פרשת ויקהל/פקודי – החודש
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור השבת עומדים אנו לקרוא בבתי כנסיות את הפרשיה הרביעית מארבעת הפרשיות והיא פרשת החודש. פרשת החודש היא הפרשה הפותחת את מסכת הציוויים הקשורים עם יציאת מצרים, והוא מתייחס אל קביעת הזמנים על פי המסלול הירחי שעיקר עניינו היא ההתחדשות של הלבנה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
(שמות יב פס' א-ב)
בגמרא מובא סיפור מעניין אודות פסוק זה:
אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למיקרי בספרא בעא למיקרא החדש הזה לכם אמר החרש היה לבם בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה.
(שבת קמז ע"ב)
יינה של פרוגייתא שהיה ככל הנראה יין משובח ביותר, ומימיה היפים של דיומסית שהיו ככל הנראה טובים ונעימים לרחיצה, הם שגרמו לעשרת השבטים להשתקע בתענוגות העולם הזה, במקום גלותם ומתוך כך להיטמע בין האומות ולאבד את זהותם.
אף רבי אלעזר בן ערך שנקלע למקום זה לא עמד בפני הפיתוי, נמשך אחרי תענוגות העולם המצויות בשפע במקומות אלו, ונעקר ממנו תלמודו. 'החדש הזה לכם' הפך ל'החרש היה לבם'. השתקעותו של ר' אלעזר בן ערך הינה כל כך עמוקה, עד שהוא עצמו אינו חש במה שאירע לו ואף אם חש, אין הוא יכול לעזור לעצמו. החכמים, החברים, הם שמבקשים עליו רחמים כדי שיחזור ללימודו הקודם.
כשאנו קוראים סיפור זה בהקשר של הפרשייה הראשונה המאפיינת את תורת הגאולה, מקבלת השגיאה של ר' אלעזר בן ערך שקרא 'החרש היה לבם' במקום החודש הזה לכם משמעות מיוחדת, משמעות המלמדת אותנו פרק בעוצמתה של גלות, ביכולת שלה לטשטש את הלימודים התורניים, את מערכות הערכים, ובעיקר את 'החדש הזה לכם', את פרשיית הגאולה. מי שמשתקע בפרשיית הגלות עד כדי כך, שוב איננו חוזר, הגאולה אובדת ממנו וקורה לו מה שקרה לעשרת השבטים שעוצמתה של הגלות היא שקיפחה אותם.
הערה מעניינת שיש לשים אליה לב היא סוג הטעות שנפלה בידו של ר' אלעזר בן ערך. במקום 'החדש הזה לכם', הוא קרא 'החרש היה לבם'. טעויותיו של ר' אלעזר בן ערך אינן נובעות משכחה של עקרונות, רעיונות, או תפיסת עולם אלא משכחה ובלבול בין האותיות הדומות בכתב העברי. הד' של החדש התחלפה לו בר' של החרש. הז' של הזה התחלפה לו בי' של היה, והכ' של לכם התחלפה לו בב' של לבם. עם זאת נראה שטעויות אלו מסמלות טשטוש כללי של ערכי היהדות הנובע כתוצאה מהשתקעות בגלות ובתענוגות העולם הזה שהיא יכולה להציע.
בהקדמתו לעין אי"ה כתב הרב קוק שהסיבה להחלפת הכתב העברי הקדום בכתב האשורי היא הצורך לבצר את חומות הדת, למנוע השתרשות של טעויות, ומתוך כך גם סטיה מן העקרונות הבסיסיים של היהדות. את התהליך הזה משווה הרב קוק עם התפתחות כל מערכת התקנות וההלכות שחידשו חכמים שעיקרן ביצור חומת הדת ומעין הכנה לקראת הגלות השניה העתידה להתרחש על עם ישראל בחורבן הבית השני.
כיון שכך, יכול הדבר להיות מעניין אם נעיין מעט בטעויותיו הסמליות של ר' אלעזר בן ערך. 'החדש' הפך להיות ל'החרש'. המילה 'החדש' רומזת אל ההתחדשות. זו גם היתה הבשורה הגדולה של הקב"ה לעם ישראל המשועבד במצרים. השעבוד היומיומי, ההשתקעות בשגרה עבדותית, עלולה היתה ליצור עם שאין לו שום משמעות, שום עתיד, שום תכנונים, שום חלומות. כאן באה הדרישה ליצירת לוח עברי. מימד הזמן הוכנס לתוך עולמם של העבדים. יש עבר יש הווה וממילא יש גם עתיד. ישנן עדויות רבות למקרים של עריכת לוח עברי לשמירה על החגים והמועדים ועל חשבון החודשים, בין אסירי מחנות הריכוז וההשמדה. שמירת הזמן היוותה אצלם בבחינת עוגן לעולם שיש לו משמעות. התחדשות משמעה רעננות, התעוררות, רצון חדש. חיים חדשים. חדש.
לעומת התחדשות זו עומדת החרשות. החרשות היא האטימות. האדם איננו שומע. לא רק שאיננו שומע, אלא שהחרשות הזו יוצרת אצלו מעין נתק מכל מה שקורה סביבו. כלום חדש. הכל ישן. אין קול נשמע בעולם. אין דיבור. חרשות זו היא שתקפה את ר' אלעזר בן ערך בשעה שהשתקע בתענוגות הגלות. הוא איננו שומע את הקריאה הגדולה. הוא איננו שומע את קול השופר. הוא איננו שומע.
השפת אמת עומד על כך שכשהתורה מציגה בפנינו את דמותו של נח היא מקדימה לנו הקדמה קצרה המתארת את מעלתו של נח שהיה איש צדיק. רק לאחר הקדמה זו מספרת לנו התורה על פנייתו של הקב"ה לנח להכין תיבה מפני מי המבול. לעומת זאת ביחס לאברהם אין כל הקדמה. הסיפור הראשון הידוע לנו על אברהם הוא העובדה שה' פונה אליו ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו. ההסבר אותו נותן השפת אמת להבדל זה הוא שאצל אברהם אין צורך לכתוב את מעלתו. עצם מעלתו היא בכך שהקריאה 'לך לך' נשמעה בעולם, אולם אברהם היה היחיד ששמע אותה. היכולת לשמוע את המסר הקיים במציאות הוא המפתח להתחדשות. אולם מי שאזנו ערלה להקשבה זו מאבד אותה בתענוגות הגלות.
הטעות השניה של ר' אלעזר בן ערך היתה קריאת 'היה' במקום 'הזה'. חז"ל, ובעקבותיהם רש"י מפרשים את המילה 'הזה' כעל הצבעה באצבע שכן משה התקשה במולד הלבנה באיזה שיעור בדיוק תראה ותהיה כשרה לקדשה, כיון שכך הראה לו הקב"ה באצבע את מראה הלבנה. מתוך המשניות העוסקות בקידוש החודש יודעים אנו שיש דגש חזק מאד על הצורה שבה נראתה הלבנה והבהירות והבירור המוחלט חייבים לאפיין את העדות הנאמרת על הופעת מולד הלבנה.
במקום בהירות זו של הצבעה באצבע, מופיע הטשטוש המתבטא בלשון העברה 'היה'. אין כאן משהו עכשווי, משהו נצפה, נראה לעיניים. יש כאן משהו שהיה ועבר. נבלע בטשטוש ההיסטורי.
זאת ועוד, אל מול ההתחדשות של החודש הזה לכם, עומדת ההתיישנות של מה שהיה. הכל כבר בעבר. כביכול שאין עתיד. כך זה היה ומן הסתם כך גם יהיה.
הטעות השלישית של ר' אלעזר בן ערך היא קריאת 'לבם' במקום 'לכם'. לבם היה חרש. חרשות הלב מזכירה לנו את ההיפך הגמור בבקשתו החכמה של שלמה המלך:
וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.
(מלכים ג פס' ט)
חרשות הלב הינה חרשות משמעותית ביותר. לב שומע שאיננו נגוע בחרשות משמעו להבין בין טוב לרע. לשפוט את העם. להקשיב עד עומק העומקים. הביטוי לב שומע נמצא בדברי חז"ל פעם אחת כביטוי עצמאי ולא כחזרה על דברי שלמה המלך:
בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין היאך אני לומד תורה מעתה ת"ל נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה שנאמר (שמות יט) וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב שומע את דברי המטמאין ואת דברי המטהרין את דברי האוסרין ואת דברי המתירין את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין
(במדב"ר פר' יד אות ד)
האוזן העשויה כאפרכסת תשמע דעות שונות ומגוונות ולעיתים אף דעות סותרות. למרות השוני בין הדעות, למרות חילוקי הדעות, מרועה אחד נתנו. שמא תשאל איך יתכן הדבר ששתי דעות תהיינה כה מנוגדות זו לזו, ולמרות זאת תמסרנה מפיו של רועה אחד? התשובה לכך לא תנתן לך בפירוש. זקוק אתה ללב שומע. הלב השומע הוא הלב המקשיב למה שנאמר בלחישה שאיננה נשמעת כלל. לדעת העמוקה המלחשת תחת ניגודי הדעות. דעת שהיא בבחינת תלמידי החכמים המרבים שלום בעולם עם כל חילוקי הדעות שביניהם. לב שומע הוא שיתן לך את האפשרות לשמוע את הדעות המנוגדות ויחד עם זאת לחוש את תחושת האחדות.
על כל אלו עומדת ההטעמה המבדילה בין גרסתו של ר' אלעזר בן ערך לבין המקור שבתורה. המקור שבתורה נאמר בלשון קביעה. 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. זו אמירה. זו קביעה בלתי מעורערת. ה' הידיעה של 'החדש הזה לכם' מתחלפת אצל ר' אלעזר בן ערך בה' השאלה. 'החרש היה לבם'? האמנם חרש היה לבם? הוודאות הגמורה שהתורה יכולה לספק, נעלמת בסימני השאלה שהגלות יכולה להשפיע.
טעותו זו של ר' אלעזר בן ערך מובילה אותנו אל המשנה המעמידה על נס את דעתו של ר' אלעזר בן ערך:
אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.
אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.
(אבות פ"ב משנה ט)
האם נאמרה משנה זו לפני או אחרי? האם נאמרה משנה זו לפני, והאחרי שבא לאחר משנה כזו רק מודגש עוד יותר בנפילתו של אדם גדול שהלב הטוב היא מידתו העיקרית? ואולי אחרי, וכל מה שקרה לפני רק הביא את ר' אלעזר בן ערך אל המסקנה המחשיבה את עבודת הלב הטוב עד כדי כך.
בין כך ובין כך, הלב השומע, הוא שמוביל את האדם להקשבה הפנימית של תפקידו, מעמדו, שליחותו בחיים. זהו הלב המניע את האדם לצאת מגלותו ולמצוא את מקומו בין לומדי תורה בארץ ישראל.
