פרשת בלק – שיח אתונות
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור שיח אתונות
הפרשה שלנו מפגישה אותנו עם אחד האירועים המוזרים ביותר במקרא. האתון מדברת אל בלעם. כדי לבחון את מהותה העמוקה של פרשייה מוזרה זו, נפנה לרעיון עקרוני אותו מנסח הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר' לתורה.
בפירושו לפרשיית מכירת יוסף על ידי האחים, כותב הנצי"ב, שיעקב לא חשש שמא יוסף ינזק על ידי חיה רעה או בהמה כל שהיא, שכן לבעלי החיים אין בחירה, והם פועלים על פי התכנית האלקית של הנהגת העולם. כיון שכך, היה יעקב בטוח שיוסף לא ינזק על ידי בעל חיים. להבנתו יוסף היה צדיק מידי בכדי שיהיה ראוי לעונש או לנזק על ידי מי שמוכתבים מכח התכנית האלוקית של הנהגת העולם, הוי אומר על ידי בעלי חיים. אם היה חשש שמישהו יפגע ביוסף, הרי אלו בני האדם. אלו שיש להם בחירה. בני האדם הם העלולים לפגוע ביוסף אף אם הדברים עומדים בניגוד לתכניתה האלוקית על פיה מתנהל העולם שכן בורא עולם נתן לבני האדם את הבחירה.
על פי הבנה זו מסביר הנצי"ב את העובדה שראובן מעדיף להשליך את יוסף אל הבור, למרות שעל פי דברי חז"ל היה הבור מלא בעקרבים ונחשים. ראובן היה בטוח שדבר לא יאונה ליוסף על ידי אותם נחשים ועקרבים מוכתבים מכח הנהגת הקב"ה את העולם ויוסף אינו ראוי לשום עונש שכן איש צדיק היה.
כך מוסבר גם כאבו הגדול של יעקב כשהוא רואה את כתונת בנו הספוגה בדם, ומסיק מכך שחיה רעה אכלתהו וכי טרף טורף יוסף. אם יוסף נפגע על ידי חיה רעה הרי שזה אומר שיוסף לא היה כזה צדיק שכן לא יכול להיות שחיה רעה תפגע בצדיק שכן זה מנוגד לכל דרך ההנהגה של הקב"ה את העולם.
מקרה דומה בו עומד רעיון זה למבחן הוא בהשלכת דניאל לגוב האריות. או אז היה דניאל שם בגוב האריות ביד האריות. להם אין בחירה. הם מונהגים על ידי ההנהגה של בורא עולם וכיון שכך לא היה דניאל יכול להינזק על ידי מי מהאריות.
אם נאמץ את הרעיון הזה של הנצי"ב, נוכל לומר כי במפגש שבין בני האדם לבעלי החיים, נפגשות שתי גישות חיים. זו בעלת אפשרות הבחירה, ומאידך זו המונהגת על פי ההנהגה האלוקית העליונה, על פי התכנית. כשאדם לוקח בהמה מן ההפקר ומביית אותה, הוא בעצם כובש אותה תחת רצונו. האפשרות הזו ניתנה לאדם הראשון מיד לאחר סיום מלאכת הבריאה, אבל צריך להבין שזה מה שקורה. כשאדם רוכב על בהמה, כשאדם רותם את הבהמה למחרשתו, הוא כובש בעצם את הכוח הטבעי המשעבד את הבהמה לחוקיות העולמית הטבעית, ומביא את הבהמה להיות כפופה לבחירות שהאדם יעשה במשך ימי חייו ושהבהמה תהיה שותפה לחלק מהן.
נראה שזו גם ההבנה הפשוטה של הקביעה ההלכתית ש"רגלי בהמה כרגלי בעלים". כל הליכותיה של הבהמה, כל רצונותיה, אינם שלה עוד, היא כפופה תחת יד הבעלים.
בטרם נפנה להבנת סיפור בלעם ואתונו על פי הנחות אלו, נעיין בפרשיה אחרת שנדונה בספר הזוהר בהקשר עם הפרשה שלנו. כוונתי לסיפור השבת ארון האלקים משדה פלשתים אל בית שמש. כזכור, שבו הפלשתים את הארון במלחמת אבן העזר. לאחר שנשבה, הובל הארון אחר כבוד למקדשו של האל דגון. בבוקר היום שלאחריו נמצא דגון נופל למרגלות ארון האלקים. בבוקר שלמחרת נמצא דגון כרות ידים וראש על מפתן המקדש הפלשתי. מגפה שפורצת בקרב הפלשתים משכנעת אותם באופן סופי להשיב את הארון לישראל. את השבת הארון הם עושים בדרך של נסיון ובדיקה:
וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן יְהֹוָה הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ. וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם... וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה (שמואל א, ו פס' ב – ז)
יש צורך בעגלה חדשה. יש צורך בפרות עלות, דהיינו פרות צעירות, שלא עלה עליהן עול. חשוב מאד שהכל יהיה חדש. חשוב מאד שיד בני האדם הנוטים לעצב, לכבוש, ולשעבד את המציאות הטבעית, לא תגע בעגלה או בפרות. כולם צריכים להיות טבעיים, נתונים להנהגה האלוקית ולא להנהגה האנושית זו שבחרה לשבות את הארון. בחירה זו של פרות שלא עלה עליהן עול מחזירה אותנו אל הציווי אודות הפרה האדומה "אשר לא עלה עליה על". שלילת העל מוצרכת היא. הכל צריך להיות טבעי, מקורי, מושתת על ההנהגה המודרכת על ידי בורא עולם.
וכאן מגיע הנסיון:
וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ. (שם פס' ט)
האדם, פלשתים, מסלק את ידו מהבחירה. הוא נותן לטבע לעשות את שלו. להנהגה האלוקית לפעול כפי שהיא חושבת שיש צורך לפעול:
וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ (שם פס' יב)
הפרות הולכות ישר. במסילה אחת. לא סרו ימין ושמאל. יש מסילה. יש דרך. יש הנהגה. אם רק לא מתערבים בבחירה רעה של בני האדם הכובשים את הבהמות, הרי שהבהמות יכולות ללמד אותנו בני האדם פרק בבחירה נכונה. הבהמות הולכות ישר על תכנית קבועה מראש.
הביטוי "ולא סרו ימין ושמאול" הנזכר כאן בקשר לפרות, מזכיר בצורה חזקה ביותר את דברי משה לעם ישראל:
וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. (דברים ה פס' כט)
מי שנצמד אל הצו האלקי, אל דברי התורה, איננו סר ימין ושמאל. למציאות יש תכנית. הסתכל בתורה וברא את העולם. הכל מתנהל על פי הנהגה אלוקית זו שיסודה בתורה. כבר אמרו חכמים שאלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול. חוקי התורה הם חלק מחוקי המציאות. בעלי החיים בהיותם נטולי בחירה משתלבים במציאות זו בפשטות. בני האדם מצווים להגיע לקיומה של מציאות זו בבחירתם. מכאן הציווי על בני האדם בדיוק כפי שהוא מופיע אצל הבהמות העולות במסילה "לא תסורו ימין ושמאל". אין לסטות מן התכנית הקבועה שנקבעה מראש בחוקי התורה המובילים את העולם.
מכאן יכולים אנו לעבור אל סיפור בלעם ואתונו. הכל מתחיל במשלחת הראשונה אותה שלח בלק:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. (במדבר כב פס' יב)
כאן עומדת הבחירה האנושית מול הגזירה האלוקית. המעשה האנושי צריך להתבטל אל הגזירה האלוקית. "לא תלך עמהם, לא תאר את העם". המעשה צריך לעצור. הסיבה "כי ברוך הוא". כך היא המציאות, וכשאתה פועל על מנת לקלל אתה פועל נגד המציאות.
משם עוברים אנו אל המשלחת השניה. בתחילה מצביע בלעם על מוגבלותו לעשות משהו בבחירתו בניגוד לרצון ה'. אולם מהר מאד הוא שוכח את המגבלה הזו והוא שב אל כח הבחירה שניתן לאדם:
וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְהֹוָה דַּבֵּר עִמִּי. (שם פס' יט)
בלעם הרי יודע מה ה' רוצה. מדוע הוא מנסה שנית. בלעם מעוניין להביא את כח הבחירה של האדם לידי מיצוי. ואכן, המגמה הזו מצליחה, חלקית לפחות:
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. (שם פס' כ)
על כל התהליך הזה אמרו חכמים:
אמר רב נחמן חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם. (סנהדרין קה ע"א)
הנה כי כן, אלוקים השאיר את הבחירה בידי האדם והאדם כופה את רצונו על המציאות. חוצפה כלפי שמיא, מועילה.
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב (שם פס' כא)
אם היינו יכולים לשנות אות אחת, היינו אומרים במקום 'ויחבוש' - 'ויכבוש'. דברנו לעיל על המשמעות של ביות בעלי החיים. העובדה שהאדם רוכב על הבהמה, מסמלת את האפשרות של בני האדם להטות את רצונן הטבעי של הבהמות לרצון הבוחר של האדם. זה בדיוק מה שקורה כאן. בלעם כובש את האתון. הוא מכריח אותה לעשות את מה שבעצם לא היתה אמורה לעשות. הכל היה צריך לעלות יפה, אלא שכאן השתבש משהו:
וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהֹוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהֹוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. (שם פס' כב-כו)
כאן באה ההתנגשות. האתון מתחברת אל ההנהגה האלוקית. היא רואה את המלאך. היא מבינה מה בורא עולם רוצה. היא בוחרת בדרך משלה. דרך הזהה למסילה העולה עם ארון האלוקים לבית שמש. אבל בלעם בוחר בדרך אחרת. זוהי דרך הבחירה שלו. כאן מתפתח מאבק בין אפשרות הבחירה לבין הגזירה האלוקית. בלעם מנסה בכל כוחו להטות את האתון לדרכו, אבל לא מצליח.
שיא הארוע מגיע כשהאתון מגיעה למקום שאין בו דרך לנטות ימין ושמאל. שוב חוזרים אנו לאותו הביטוי "ימין ושמאל". זוהי בדיוק ההרגשה של האתון. אין דרך לנטות ימין ושמאל מההנהגה הקבועה של המציאות. כשם שהפרות עלו במסילה ללא לנטות ימין ושמאל, כך רוצה האתון לעלות במסילה ללא נטיה ימין ושמאל. זוהי הנקודה בה התנועה נפסקת. האתון רובצת תחת בלעם, ובסופו של דבר האתון יוצאת מהמשחק כשהיא מתה, וכפי שמדויק מלשון הכתוב:
וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. (שם פס' לג)
אלא שגם כעת, משנחשף בלעם אל הרצון האלקי, עדיין אין הוא מוותר על אפשרות הבחירה:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהֹוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. (שם פס' לד)
בלעם יודע אם רע הדבר בעיני המלאך, אם לאו. הוא יודע שאין מעשיו רצויים. הוא שמע זאת מפי הגבורה. הוא שמע זאת מפי המלאך. אין מקום לספיקות ביחס למהלך האלוקי. אבל בלעם בוחר לבחור. ומשנתנה לו האפשרות לבחור, הוא בוחר לנטות לימין או לשמאל, ואיננו עולה במסילה.
דברים אלו מטעימים בצורה מעניינת את דרשת חכמים. בסופן של כל הנבואות, כשבלק כבר מגרש את בלעם ומבקש שיפסיק להתנבא, מוסיף בלעם עוד נבואה אחת המתייחסת ל"אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". בפתיחת נבואה זו אומר בלעם:
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. (במדבר, כד טו – טז)
על אמירה גאוותנית זו של בלעם "וידע דעת עליון" אמרו חכמים:
השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע (ברכות, ז ע"א)
בהבנה פשוטה יש כאן לעג על בלעם שמתיימר לדעת דעת עליון, אבל איננו יודע את דעת בהמתו. בעומק רב יותר נוכל כעת לומר שדעת בהמתו היתה בעצם דעת העליון. הבהמה חשה באינסטינקט הטבעי והבריא שלה, מה הבורא רוצה ממנה וכיצד היא יכולה להשתלב במהלך האלוקי הכולל. דעת בהמה זו, חסרה לו לבלעם, והוא שאמרו חז"ל במדרשם.
נראה שאנו יכולים לקחת לעצמנו מעט מוסר השכל מהתנהגותה של אתון בלעם. יכולים אנו לקבל את ההבנה שיש תכנית לעולם. יש הנהגה לעולם. הנהגה זו מקושרת מהותית עם התורה. הפניה שלא לסור ימין ושמאל ממשפטי התורה היא פניה להתמזג עם המציאות הטבעית הפשוטה של העולם. הקשבה למציאות היא הקשבה לתורה. הוא אשר אמרנו, אלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול. מכאן לתפילתו של דוד, נעים זמירות ישראל:
וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמך(תהילים עג פס' כב)
רבונו של עולם, תן בנו את הכח להיות כבהמה עמך. שנעלה תמיד במסילה. שלא ניטה ימין ושמאל.
