פרשת בא-הכל בגלל מסמר קטן
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור
מיד לאחר מכת החושך קורא פרעה למשה:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:
(ספר שמות פרק י פס' כד-כו)
הביטוי "לא תשאר פרסה" הוא ביטוי מזמין. אונקלוס תרגם את המילה פרסה למילה 'מדעם' שמשמעו משהו. זאת בניגוד למה שפירש בפרשיית הבהמות הטהורות שם תרגם את המילה פרסה למילה 'פרסתא'. לפנינו כמובן תרגום בעל משמעות פרשנית. כשמשה אומר שלא תשאר פרסה כוונתו היא לומר שלא ישאר כלום. הכל יוצא ולא משאירים מאחור דבר.
ההצהרה הזו מזמינה צורך אמיתי להבנה. מדוע מתעקש משה לצאת עם הכל? מה בכך אם תשאר פרסה אחת? האם בשביל עקשנות על פרסה כדאי לעכב את כל תהליך הגאולה?
מסתבר שכן.
ישנו משל שיש לו גרסאות שונות והוא מופיע גם בכמה ספרי חסידות, ועיקרו כך הוא: היה היה פעם אדם ולו דירה נאה משופעת בכלים נאים ובשאר תענוגות בני אדם. יום אחד דפק אצלו שכנו הקרוב אליו וביקש לקנות ממנו את הדירה. הלה סירב. השכן המשיך להפציר בו שוב ושוב והלה עומד בסירובו. עם ההפצרה הרבה העלה השכן גם את המחיר. בסופו של דבר מצא את עצמו מציע לבעל הדירה מחיר מפולפל עבור הדירה ובלבד שיאות למכרה לו. בעל הדירה נתרצה לו לבסוף אבל לא לפני שהתנה עימו תנאי – כל הדירה תהיה מכורה לקונה מלבד מסמר אחד שישאר בחזקתו של בעלי הדירה המקוריים. הקונה, בחשבו כי מסמר אחד הוא דבר פעוט וחסר ערך הסכים, והעסקה יצאה אל הפועל. ימים אחדים לאחר קניית הדירה דופק בעליה הראשון בדלתו של הקונה ומבקש לתלות דבר מה על גבי המסמר שנותר בבעלותו. הקונה ראה בכך מעשה משונה אולם לא היתה לו כל בעיה או מניעה להרשות לו להשתמש במסמר. מאוחר יותר בשתים אחר חצות שוב נשמעה דפיקה על הדלת. המוכר שעמד בפתח ביקש לקחת את מה שתלה כמה שעות קודם לכן. השעה אמנם מאוחרת אבל המסמר הרי נותר בבעלותו של המוכר... כך חזר על עצמו הענין פעמים מספר תוך שהמוכר הולך ומגדיל את כמות החפצים התלויים במסמר שבדירה. חייו של הקונה הפכו לגהינום. יום יום שעה שעה היה עסוק בנתינת מענה למוכר המוזר שניהל מושבה שלימה על גבי המסמר שנותר בבעלותו. לאחר מספר חודשים, נשבר הקונה וביקש מהמוכר להחזיר את המקח חזרה ולקבל את כספו. אולם המוכר סירב. בדלית ברירה נאלץ הקונה לשכנע את המוכר לקנות חזרה את הכסף בפחות משוויו האמיתי ובוודאי שבפחות ממה שהקונה שילם בעבורו. כך יצא הקונה מן העסקה בשן ועין, בהפסד ממון וללא הדירה.
כשעושים עסקים עם הרוע בעולם, יש מצבים שבהם אסור לוותר אפילו על מסמר. העמידה צריכה להיות עקשנית ובלתי מתפשרת. לא תשאר פרסה משמעו איננו מתפשרים אף על קוצו של יוד. אין הסכמים עם הרע. יש עמידה קשוחה וחד משמעית שאין בה וויתור.
פרעה נמצא כבר על סף תבוסה. הוא מנסה לחלץ נצחון דחוק או לפחות הפסד מכובד. הוא מנסה להשאיר אצלו את הצאן ואת הבקר. הנצחון הזה איננו רק ענין של מלחמה על הכבוד. הנצחון הזה הוא בעצם סמל להשרדות. אם ישראל יצאו וישאירו אצלו את הצאן והבקר, הרי המשמעות תהיה שישראל נאלצו לעשות משהו מתוך התחשבות בדעתו. פירוש הדבר כי הוא ממשיך לשמש פונקציה כל שהיא. את זה אין משה רוצה לתת לפרעה. לא תשאר פרסה משמעו שבניגוד לרצונו של פרעה להיראות כמי שמכתיב את התהליכים, עם ישראל מתנהל על פי תהליכים משלו ועל פי תכנית משלו. דווקא החירות הגמורה הזו היא שמבטלת את הקיומיות שפרעה רוצה להשיג. הוא מחפש פרסה, משהו, קיום כלשהו, הוא מחפש להשאר, לשרוד. אבל משה מוציא ממנו את הכל. לא תשאר פרסה
הדוגמא החזקה ביותר להתנהגות הפוכה מזו היא התנהגותו של שאול במלחמת עמלק.
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:
(ספר שמואל א פרק טו פס' ג)
מהי הקפידה הגדולה על החרמת כל אשר לו, ועל איסור החמלה עליו? שוב חוזר לפנינו הרעיון האמור. בהתמודדות עם הרע המוחלט יש צורך להיות נחרץ. אין מקום לפשרות, לרחמים, לחמלה.
במלחמה עם עמלק נשארה לא רק פרסה, אלא אף יותר מכך. שאול חומל על אגג. אפשר רצה לכבד את שמואל במצוות מחיית זכר עמלק ולכן מותיר את אגג בחיים. מה שאירע כתוצאה מאותו הלילה נרמז בברכת אשר הניא אותה אומרים אנו מידי שנה לאחר קריאת מגילת אסתר:
הָמָן הוֹדִיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו וְעוֹרֵר שִׂנְאַת אַחִים לַבָּנִים:
וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל. כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב:
חז"ל מלמדים אותנו כי באותו הלילה בו נותר אגג בחיים, ממתין למותו על ידי שמואל, הוא בא על שפחה אחת ומביאתו זו נולד המן.
הקטע הזה מלמד אותנו גם על מה שקרה כתוצאה מחמלה זו. בחמלתו על אגג נולד אויב. החמלה הזו המותירה לרוע שם ושארית, היא שאחראית לכך שבסופו של דבר ירים הרוע ראש בשנית.
בדקה התשעים על סף הנצחון יש לו לרוע דרכים רבות לגרום לכך שהנצחון לא יהיה מושלם. לעיתים נוקט הוא בדרך של בקשת רחמים. לעיתים נוקט הוא בדרך של מצוה – למען זבוח לה' אלקיך...
בפרשה שלנו נוקט הרוע בטקטיקה אחרת. פרעה מניח שמשה ישמח כל כך על האפשרות לצאת, עד כדי כך שהוא יהיה נכון להתפשרות על הצאן והבקר וכך יוכל פרעה להיראות כמי ששילח את העם ולא כמי שהובס. משה איננו מתפתה. לא תשאר פרסה.
