ויקהל פקודי - דיינו!
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור אחד היסודות הגדולים של ליל הסדר זה העניין של סיפור יציאת מצרים. 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. החובה הזאת לספר ביציאת מצרים, מביאה אותנו לאיזושהי נקודה מדוייקת בתוך העניין הזה של סיפור יציאת מצרים, וזה העניין של הכרת הטוב. בהרבה מובנים אנחנו באים לליל הסדר בכדי לומר לרבש"ע תודה. תודה על כל הטוב שנתת לנו. בואו נתבונן לרגע בפירוש של המילים 'הכרת הטוב: 'טוב' – אנחנו יודעים מה זה. 'הכרה' – משמעה, להכיר בטוב. כנראה, שיש אנשים שטוב להם והם מקבלים טוב, אבל הם לא מכירים בזה. להכיר משמעותו, לזהות. לאבחן, לדעת שזה שם. יוסף 'מכיר' אחת אחיו. הם לא הכירוהו. פירוש הדבר, זה נמצא לפניו, אך הוא לא מזהה. משמעות הכרת הטוב, זה לדעת את מהותו, קיימו, נוכחותו של הטוב. הטוב פה. אתה מכיר? אתה רואה? אתה מרגיש? זה טוב.
כיוון שכך, החובה שלנו לספר ביציאת מצרים, עניינה זה לדעת כמה טוב. כי לפעמים אנחנו לא יודעים כמה טוב לנו. אז אנחנו קובעים ערב בשנה, שבו אנחנו מספרים כמה טוב, בהקשר של יציאת מצרים. 'שאילו לא הוציאנו ממצרים הרי אנחנו ובנינו ובני בנינו עבדים במצרים'. עכשיו, כשיצאנו ממצרים, מה קיבלנו? הבה ונמנה, הבה ונספר. בואו ונכיר טובה למי שהיטיב לנו. הכרת הטוב.
אחד הקטעים בהגדה של פסח שמאוד משקפים את העניין ל הכרת הטוב, זה הקטע של 'דיינו'. 'כמה מעלות טובות למקום עלינו'. אילו הוציאנו, ואילו זה ואילו זה... על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת שהוציאנו ממצרים, ובקע לנו את הים וכו' וכו'. האם אתה מכיר בכל הטוב שקיבלת? אתה מרגיש כמונה מעות שקיבלת גם את זה, וגם את זה... – בוא נדבר על זה. חשוב לספור את זה.
אבל אני רוצה להעמיק עוד יותר, ולהתמקד במילה 'דיינו'. הרי כל הפייט מסתובב סביב המילה הזאת. פירוש, כתוב בחז"ל: "שד"י - אני שיש באלוקותי לכל בריה ובריה". באר הר"ר שמחה בונם מפרשיסחא: אנחנו בד"כ רגילים למדוד את הטובה, וממילא גם את הטובות של הקב"ה – לפי הגודל והכמות. בגלל זה אנחנו לפעמים שוכחים לשים את המבט, ולהתמקד ולהתרכז בפרט הקטן שאותו קיבלנו, בחלק הקטן ביותר. כשבאים אלינו ואומרים שיש די באלוקותי לכל בריה ובריה, פירוש הדבר, שלא תסתכל בכל הגדולות, 'וואו'- יש מיליונים של ציפורים. ציפור אחת. אל תגיד כמויות אדירות של מים. טיפה אחת. אתה צריך להתרגל למצוא את ריבונו של עולם גם בפרטים הקטנים. ההישגיות הורגת אותנו. כל דבר אנחנו מונים ומחשבנים, וזה גורם לנו שאנחנו לא מסתכלים בקטנות, וכאן מתחייל להתפתח החיסרון של היעדר הכרת הטוב. אם אדם היה יודע להכיר טוב על טיפת מים, ממילא כמה הוא היה מכיר טובה על כוס מים.
אנשים אומרים שאם אדם רוצה לדעת כמה טוב לו, שילך ויעשה ביקור בבית חולים, ויראה מה יש, אח"כ הוא יגיד ברכות השחר בכוונה גדולה, כל ברכה וברכה זה יהיה ב'לשם ייחוד' גדול. המכין מצעדי גבר. פוקח עיוורים. ממש 'טובה כפולה ומכופלת'. אך אנחנו הרי שטופים ורגילים ל'מה רבו מעשיך ה''. מתי אנחנו תופסים התפעלות? כשאנחנו הולכים למפלי הניאגרה. הרב קוק אומר שכשכם שחובה על האדם לומר 'מה רבו מעשיך ה'', כך גם חובה עליו לומר 'מה קטנו מעשיך ה''. הקטע הוא שאתה מוצא בעצמך את יכולת ההתבוננות וההכרה בקטן, ובזה אתה מוצא סיפוק ברבש"ע כמו שאתה מוצא את זה בגדול. ללמוד להכיר את הטובה בכל דבר. גדול וקטן.
כיוון שכך אנחנו מבינים קצת יותר טוב גם כן את המדרש השני על שם שד"י. "אני הוא שאמרתי לעולמי די". כתוב במדרש, שכשאמר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, הלך ונמתח הרקיע מאוד, עד שאמר לו הקב"ה – "די". פתאום אנחנו מבינים את זה אותו דבר. מה זה שהקב"ה אומר לרקיע די? זה לא שאנחנו אומרים שאם הקב"ה ברא את זה, זה חייב להיות גדול. אז השמים נמתחים, ונמתחים. אך הקב"ה אומר דבר פשוט: מי שלא יכול למצוא את רבש"ע בחתיכה קטנה של רקיע, ממילא גם לא יוכל למצוא אותו ברקיע ענקי, וכן ההפך. העניין של הכרת האלוקות והכרת הטובה, זה לא עניין של כמויות. זה למצוא את הטוב בכל דבר ודבר. לראות בטוב ה'. לראות, להכיר, לדעת להכיר טובה.
וזה העומק של הפיוט הזה, של 'די דיינו', יש דיינו אחד שכל הווארטים נאמרים עליו: 'אילו העמידנו ליד הר סיני, ולא הביא לנו את התורה, דיינו'. מה? הביאו אותי עד לכאן, ולא קיבלתי את התורה, ואני אמור להגיד על זה תודה? לא דיברנו על תורה? רימו אותנו? בטח היינו דופקים על השולחן. אך כאן אנחנו יושבים עם כל הספרים, וקיבלנו את התורה. ניקח עוד דוגמה: 'אילו הביא לנו את ממונם, ולא קרע לנו את הים, דיינו'. מה דיינו? מה היה קורה? היו מוציאים ממך את הכסף, ומחזירים אותך לעבד במצרים. מה דיינו בזה? וזה ככה בכמה וכמה בתים בפיוט, ועכשיו מגיע התור של כל ההגדות להגיד את כל הווארטים... ידידיי, לעניות דעתי המסר הגדול בכל הפיוט הזה, שתמצא לראות את הטוב בכל דבר שאתה מקבל, וגם אם קיבלת חצי, זה גם בסדר. גם על חצי צריך לדעת לומר תודה. גם אם זה לא כל החלומות שלך. אבל קיבלת משהו? תאמר תודה. זה היסוד הגדול של הדיינו.
האמת היא, שיש כמה פעמים בתלמוד שמופיעה המילה דיינו, אחד הפעמים זה בסיפור של ר' חייא. אשתו של ר' חייא היתה מצערת אותו. ולמרות זאת, לכל מקום שהיה הולך והיה רואה משהו שהיא אוהבת, היה קונה לה. שואלת הגמרא: והרי היא מצערת אותו? למה שיקנה לה? עונה הגמרא: 'דיינו שמגדלות את בנינו, ומצילות אותנו מן החטא'. והרי היא מצערת אותך ואין לך חיים? – אבל היא מגדלת את ילדיך? כן. והיא מצילה אותך מן החטא? כן. תתחיל לשיר 'די דיינו'. לדעת להכיר מה קיבלת. וחשבתי לצרף את זה שזה בדיוק התיקון לחטא אדם הראשון. כשהקב"ה בא לאדם הראשון ושואל אותו מה עשית? הוא עונה: 'האשה אשר נתת עמדי היא השיאני ואוכל'. אומר רש"י בשם המדרש: 'כאן כפר בטובה'. אתמול ישבת ובכית איפה מוצאים אשה, ועכשיו כשקיבלת יש לך טענות. מדוע? לא מספיק לך. 'דמיינתי משהו יותר טוב'. אתה לא מכיר את המנגינה של דיינו? אתה לא מכיר בטובה? למה אדם הראשון לא שר דיינו?
עוד מעט אנחנו נתחיל לדון כמה צריכים לאכול בליל הסדר. כזית, שני כזיתות, שלושה כזיתו, ומרור כורך, וזכר, וזיכר וכו'. והכל מלא בשיעורי תורה וכו' ואנחנו נשב ונפלפל. על הדבר הזה עצמו יש מדרש מאוד יפה. המדרש אומר שישנם שני פסוקים סותרים: האחד, 'ישא ה' פניו אליך' השני: 'אשר לא ישא פנים ולא ייקח שוחד'. איך אפשר ליישב את שני הפסוקים הללו? מצד אחד, הקב"ה לא נושא פנים. אם כן, איך הוא מברכים 'ישא ה' פניו אליך'? אומר המדרש: "אמר הקב"ה: כשם שהם נושאים לי פנים כך אני נושא להם פנים. כיצד? כתבתי בתורתי 'ואכלת ושבעת וברכת' ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה, ונושאין לי פנים ומברכין, ודקדקו על עצמן עד כזית עד כביצה. לפיכך 'ישא ה' פניו'".
אומר על זה ר' שמחה בונים מפרשיסחא, מדוע האדם מברך עד כזית וכביצה? מורי ורבותי, על זה אנחנו מדברים. מדוע האדם מברך? כי הוא שבע. איך אמא שואלת אותנו? 'שבעת'? ואנחנו עונים: 'אני מפוצץ'. אוכלים לפי כמויות. מגיל אפס עוקבים אחרי התינוק 'כמהCC הוא אכל'? אבל כשאנחנו מגיעים להלכות ברכות, אנחנו לא מברכים לפי כמה 'ושבעת', אלא שיש אצלנו בהלכות ברכות את היסוד של הכרת הטוב.
היה לי פעם חבר שהחזיק בכיס גרעין משמש שהיה בפה של הרבי מגור. הרבי מגור אכל משמש, ואת הגרעין שהוא פלט מפיו – זכה בו החבר, וכיוון ש'נתקדש בקדושת מחיצות', הוא שם את זה בכיס לזיכרון. אילו הרבי מגור היה נותן לך לא גרעין, אלא משמש בכבודו ובעצמו, או תפוח – מה אז הוא היה עושה? -ואם זה לא היה הרבי מגור אלא רבש"ע בכבודו ובעצמו? צריכים להכיר בטובה. כשהקב"ה נושא להם פנים, זה לא שוחד או 'לפנים משורת הדין' אלא שכשהם מקבלים ממני משהו, הם לא מסתכלים כמה הם קיבלו, אלא על עצם הקבלה. לכן הם מברכים. והרי לא נהייתי שבע? אז מה! הרי קיבלת כזית! תאמר תודה!. אומר הקב"ה אף אני נושא להם פנים. ישא ה' פניו אליך. גם הקב"ה מסתכל על מה שאנחנו עושים בטובת עין. הם נתנו. ונכון שזה לא הכי שלם וכו'.
יש מקום להאריך, אבל אין מקום כאן. אנחנו אוטוטו לקראת יציאה לבין הזמנים, והיסוד של הכרת הטוב צריך ללוות אותנו לקראת היציאה לבין הזמנים, ולומר תודה לרבש"ע. היסוד הראשון זה תודה לרבש"ע על כל הטוב. היסוד השני זה הכרת הטוב למקום שחינך אותנו וגידל אותנו בזמן חורף שלם. הכרת הטוב לבית המדרש, לחברים, לדעת להכיר בטובה. דיינו. אילו היינו עושים רק את הסוגיא הזאת, 'דיינו' על אחת כמה וכמה שאנחנו עם הרבה דברי תורה. ואחרונים חביבים, מורי ורבותי, הכרת הטוב כלפי ההורים שלנו והקרובים שלנו. מפסגת הדיבורים הגבוהים של סוגיית קניין בטעות, אנחנו נופלים לתוך הדיבורים הקטנים של 'תוריד את הפח', ו'תקנה לי עוד חבילת מצות'... וכיוצא באלו עניינים, שכבר בא לנו להגיד: כבר יותר טוב בישיבה. אחי ורעי, הכרת הטוב. יש לנו בית, יש לנו הורים נהדרים, אחים נהדרים, כשמבקשים ממך משהו, תעשה בלב שמח, בנפש חפצה, תראה שאתה יודע את היסוד הגדול של 'דיינו'.
