גדלהו משל אחיו" שגם אם אינו ראוי אבל הרי לא דמותו האישית היא שעומדת כאן על הפרק אלא דמותם של ישראל שהיא המולידה את מנהיגיהם.

תובנה דומה נתן השפ"א לדברי המשנה על ידיו של משה העושות מלחמה:

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים

(תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כט ע"א)

ההבנה הפשוטה מובילה אותנו אל כוח המנהיגות המצוי בידיו של משה. משה מרים את ידיו ומכוח הרמת הידיים מתגברים ישראל. משה מוריד את ידיו וישראל נופלים. אלא שלא כך פירש השפ"א. את המילים "היו מתגברים

ואם לא היו נופלים" היסב השפ"א אל ידיו של משה עצמן. לאמור – כשהיו ישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו ידיו של משה מתגברות והיה לו את הכוח להמשיך ולהחזיקן ברמה. אבל כשהיו מחשבותיהן של ישראל נחלשות, היו ידיו משה ממילא נופלות. המנהיג שואב את כוחו מיכולת העמידה של הציבור ולא להיפך.

הגישה הזו מוצאת את ביטויה גם בנוסח אחד הכללים שהתורה נדרשת בהם: כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. לכאורה אין הגיון בכלל זה, שכן אם דבר מסוים היה בכלל ויצא מן הכלל, הרי שזה מוכיח שהוא שונה מכל הכלל שאם לא כן לא היה יוצא מן הכלל. כיון שכך איך הוא חוזר ומלמד על הכלל? התשובה לכך היא פשוטה. העובדה שהדבר היה בכלל ויצא מן הכלל, אינה מלמדת על היוצא מן הכלל, אלא מלמדת על הכלל שכן היוצא מן הכלל אינו אלא סמן וסימפטום של תהליכים הנמצאים בכלל אלא שאין הם נראים מעל לפני השטח אבל בעומק שם מתרחש תהליך סמוי מן העין שהיוצא מן הכלל הוא הסמן שלו.

תהליך דומה מוצאים אנו גם בהפרשת תרומות ומעשרות. הפרי המופרש הוא בבחינת היוצא מן הכלל, אלא שאין בהפרשה זו משום קריאת שם מחודש למה שלא היה בו מקודם. לפני הפרשת התרומה והמעשר, היתה הקדושה מעורבת בכל הפרות ומשום כך נאסרו הם באכילה. בהפרשה יש משום ניקוז וריכוז של הקדושה המצויה בכל הכלל כולו, אל קבוצת פירות שמכאן ואילך תהיה היוצא מן הכלל המלמד על מה שהיה בכלל כולו עוד בטרם הפרשה. הפרשת תרומות ומעשרות איננה אם כן יצירת קדושה חדשה, אלא קריאת שם בלבד, הכוונה של כל המצוי בכלל אל קבוצה ייחודית שתייצג את הכלל כולו.

מה יכולים וצריכים אנו ללמוד מכל האמור –

צריכים אנו להבין את מערכת היחסים המתקיימת בינינו, תופסי התורה, אנשי התורה, הציבור הדתי בכללו, לבין הציבור הרחב של עם ישראל. לעיתים יש לנו תחושה של עליונות. אנו חשים שהאמת שלנו היא נחלתנו וכי שם בחוץ, האחרים, פשוט טועים ואין להם חלק במה שיש לנו. צריכים אנחנו להבין שאנחנו בבחינת "הכהן הגדול מאחיו", או "נביא מקרבך מקרב אחיך כמוני" או "מקרב אחיך תשים עליך מלך". אנחנו באים מן הציבור הכללי וחוזרים אליו. יצאנו מן הכלל אבל המעלות הגדולות שאנחנו מתעטרים בהן, הן מעלותיו של הכלל. יש משהו בעם ישראל שמאפשר את קיומם של לומדי תורה, אנשי תורה ואנשים דתיים. האטמוספירה הכללית מאפשרת קיומם של חיים דתיים בישראל גם אם אין רוב האזרחים בישראל דתיים.

באחת ההופעות אמר ר' שלוימל'ה לשומעיו: אנחנו עם ישראל יש לנו ראש אבל איפה הרגליים, געוואלד. לעיתים אנחנו לא מבינים שהראש מונח על הרגליים ואם הרגליים יורדות למטה מטה, אז גם הראש יורד. אין אפשרות לקיים מנהיגות ללא עם שנמשך אחריה שמעניק לה את כוחה. אין מושג של 'מלך על מקלו'.

יש לכך השלכה נוספת והיא שלא נוכל להתקדם לשום מקום לבד. לא נוכל להיות בבחינת חלוץ ההולך לפני המחנה כשהמחנה בעצם לא הולך אחרינו. אנחנו צריכים לעמול על יצירת הציבוריות, על ההשפעה על הפרהסיה, על הכלל כולו, כדי שנוכל אנחנו לצאת מן הכלל על מנת ללמד.