פרשת וישלח - עם אלוקים ועם אנשים – ותוכל
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור אחד הנושאים המיוחדים שאנו קוראים עליהם בפרשתנו הוא מלחמת יעקב עם המלאך. הדברים שייכתבו להלן הם בבחינת הצעת פרשנות לסיפור המאבק, הצעה שיש בה כדי להנחות אותנו, עובדי ה', בעבודתנו. נפנה אם כן לקריאה סדורה של סיפור המאבק תוך שאנו מפרשים אותו.
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר
יעקב נותר לבדו. זוהי מלחמה של האדם עם עצמו כשהמלאך נוכח שם. המדובר הוא במאבק פנימי ולא מאבק עם כוחות חיצוניים. לפנינו חזיון יסודי של האדם במלחמתו הפנימית. השאלה היא, מה טיבו של המלאך בכל המעמד הזה שהוא, לכאורה, מעמד של מלחמה אינדיבידואלית.
מסתבר שהמלאך המופיע כאן, מסמל משהו. הוא עשוי לסמל את המאבק ההיסטורי של בני האדם עם דמותם של המלאכים. כשבא הקב"ה לברוא עולם, עמדו המלאכים וטענו בפני בורא עולם בגנותו של האדם. "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלקים" (תהלים ח, ו). לדידם של המלאכים, האדם אינו ראוי לאמון שבורא עולם נותן בו. האדם הוא כה נמוך, כה גשמי, כה מוגבל, עד שאין כל סיכוי כי יצליח לעמוד במשימות שבורא עולם מטיל עליו.
בסיבוב שני חזר עימות זה והופיע בעת שבא משה רבנו לקבל את הלוחות, על מנת להביא תורה לעם ישראל. שוב חוברים עליו מלאכי מעלה ובמחווה של זלזול הם שואלים "מה לילוד אישה בינינו". משה רבנו, המייצג עבורנו את המדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול המין האנושי להעפיל, נתפס בעיני המלאכים כילוד אישה, כנחות, כבשר ודם.
העימות העקרוני של האדם עם המלאכים הוא עימות המפגיש את האדם עם מגבלותיו, עם נחיתותו, עם מגבלות ונטיות הגוף. זהו אם כן טיבו של המאבק. עומד המלאך, ובז לאזלת ידו של יעקב. עומד המלאך ומזלזל בכל מה שיעקב מנסה להשיג. לדידו של המלאך, יעקב אינו מסוגל. הוא בסך הכל בשר ודם. לפנינו אדם שהציב לעצמו מטרות עליונות בחיים. אדם שהיה רוצה להגיע לקדושת המלאך ואולי אף למעלה ממנה. יודע הוא יעקב את שכתבו בספרי הקבלה, כי נשמת האדם גבוהה היא מנשמת המלאכים. רוצה הוא לממש את העליונות הזו. במאבקו זה נפגש הוא במגבלותיו החומריות. בנטיות הגשמיות. ביצר הרע.
המאבק הוא מאבק על האמון בבני האדם. המאבק הוא מאבק להצדיק את ההחלטה של בורא עולם לברוא את האדם בכל זאת למרות קטרוג המלאכים. והמלאך, הוא מזכיר לאדם כל העת את מגבלותיו, את חסרונותיו. הוא מנסה לשבור את רוחו של האדם. לקבע בו את התחושה ואת האמונה כי אכן איננו מסוגל להעפיל אל הגבהים שהציב לעצמו.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ
יעקב אבינו לא נשבר. המפגש עם החומר לא מחליש אותו, אלא אולי אדרבה – מחזק אותו. הוא יודע שיש לו את האמצעים להפצת הקדושה. להביא את הקודש אל תוך המציאות. אל מול מלאך, שרגליו רגל ישרה, שאין לה כל אפשרות להפוך להיות נושאת המסר האלוקי בעולם, מציב יעקב שתי רגלים בריאות. 'מהלכים בין העומדים האלה' (זכריה ג, יז). מהלכים הפועלים ללא הרף למען הפצת תורתו של בורא עולם. רגלים הממהרות לרוץ לכל דבר שבקדושה. הגוף איננו רק מגבלה אלא גם אפשרות. את זאת יודע יעקב ולכן "וירא כי לא יכול לו".
"ויגע בכף ירכו" - נגיעה קלה והמלאך הופך את יעקב לבעל מום. בעל מום. כמה זה מעכב. כמה זה ממחיש את המוגבלות החומרית של האדם. שוב לא יוכל יעקב להיות בן חורין ולהתגבר על המגבלות החומריות. שוב לא יוכלו רגליו לרוץ לכל דבר שבקדושה. יעקב יהיה מוגבל מכאן ואילך בתוך מסגרת חומרית שתעכב עליו. ויותר מכל תאמר לו כי הוא אדם מוגבל. מוגבל בעצם היותו אדם.
תפקיד הנגיעה הזו לא היה רק כדי להכריע את הקרב פיזית. תפקיד הנגיעה הזו היה כדי להזכיר ליעקב את מגבלותיו וממילא גם לשבור אותו מבחינה מוראלית. לתת לו את התחושה החזקה ביותר שהוא בעצם אינו מסוגל.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי
המלאך ממהר לברוח בטרם יעלה השחר. בטרם יופיעו זהרורי האור הראשונים. המלחמה הזו שייכת ללילה. לא היתה זו אלא מלחמה פסיכולוגית. מלחמה של הבהלה, זריעת פחד ומורך. "שלחני כי עלה השחר". עם עליית השחר יתברר שאין כל יסוד לכל הפחד הזה שנזרע במהלך הלילה. בטרם יכירו הבריות את השקר ואת הרמייה שבטענות הרוע הללו, אותן הטענות האומרות שהאדם איננו מסוגל, מבקש המלאך לסגת.
"ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני". על טיבן ומשמעותן של ברכות יכולים אנו ללמוד מיעקב אבינו המברך את בניו באחרית ימיו. בסיומן של הברכות מדגישה התורה "וזאת אשר דבר להם אביהם, איש כברכתו ברך אותם". הברכה היא בבחינת "איש כברכתו". לכל אחד מן הבנים ניתנה הברכה הראויה לו על פי עניינו, אופיו, ואישיותו. הברכה לא נועדה אלא לחשוף את היכולת המיוחדת המוטבעת באישיותו של כל אחד ואחד מן הבנים. "לא אשלחך כי אם ברכתני". לא אשלחך עד שתגלה לי את כוחי האמיתי. מי אני? האם אני באמת מסוגל? האם יכול אני לנצח במאבק הזה? אתה, אויבי המר, היודע את כוחי מתוך המאבק, האם תוכל לגלות לי בעצם מי אני, ומתוך כך תברכני?
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב
בטרם יאמר המלאך ליעקב את פסוקו, את שמו, הוא פונה ליעקב בשאלה כי יאמר הוא עצמו את שמו. מה שמך? מהי הדרך בה אתה תופס את עצמך? כיצד אתה שופט את עצמך?
"ויאמר יעקב". יעקב הוא שמו. הוא יעקב האוחז בעקב עשו. הוא יעקב הנולד שני. הוא יעקב התם. הוא יעקב המרומה. הוא יעקב הנלחם. יעקב יודע מי הוא ומה שמו. הוא יודע עד כמה קשה היא דרכם ומלחמתם של בני האדם האחוזים ודבוקים בעקב עשו. "עוון עקבי יסוביני". אנשים שכל כך מקושרים אל עולם החומר והוא משפיע עליהם ומונע מהם להשיג את הדרגה הרוחנית שאליה הם צריכים להגיע. זהו שמו של יעקב עד היום. שם המאבק. יעקב ממתין לברכה. יעקב ממתין לדעת האם יוכל להכיר את עצמו טוב יותר באמצעות המלאך. ואכן כאן באה הברכה בפה מלא:
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל
"לא יעקב יאמר עוד שמך". לא. אינך יעקב. הקרב הוכרע. הוכח אחרת. הוכח שאין כאן מלחמה אלא שיש כאן משהו אחר. הוכח שהעולם החומרי שבתוכו יעקב חי איננו עולם שיעכב עליו את ההשגה הרוחנית. עתיד יעקב לעלות למעלה מדרגת המלאכים. "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". אכן גדולה מדרגת יעקב ממדרגת המלאך. גם אלקים וגם אנשים. גם עולם רוחני וגם עולם חומרי. והכל עולה יחדיו בחוברת.
"ותוכל". כאן הודה לו על הברכות, אומרים חז"ל. כאן כשאמר לו המלאך את המילה "ותוכל", התכוון לומר ליעקב כי הוא מסוגל. לעולם לא ירשה לעצמו לשוב ולפחד. לשוב ולהסס. "ותוכל" משמעו – כן אתה יכול! האמן כי אתה יכול. או אז לא תצטרך שוב להלחם עם מלאכי ההפחדה והבהלה של הלילה ההוא.
וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם
מיהו זה המלאך? מיהו הנלחם? אין לו שם. אכן אין לו שם. הוא מופיע בחסות החשיכה ונעלם עם קרני האור הראשונות. הוא הפחד של האדם ממגבלותיו. הוא הפחד מפני הכשלון. הוא הפחד מפני קשיי ההתמודדות. אין לו שם בכלל. הוא תוצר פרטי של האדם. הוא תוצר של הלילה הפנימי, של הפחד, החושך.
"למה זה תשאל לשמי". לי, אומר המלאך, בניגוד אליך, יעקב, אין שם. אני לא אמיתי. אני בנוי על ההפחדה אני בנוי על המורל הירוד. אני בנוי על חוסר הבטחון העצמי.
עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה
בדברו אודות המוות, כתב הרב קוק:
"המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות... הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מוות... יראת המוות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב חטא... כל עמל האדם סובב והולך הוא להינצל מן המוות" (אורות הקודש ח"ב מ-מא).
לפנינו חזיון שאיננו אמיתי. זהו תהליך של הפחדה. המוות מקושר עם הגוף. שוב בזים הם בני האלמוות לאדם הפוחד מפני המוות. פחד זה מכניס יאוש, חוסר אונים, וחוסר תקווה. האדם בקטנותו. יראת המוות היא כל כך עוצמתית עד שהמוות הופך להיות לממשות מאיימת ממש. "ויאבק איש עמו".
ובהמשך הדברים שם כתב הרב קוק:
מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, 'על כל נפשות מת לא יבא', 'לנפש לא יטמא בעמיו' (שם).
הדרך היחידה בה מצליחים הכהנים להימנע מן המאבק עם המוות ולהישאר בקדושתם, היא על ידי העברת עיניים מן החזיון הנורא הזה שכל כולו אינו אלא אחיזת עיניים, אלא שאין דרך אחרת להימלט מהשפעתו.
"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה... עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". בני ישראל החפצים בחיים, הדבקים באופטימיות, באמונה בכוחו של האדם להתעלות ולהתגבר, לא יאכלו את גיד הנשה. אין הם מתמכרים לעיסוק בנחיתותו של האדם אלא בגדלותו. אין הם מקשיבים לקולות המזלזלים במעמדות הגשמי של האדם. אין הם אוכלים את גיד הנשה, הגיד המסמל כל כך את מעמדו החומרי של האדם בכלל ושל יעקב בפרט. מעבירים הם את עיניהם ממנו ונושאים עינים לגדולת האדם, לנשמתו הנשגבה, ומאמינים כי "ותוכל".
