פרשת שמות – איכפתניקיות
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור הפרשה שלנו עומדת על קוטב של ניגוד. מצד אחד אנו חווים בתחילת הפרשה את הירידה הגדולה למצרים. את הגלות בהתהוותה. מן הצד השני אני חווים את התחלת הגאולה בדמותו של משה רבנו וכל מהלך לידתו, גידולו, נישואיו, היותו לאיש ראוי להושיע את ישראל.
קריאה של הפרשה עשויה ללמד אותנו מעט על העקרונות המשמעותיים והחשובים לנו להבנת תהליכי גלות וגאולה במישור החברתי והציבורי.
ראשיתה של הגלות ב"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א, פס' יא) על משמעות הבניה הזו של ערי המסכנות לפרעה אמרו במדרש: "את פיתום ואת רעמסס רב ושמואל חד אמר פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולע" (שמו"ר פר' א אות י). פרשני המדרש מבארים את האמור במדרש בקישור אל המציאות הממשית של בניית ערי המסכנות. פיתום ורעמסס נבנו על הדלתה של מצרים. מקום בו האדמה בוצית, טובענית, רטובה וספוגה במים. במציאות זו נילושו אבני הבנין שהוכנו מחומר, ומחלקי חציר וקש, יובשו במלבן שהוא מעין דפוס של לבנה גדולה. לאחר הייבוש הונחו הלבנים במקומם המתוכנן. אלא שכאן קרה מה שרב ושמואל מתארים במדרש. "חד אמר פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס". כשהיו מניחים את הלבנים המיובשות על האדמה הבוצית וספוגת המים, היו הלבנים סופחות אליהן את המים ומתחילות מיד להתפורר ולחזור למצבן הראשוני - עיסת בוץ. "וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולע". כשהיו מניחים את הלבנים על האדמה הבוצית והטובענית, היו הלבנים שוקעות מיד בתוך הבוץ הטובעני ונבלעות שם. אם נעמוד על המשמעות הפשוטה של עבודה מן הסוג הזה, הרי שהמדובר כאן בעבודה לשם עבודה. אין זו עבודה בעלת תכלית אלא עבודה שנועדה להעסיק את העובדים ללא כל מגמה וללא כל מטרה.
לעבודה ללא כל מטרה וללא כל תכלית יש השפעה חזקה מאד על העוסקים בה. הם מאבדים את הענין בעבודה. הם מבינים שבעצם אין משמעות למה שהם עושים מעבר לעצם העובדה שהם עושים. כיון שכך הם מאבדים ענין בנעשה. הם עושים לא מתוך תחושה של אכפתיות, שליחות, או הבנה. הם הופכים להיות רובוטים.
היתה זו תכנית ערמומית וחכמה להביא את עם ישראל למצב שכזה. תחושת חוסר האכפתיות היא אחד הסממנים של הגלות. כמות גדולה של אנשים הולכים ללא מטרה, ללא תכנית, ללא סיבה, ללא משמעות. הם לא באים משום מקום, והם גם לא הולכים לשום מקום. אין להם אחריות וגם אין להם תקוה. הם פשוט חיים את הרגע. עבדות. גלות.
מלך מצרים מצווה על המילדות העבריות להרוג את הבנים ולקיים את הבנות. על פשרו של הצו הזה אמר רש"י: "לא היה מקפיד אלא על הזכרים שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם". (רש"י, שמות א פס' טז). סטריאוטיפית, מסמלת הבת דמות פסיבית, והבן דמות אקטיבית. איצטגניניו של פרעה מזהירים אותו מפני בן העתיד להוולד ולהושיע את ישראל. האצטגנינים אינם חוששים מפני המסה הגדולה של הבנות הנולדות לעם ישראל. הם חוששים מפני ילד אחד, בן, שיושיע את ישראל. הם אינם מודאגים מאוסף של אנשים החיים בתחושה של חוסר אכפתיות. הם כן מודאגים מאדם אחד שיגלה סימן של אכפתיות, יוזמה ורצון, שיקח על עצמו את התפקיד להניע תהליך, מה שיהפוך את המסה העצומה למסוכנת.
וכאן באה לידתו של משה. דרשו חז"ל במדרש: "כיון שגזר פרעה ואמר כל הבן הילוד אמר עמרם ולריק ישראל מולידים מיד הוציא את יוכבד... וגרש את אשתו... עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן אמרה לו בתו גזרתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ונקבות פרעה רשע הוא וגזירתו ספק מתקיימת ספק אינה מתקיימת אבל אתה צדיק וגזירתך מתקיימת עמד הוא והחזיר את אשתו עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהם" (שמו"ר, פר' א אות יג). גזרתו של פרעה פועלת בדיוק כפי שרצה פרעה שהיא תפעל. עמרם פורש. הוא מפסיק לעשות. אמנם פרעה לא גזר אלא על הזכרים, אבל הוא פעל פעולה שהביאה לכך שגם הנקבות לא תוולדנה. עמרם ואחריו העם כולו שוקעים בפסיביות, באי עשייה. וכאן באה דמותה של מרים, שכלשונו של המדרש הדורש את שמה הנוסף 'פועה' במשמעות של "הופיעה פנים כנגד אביה", היא תובעת עשייה, ותהא העשייה הזו אשר תהא, אבל חייבים לעשות.
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן" (שמות ב, פס' ב). בן נולד. תנועה מתחילה. תנועה שיש בה קיום. תנועה שיש בה עשייה, אכפתיות, אחריות, וממילא גם גאולה.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם (שמות ב, פס' יא) ופירש רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם". אל מול חוסר האכפתיות, אל מול האדישות שהשעבוד כפה על עם ישראל, מציב משה מודל של התייחסות, לקיחת אחריות, אכפתיות. נהוג לומר כי פרשנותו של רש"י לפסוק זה היא בעצם מענה לפרשנותו לתחילת פרשת ויחי, שם פירש רש"י: "לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד" (רש"י, בראשית ז פס' כח). ראשיתה של הגלות בסתימת העינים והלב. כשמפסיקים להרגיש, כשמפסיקים להתייחס, כשהופכים לעבד שכל חייו הינם חסרי משמעות. ראשיתה של הגאולה היא בנתינת עיניים ולב לחוש, להרגיש, להתייחס, ובעיקר לצרתם של אחרים.
"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". (שמות ב, פס' יא-יב). משה רואה. הוא רואה את הכאב, הוא רואה את העוול. הוא לא רק רואה אלא גם מגיב. האכפתיות מביאה אותו לידי מעשה, לידי נטילת אחריות. המשמעות אליה התרגלנו ל'וירא כי אין איש' היא שמשה צפה לעתידו של אותו האיש ומצא שאין בו כל זרע המצדיק את המשך חייו, ולכן הרגו. יתכן שאפשר ללמוד את הדברים בדרך שונה במקצת והיא על משקל "במקום שאין איש". משה רואה ושם לב שאין אף אחד אחר שיגיב. הוא איננו מתרץ את אי התגובה שלו באמירה מן הסוג של "לאף אחד זה לא אכפת, אז למה שלי יהיה אכפת". ההיפך הוא הנכון, מכיון שלאף אחד אין זה אכפת, מוצא משה את עצמו מחויב בדבר ולכן הוא מגיב.
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר". (שמות ב פס' יג-יד). משה ממשיך בשרשרת הפעילות האיכפתית שלו. הוא יוצא ביום השני ורואה שוב עוול שהוא מרגיש חייב להגיב אליו. המכה איננו אוהב את ההתערבות של משה. טענתו "מי שמך", נשמעת לנו, אם נשתמש בעברית של שווקים, כטענת "מה זה עסק שלך". המכה מצפה שמשה יתנהג כפי שמתנהגים כולם, לא רואים לא שומעים, לא מדברים. כולם עסוקים ומחופרים בתוך עצמם. ההכאה של איש עברי על ידי איש עברי מתאפשרת על ידי האדישות וחוסר האיכפתיות החברתית.
"הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי". גם אתמול התערבת! גם אתמול דחפת את אפך למה שאיננו שייך לך! האיש העברי המכה, דורש את דמו של המצרי שנהרג אתמול! לא זו אף זו, חז"ל מלמדים אותנו כי האיש המכה של היום היה בעצם האיש המוכה של אתמול, שכן העידה התורה "וירא כי אין איש". איש לא היה שם בשעה שהכה משה את המצרי ביום האתמול. מנין ידע המכה של היום על סיפור יום האתמול? הוי אומר המכה של היום היה המוכה של אתמול והוא זה שנושע על ידי התערבותו של משה. אולם היום כשהדברים נוגעים אליו, הוא מוכן לדרוש את דמו של המצרי שהכה אותו אתמול ובלבד שמשה לא יהיה לאיש שר ושופט. הוא מבקש לשקוע באדישות המהווה את הקרקע הנוחה להתפתחות כל עוולה.
"וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר". מפרש רש"י: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אמות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך" (רש"י, שמות ב פס' יד). כשמשה רואה עד כמה שקוע עם ישראל באדישות, ועד כמה האדישות הזו היא מצע נוח להתפתחות של עוולות, הוא מבין את סוד קיומה של הגלות. המהות של הגלות היא חוסר האיכפתיות, האדישות.
משה נאלץ לברוח. משה איננו מוותר על הנטיה שלו ללקיחת אחריות: "וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם." (שמות ב, פס' טו-יז). משה רואה את העוול הנעשה לבנות יתרו והוא איננו יכול להחשות. הפעם אין המדובר בעמו שלו. הפעם מדובר בעוול כעוול, כשהוא נעשה במקום זר, לאנשים זרים שאין לו כל אחריות עליהם. אבל התכונה המיוחדת הזו שנחן בה משה היא שמניעה אותו להתערב שוב ושוב ולדרוש את הצדק ואת המשפט.
תשומת הלב של משה, האיכפתיות שלו, מובעת בצורה חזקה ביותר במעמד הקדשתו למושיען של ישראל: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג, פס' ב-ג). הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. ומה זה עניינו של משה? מדוע לא יבער הסנה? האם זו סקרנות גרידא? לא! זו איכפתיות. אם קורה דבר מה, יש אפשרות שיש לכך משמעות לגבי, ואם כן, אני חייב להיות מעורב.
ואכן "וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג, פס' ד). כיון שסר לראות לכן קרא אליו האלקים מתוך הסנה. מי שאכפת לו, מי שזה מעניין אותו, מי שמטריח את עצמו לשים לב, הוא זה שזוכה שידברו אליו. מי שמסתובב אדיש בעולמו של הקב"ה, לא יראה סנה, לא יראה אש, לא יראה איננו אוכל, וגם לא ישמע כשהאלוקים יקרא לו...
אחי ורעי! נמצאים אנו בעולם בו האדישות וחוסר האיכפתיות מכרסמים בכל פה. אדישות זו מאפשרת לעוולות נוראיות להתפתח. אנו עדים מידי שבוע למעשי זוועה שנעשים בתוך החברה, ואנו יודעים שהמעשים הללו מתאפשרים הודות לאדישות הציבורית. אנחנו צריכים לחנך את עצמנו לאיכפתיות. החינוך הזה מתחיל בקטנות, בהרמת לכלוך מן הרצפה, בסיוע למתקשה, בתיקון של הדורש תיקון, בנתינת העיניים והלב.
אנחנו זקוקים לעיניים כדי לראות וללב כדי לקיים בעצמנו "וידעת היום והשבות אל לבבך". לא רק לראות אלא גם לקחת ללב.
הגאולה מביאה בעקבותיה דפוס עבודה אישית חדשה. דפוס של איכפתיות ושימת לב. לקיחת אחריות על גורלנו ועל גורל עמנו. רק מתוך האחריות הזו נוכל לקדם את הגאולה ולזכות לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
