פרשת בשלח – ריגושים
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור בפרשתנו מתואר תיאור שהוא סתום משהו ומותיר הרבה מקום לפרשנות:
וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם
(שמות פרק טו פס' כב)
המילה "וַיַּסַּע" מרמזת להסעה בכח, שלא ברצון והשאלה היא מדוע היה משה צריך להסיע את ישראל מים סוף ומדוע לא נסעו משם מצד עצמם? רש"י מביא את המכילתא המבאר את הדברים בדרך שהיא אופיינית על פי דרך הנגלה:
ויסע משה - (מכילתא) הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות (מכילתא) והיו ישראל מוצאין אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנא' (שיר א) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם (רש"י, שם)
מה שגרם לישראל להתעכב שם על יד הים היתה הביזה, תאוות הכסף. היה צורך להסיע אותם משם בכח ולנתקם מההתנפלות המגושמת על הכסף והזהב שנמצאו שם. פרשנות זו מזמינה שתי שאלות עוקבות. ראשית, ההשוואה בין ביזת הים לבין ביזת מצרים, מעוררת מיד את זכרון ההבטחה של הקב"ה לאברהם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית פרק טו פס' יד). וכבר אמרו במדרש
ונתתי את חן העם מה שאמרתי לאברהם ואחר כן יצאו ברכוש גדול אני עתיד לעשות אתכם לחן בעיני מצרים כדי שישאילום וילכו מלאים בכדי שלא יהא פתחון פה לאברהם אבינו לומר ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם (שמו"ר פר' ג אות יא)
כלומר יש הסתכלות חיובית על הביזה שעם ישראל בזז מאת המצרים והיא בעצם קיום ההבטחה של הקב"ה לאברהם. אם כן, מדוע כעת יש צורך להסיע את ישראל מן הביזה. היה צורך לתת להם לקחת כל מה שימצאו כדי לקיים את ההבטחה. זאת ועוד, יודעים אנו כי הביזה הזו הפכה מאוחר יותר להיות הבסיס לחומרי היסוד ששמשו להקמת המשכן ומאוחר יותר להקמת בית המקדש. כיון שכך, מה טעם יש בהסעת ישראל מן הביזה של הים?
בספר הזוהר מקבלת ההסעה הזו משמעות הרבה יותר עמוקה מפני אריכות הדברים בלשון ארמית יובא כאן תרגומם:
וכשסיימו את דבריהם (כלומר את השירה) כולם היו שמחים בעצמם, ותאבים לראות ולהסתכל, ולא היו רוצים לנסוע משם מרוב תאבתם. באותה שעה אמר משה לקב"ה, בניך מרוב תאבתם להסתכל בך לא רוצים לנסוע מן הים, מה עשה הקב"ה סתם את כבודו חוץ מן המדבר, ושם גילה ולא גילה, אמר להם משה לישראל כמה פעמים אמרתי לנסוע משם ולא רציתם, עד שהראה להם זיו כבודו של הקב"ה במדבר, מיד היו תאבים, ולא נסעו עד שהחזיק בהם משה והראה להם זי כבודו של הקב"ה במדבר, אז מרוב תאבתם ורצונם להסתכל הסיע אותם משה, זה הוא שכתוב ויסע משה את ישראל מים סוף, ויצאו אל מדבר שור, מהו מדבר שור, מדבר שהיו רוצים להסתכל בו בזיו כבודו של המלך הקדוש ועל כן נקרא מדבר שור, ההסתכלות שם. (זוהר חלק ב דף ס ע"א)
ישראל עומדים על ים סוף. אומרים שירה. מגיעים לדרגה גבוהה מאד. הם לא רוצים לעזוב. הם לא רוצים לרדת. מתאמצים להחזיק באותו מקום שבו היו. יש עדיין מה ללקט מהמקום הזה. קשה לקחת אותם משם. והקב"ה הוא מפציר במשה להמשיך ולהתקדם. משה איננו יכול לקחת אותם משם ולכן ה' נאלץ לתת אלטרנטיבה במקום אחר. במדבר. הגילוי, ההארה, עוברים אל המדבר. כבוד ה' מתגלה שם. כיון שראו ישראל את כבוד ה' מתגלה במדבר, נטשו את הגילוי שהיה על הים, שכבר מיצה את עצמו, ועברו אל המדבר.
הטעם הרע שהיה בפינו בפרשנות הפשטית מפנה את מקומו לטעם טוב של עם המחפש, מבקש, כוסף, מתגעגע אחר אלוקים. קשה להם לרדת מן המדריגה הגבוהה וכיון שכך הם נוהים אחר הגילוי האלוקי המופיע במדבר.
אלא שנראה שהתיאור הזה איננו ממש מדויק כי המשכו של התהליך מורה שדרגתם של ישראל עדיין איננה כל כך גבוהה. מכאן ועד סוף הפרשה, אנו עדים לסדרה של טענות, מענות, כלפי משה. מי מרה, המן, הבשר, ההותרה מן המן, היציאה ללקוט בשבת, מסה ומריבה. נראים הדברים שעם ישראל בוחן את משה ואת אלוקים. השאלה היא מה לא היה בסדר בתהליך? מדוע זה קרה? אחרי מדרגה כל כך גבוהה של "זה אלי ואנוהו"?
התשובה נעוצה במילה אחת, שימושית מאד לדורנו 'ריגושים'. עם ישראל מחפש ריגושים. ריגושים הם צורך לא יגונה בתהליך ההשפעה על מתחנך. עם ישראל נמצא בעומק הזוהמה של מצרים והוא זקוק לאיזו הארה כדי להיות מסוגל להתנער ולצאת לדרך. עשרת המכות, ובסופו של דבר קריעת ים סוף היו צורך לא יגונה במערכת החינוך והקידום של עם שחז"ל מעידים עליו שהיה בשפל המדריגה מבחינה רוחנית. לריגושים יש כוח עצום. הם יכולים לקחת את האדם למקומות נישאים להביא אותו עד לאמירת "זה אלי ואנוהו" עד כדי שיראה עליו באצבע. אבל צריך לזכור שזו מערכת של ריגושים. אדם המשתית את תפיסתו הדתית על ריגושים, ימצא את עצמו מהר מאד צרכן בלתי מסופק של ריגושים. בהעדרם של ריגושים מעין אלו, הוא ייצור אותם, יזום אותם, ידרוש אותם, יתבע אותם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל. הריגוש העצום של יציאת מצרים ובשיאה קריעת ים סוף משאירה טעם מתוק בפיהם של ישראל. טעם של ריגוש. טעם של חוויה עצמתית שאין למעלה ממנה. הם אינם רוצים לזוז מן המקום משום שהמקום הזה מתקשר לתודעתם עם הריגוש הנפלא שהביא בעקבותיו את הדרגה הרוחנית הגבוהה.
עם ישראל אינו רוצה לצאת אל המדבר. המדבר מציין את היובש, היובש הפיזי המציין גם את היובש הרוחני. בהיותו במדבר יהודה שורר דוד את הפסוק "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים". הדרך היחידה להניע את העם להתקדם היא לייצר עבורם ריגוש נוסף, במדבר שור.
בנקודה זו טמונה הבעיה. המרדף הזה אחרי הריגושים הוא מרדף שגוי. אדם צריך לדעת שיש רגעים גדולים של ריגושים שלאחריהם יש את היציאה אל המדבר. אל השגרה. גם אם זה יבש וגם אם זה לא מבטיח הארות גדולות, אבל בכל זאת זוהי הדרך. כך מתקדמים.
עם ישראל איננו מסוגל להפנים את המסר הזה. כאן מתחילות הטענות והמענות. כאן מתחילה התביעה החוזרת ונשנית, לניסים קטנים, להארות, להפגנת נוכחות של הקב"ה בקרב עם ישראל. הדברים מגיעים לשיא בנסיון מסה ומריבה:
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן (שמות פרק יז פס' ז)
זוהי השאלה, האם יש ה' בקרבנו. יש צורך בריגוש כדי להרגיש. ברגע שאין ריגושים התחושה מתעמעמת ואז מגיעה הנפילה ואיתה גם הדרישה לריגוש נוסף.
אילו הייתי בן הדור הישן בכל נימי נפשי, הייתי מפסיק כאן. הייתי מטיף נגד הצרכנות היתרה של הריגושים ובכך הייתי שב ומוצא את בני הנעורים בקלקלתם. אלא שהצורך בריגוש, משהו קדוש יש בו. יש בו תשוקה וצמאון בריאים שאין לדכא אותם באמרות מוסר אודות צרכנות יתרה של ריגושים. השאלה היא איך מוצאים את הפתרון בין הצורך הנפשי בריגוש, לבין השלילה שיש בצרכנות אובססיבית של ריגושים?
נראה שאת התשובה לדילמה הזו נוכל למצוא בספרו של הרבי הקדוש מפיסצנא 'הכשרת האברכים'. הרבי איננו מטיף לאדם שאיננו מחפש ריגושים. הרבי מטיף ליכולת לקבל התרגשות והתחדשות בכל מצב. הצרכנות השלילית של הריגושים מביאה את האדם למעגל קסמים שבמסגרתו יש צורך לרגש אותו בכל פעם מחדש. הוא מחפש את ההתחדשות ואת הריגוש בשינוי המצבים המרגשים. כשסף הרגישות נשחק אזי יש צורך באלמנטים מרגשים עוד יותר כדי לספק את הריגוש הנדרש.
הרבי מפיסצנא לימד אותנו כיצד להפיק את הריגוש מכל מצב בחיינו. המציאות היומיומית מלאה בריגושים. מלאה בחוויות דתיות. האדם צריך להיות מכוון לשמוע, לראות, להרגיש, לחוות. התחדשות היא צורך נפשי חיובי. הגדולה היא היכולת לראות את ההתחדשות הזו גם במדבר, ביומיום.
זוהי בדיוק המשמעות של ריב בני ישראל את ה' במסה ומריבה "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". וכי שאלה היא זו? כלום אין הם יודעים שיש ה' בקרבם? הרי הוא שעשה להם את המופתים הוא שקרע להם את הים, והם שואלים היש ה' בקרבנו אם אין? השאלה הזו מקננת בליבו של מי שאינו מסוגל להוציא את לחם חוקו הרגשי מתוך עבודת היומיום. בהעדר ריגושים גדולים בחייו עלול הוא למצוא את עצמו במצב של שממון רוחני.
המהלך הזה איננו נעצר בפרשתנו. תחילת הפרשה הבאה פותחת בפסוק
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות פרק יח פס' א)
במדרש נחלקו בטיבה של השמועה אותה שמע יתרו ובא:
וישמע יתרו כהן מדין מה שמועה שמע ובא ונתגייר ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע... ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע ובא... ר"א אומר קריעת ים סוף שמע ובא (זבחים קטז ע"א)
יתרו בא. אם יתרו בא, מיד מתעוררת השאלה מה שמועה שמע ובא. לא יכול להיות שהוא בא סתם כך. הוא בא בגלל איזה ריגוש. היה משהו שקרא לו שקרץ לו שנתן לו סיבה להתעורר. יתרו מתעורר מריגושים. זו בדיוק הכוונה בפסוק אותו הוא אומר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם (שמות יח פס' יא). ה' ייצר את הריגוש הגדול ביותר מבין כל האלוהים. הוא החזק הוא המרגש ביותר. זו הגישה הגויית. מה שגדול, מה שמרגש, מה שחזק, זה מה שקובע. אפשר וזו הסיבה בגללה עוזב יתרו את עם ישראל ולא נענה להזמנת חתנו משה להישאר עם ישראל עד הגיעם לארץ ישראל. הריגוש נגמר. אין טעם להישאר.
הגישה היהודית לעומת זאת, אומרת את מעמד הר סיני ומה שבא בעקבותיו. במעמד הר סיני נתנה לנו תורה ובה הדרכות לחיים מעשיים על פי תורה. התורה איננה מכוונת לרגעים הרואיים, לרגעים גדולים. התורה ניתנה לחיים יומיומיים של כאן ועכשיו. אחרי הפרשה הגדולה של מעמד הר סיני מגיעה פרשת משפטים הרוויה במצוות כרימון ואומרת שזהו היישום האמיתי של משפטי התורה בהופעתם בתוך המערכת הטבעית והרגילה והאנושית, המעשית והיומיומית. את הריגושים האמיתיים אפשר למצוא ביום יום, והריגושים הגדולים לא נועדו אלא לטיפול זמני חד פעמי ולא כשיטת חיים.
