פרשת יתרו – ויחנו במדבר
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור ויחנו במדבר
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהר"
(שמות פרק יט פס' א-ב)
התורה נתנה במדבר. יתכן והיה ראוי יותר שתנתן בארץ ישראל, הארץ שהיא המקום בה אנו אמורים ליישם את כל הערכים עליהם מדברת התורה, אבל התורה נתנה במדבר.
למה?
האמת היא שהחיבור שלנו עם המדבר התחיל עוד לפני כן:
וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.
(שמות פרק ג פס' א)
יש משהו במדבר המחבר החושף אותנו למקורות העמוקים ביותר שלנו, וכפי שכתבו במדרש:
"א"ר יהושע למה היה רודף למדבר לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר שנא' (שיר ג) מי זאת עולה מן המדבר שהיה להם מן המדבר המן והשליו והבאר והמשכן והשכינה כהונה ומלכות וענני כבוד"
(שמו"ר פר' ב אות ד)
אכן, כל הדברים הטובים קרו לנו במדבר, אלא שהשאלה היא מדוע, מהו המסר המיוחד שהמדבר מעביר אלינו?
נראה שעל שאלה זו ענו חז"ל במדרש:
"א"ר מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תורתו מתקיימת בידו, ואם לאו אין תורתו מתקיימת בידו"
(ילקו"ש במדבר פרק כא המשך רמז תשסד)
המדבר מסמל התבטלות, קבלה, "כמדבר הזה שהכל דשין בו". נראה שהמדבר איננו מדבר אלא מקשיב. נראה שהמדבר איננו מצמיח משלו אלא מקבל את מה שנותנים בו. הדימוי הזה של "שהכל דשין בו" הוא דימוי חזק שכן הוא מסמל את העובדה שהמדבר סופג אל תוכו את עקבות הרגליים של כל העוברים בו משל היו דשים חיטה.
שמעתי פעם הבנה מדהימה ביחס לביטוי שאנו אומרים בכל יום בסיומה של תפילת שמונה עשרה: "ונפשי כעפר לכל תהיה". ההבנה הפשוטה של אמירה זו היא שהיא מדברת על ענווה ושפלות. להיות כעפר שהכל מצויים מעליו ודורכים על גבו, זו דרגה גבוהה מאד של ענווה. אולם ניתן להבין גם עמוק מכך. העפר הוא בעל יכולת קבלה גדולה. כל אדם הדורך על העפר משאיר בו את חותם כף רגלו, את חותם סוליית נעלו. והעפר מקבל. האמירה "ונפשי כעפר לכל תהיה" משמעה יכולת קבלה והקשבה. יש כאן תפילה שכל אדם שיעבור בקרבתי ויטביע בי את חותמו, שאהיה קשוב אליו, שאהיה מסוגל לקבל את דבריו.
המדבר הוא המקום האידיאלי לקבלת התורה. 'קבלת' התורה אמרנו. זהו המקום בו אנו מלמדים את עצמנו לקבל. להפנים. להתבטל בפני המסר. כשאנו לומדים את התורה אנו מלמדים את עצמנו לא רק ללמוד אלא גם לקבל. להתבטל. להאזין.
הבעש"ט פירש את המילים "בא אל התיבה" שנאמרו לנח, ביחס לתיבות ומילות התורה. בא אל המילה הכתובה. לא! אל תביא את התיבה אליך. בא אתה אליה. חשוב מה היא אומרת ולא מה אתה רוצה לומר. למד את עצמך להאזין אל הכתוב ולא לאנוס אותו או לכפות אותו כרצונך.
המהפיכה הפמיניסטית של המגזר שלנו הביאה בכנפיה מספר בשורות ודפוסים חדשים. אחד האופנות שהתחדשה עלינו היא 'קריאה נשית' של טכסט. אינני נכנס כאן להיבט הפמיניסטי של הענין אלא דווקא למושג 'קריאה נשית'. אין צל של ספק שנשים עשויות להבין או להתרשם מאירועים, אמירות, או טכסטים באופן שונה מאשר גברים. אבל המושג 'קריאה נשית' איננו אומר התרשמות אחרת מהטכסט, אלא הטבעה של חותם הקוראת בטכסט שהוא בעצם משטח די ניטראלי. אני הייתי מעדיף דווקא את המושג 'הקשבה נשית' לטכסט ולא 'קריאה נשית' של הטכסט. במושג 'הקשבה נשית' לטכסט נכללת התבטלות בפני הטכסט והאזנה לו מזווית קבלה של מקבלת.
מתקיימים כיום בחוגים חילוניים מפגשים הסובבים סביב ארון הספרים היהודי. במפגשים אלו מתקיים מפגש עם קטעי קריאה מהמדרש, מהגמרא, ואף מסיפורים חסידיים. האם המפגשים הללו מתקיימים מתוך תחושה של ענווה? לעיתים נראה שהתהליך איננו תהליך של למידה וקבלה מהטכסט, אלא פשוט נסיון למצוא את העולם ממנו מגיע המתבונן, בתוך הטכסט. כך הופכים טכסטים של חז"ל לטכסטים ליברליים, פציפיסטיים, ואם ממש תתאמצו אז גם פרו פלשיתניים...
שאלת השאלות היא האם המתבונן שם את עצמו כמדבר בטרם ניגש אל הטכסט?
מספרים שפעם אחת נפגש הרב מימון שהיה ממנהיגי הפועל המזרחי עם הרב יצחק מאיר לוין שהיה ממנהיגי אגודת ישראל. תוך כדי הדברים גלשו השניים לויכוח שכבר התקיים ביניהם פעמים רבות אודות התמיכה או אי התמיכה במפעל הציוני. התנגדותו של הרב יצחק מאיר לוין התבססה על הטענה שאין לדחוף את תהליך הגאולה אלא להמתין לתהליך שיונע על ידי הקב"ה. סעד לדבריו מצא הרב לוין בפסוק "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", שמשמעותו על פי הבנתו היתה שאין לעם ישראל לעשות דבר אלא להמתין מתוך דממה לישועת ה' שתבוא ממרומים ולא באמצעות מעשי בשר ודם. על טענה זו הגיב הרב מימון כי טעה הרב לוין בפרשנות הפסוק. כוונת הפסוק אליבא דהרב מימון היא "ה' ילחם לכם" כלומר ה' יתן לכם לחם, אם "אתם תחרישון", אם אתם תחרשו את האדמה... משמעותה של דרשה זו כמובן, היא הצורך במעשי האדם כדי להגיע להצלחה, ללחם.
למרות החיבה האידיאולוגית שיש לנו כלפי הרב מימון, צריכים אנו לומר בפה מלא כי אין זו כוונת הכתוב. אם לקרוא את הכתוב, הרי שיש לעשות זאת על פי מה שנכתב בו. בכתוב נכתב כי במעמד המופלא הזה של קריעת ים סוף לא נזקקו בני ישראל לעשייה מצידם אלא היה עליהם להישען על ישועתו של הקב"ה. על פי השקפת עולמנו חושבים אנו שאין בכך משום מסר להנהגה הרגילה והטבעית שעל פיה יש להנהיג את היחיד וכל שכן את הציבור, אבל את הסימוכין לגישה זו לא נוכל למצוא בפסוק האומר פשוט את ההיפך!
את ההתבטלות הזו לה זכינו במעמד קבלת התורה, תיארו חז"ל ביחס לאמירת 'נעשה ונשמע' של ישראל בהר סיני:
אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עשי והדר לשמע...
(שבת פח ע"א)
מה פירושה של הקדמת נעשה לנשמע. התמיהה אכן גדולה היא, כיצד אפשר לעשות לפני שבכלל שומעים מה צריכים לעשות? יש כאן קושי טכני ממשי. התשובה פשוטה, אין באמירת נעשה לפני הנשמע משום עשיה ממשית, אלא יש כאן התחייבות, נכונות, מעין אמירת 'הנני' של כלל ישראל. זוהי ההתבטלות שאנו מדברים עליה בקבלת התורה. המשך של הגמ' שהבאנו מענין אף הוא:
"ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו"
(שם)
רבא, שהיה מראשי המדברים בתלמוד הבבלי יושב ומעיין בשמועתו. מרוב עיון וריכוז היה שם את אצבעותיו תחת רגליו והיו אצבעותיו נמעכות תחת רגליו, ודם היה זב מהן. אל מול מחזה כזה מטיח בו הצדוקי את התואר המכובד "עמא פזיזא". לא נחה דעתו של אותו הצדוקי עד שאמר "אכתי בפחזותייכו קיימיתו" כלומר, עדיין עומדים אתם בפחזותכם. מה ראה אותו הצדוקי שהביא אותו לומר כך לרבא? הוא ראה רב ומורה בישראל, הרכון על שמועתו ומרוכז בה בכל נימי נפשו עד שאין הוא חש מה קורה לאצבעות ידיו. הצדוקי רואה התבטלות בפני הלימוד. התבטלות זו נתפסת בעיניו כפזיזות, חוסר בשיקול הדעת.
על כגון זה אמרו חכמים:
"אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה"
(חולין ה ע"ב)
המסוגלות לשים בצד את העורמה האנושית ולפנות את מקומה לטובת התמימות הטבעית של הבהמה.
המפגש הזה בין רבא לבין הצדוקי, חושף את התיאוריה הצדוקית:
מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך לבם של פרושים עליך ומה אעשה הקם להם בציץ שבין עיניך הקים להם בציץ שבין עיניו היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא ויבדלו חכמי ישראל בזעם ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך הדיוט שבישראל כך הוא דינו ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך ומה אעשה אם אתה שומע לעצתי רומסם ותורה מה תהא עליה הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד אמר רב נחמן בר יצחק מיד נזרקה בו אפיקורסות דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מאי
(קידושין סו ע"א)
אכן, כאן לפנינו תמצית הגישה הצדוקית. לא קראים לפנינו אלא צדוקים. הצדוקים דגלו בשם החופש האישי לדרוש את התורה על פי דרכם והבנתם. הדבר עולה ממספר רב של מקורות בהן מוצגת הדעה הצדוקית בהנגדה לדעה הפרושית. המשפט המשמעותי ביותר הוא "ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד". התורה איננה כפופה לפרשנות כזו או אחרת ובוודאי לא לתורה שבעל פה. התורה היא טכסט פתוח וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד.
במדבר ניתנה התורה. במדבר המלמד אותנו פרק של ענווה בבואנו אל התורה. השאלה העיקרית איננה כמה תורה אנחנו לומדים, אלא כמה התורה מלמדת אותנו...
