שאלה שבועית - ברכת הרואה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השבוע ביקרו בישיבה אב ובנו מארצות הברית. הם מתארחים באחד מבתי המלון בארץ, ומתעתדים לחזור לחו"ל ביום ראשון בערב (אמצע חנוכה). את החדר במלון הם צריכים לפנות כבר בשעה 11:00 בבוקר. כך שבעת הדלקת הנרות באותו יום למשך היממה שלאחר מכן אינם 'מתגוררים' בכל דירה שהיא.
הואיל ונר חנוכה הוא 'מצות נר איש וביתו', מי שאינו נמצא בבית[1] אינו יכול לקיים את מצות הדלקת נרות חנוכה. נכון הדבר ביחס למשפחה זו, ונכון הדבר גם ביחס לחייל השוכב בשוחה באחת החזיתות.
עבור מצבים מעין אלו נאמרה ההלכה של 'ברכת הרואה', כך נאמר בגמ' בסוכה (מו.):
דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך, רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך. מאי מברך? אמר רב יהודה: יום ראשון, המדליק מברך שלש, הרואה מברך שתים. מכאן ואילך, מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת.
שאלה א] 'ברכת הרואה' בשאר מצוות- תוס' (סוכה מו. ד"ה הרואה) שואלים, מדוע דווקא בהדלקת נרות חנוכה תקנו ברכות עבור רואה שאינו יכול להדליק, ואילו בשאר המצוות- כלולב, סוכה ומזוזה לא תקנו 'ברכת הרואה'?
שאלה ב] ברכת הרואה בהדליקו עליו בביתו- דעת הרב עובדיה שבחור ישיבה בן עדות המזרח יוצא ידי חובת הדלקת נר חנוכה בהדלקת אביו בביתו (הואיל וכאשר הוא חולה הולך לבית הוריו). השאלה היא האם על בחור זה שיוצא ידי חובה בהדלקת נר חנוכה לברך ברכת הרואה כאשר רואה נר חנוכה או לא?
דעת המרדכי, המאירי (שבת שם) וראשונים נוספים, שגם מי שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך ברכת הרואה.
כך ניתן להבין גם מדיני הרמב"ם בהלכות חנוכה (ג, ד), שכתב:
וכל הרואה אותה ולא בירך, מברך שתים, שעשה ניסים לאבותינו ושהחיינו.
ובמגיד משנה על אתר מציין:
דעתו ז"ל שאע"פ שיצא מן המצוה כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו, מברך. וזה דעת קצת הגאונים.
מנגד השולחן ערוך (תרעו, ג) פוסק שמי שמדליקים עליו בתוך ביתו אינו מברך את 'ברכת הרואה'.
הרשב"א מקשה על המרדכי וסיעתו, מה הטעם שמי שהדליקו עליו בביתו ישוב ויברך? הרי כבר יצא ידי חובתו בהדלקה הנעשית בביתו! כיצד ישיבו אותם ראשונים על קושיית הרשב"א?
נציין, שבדברי רש"י (שבת כג. ד"ה הרואה) כתוב חידוש גדול עוד יותר מהמופיע במרדכי. לדבריו, גם אדם שמתעתד להדליק בביתו מאוחר יותר וראה נר טרם שהדליק, מברך ברכת הרואה! ובלשונו:
מצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה משום רבינו יעקב שלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה.
שאלה ג] שינוי הלשון ברי"ף – הגירסה לפנינו בגמ' הן ביחס למדליק והן ביחס לרואה היא 'צריך', אולם כשהרי"ף מביא את הדברים (שבת י. בדפיו) כותב:
אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, ור' ירמיה בר אבא אמר הרואה נר חנוכה חייב לברך.
שאלה ד] ברכת הרואה על הדלקה שאין 'מצוה' – האם ברכת הרואה שייכת גם על הדלקות שאינן הדלקות מעיקר דין המצוה – כהדלקה בבית הכנסת, כקטן שהדליק, על נרות הדולקים בערב שבת לפני כניסת השבת. וכן האם שייכת בזמן שלא שייכת בו הדלקה – בחורים שנרדמו טרם כניסת שבת חנוכה והתעוררו לאחר שקיעת החמה, ועתה אין ביכולתם להדליק, האם יברכו ברכת הרואה או לא?
שאלה ה] ברכת הגומל 'שומע כעונה'- ישנם בחורים בישיבה הנוהגים כשיטתו של הג"ר עובדיה יוסף, שכל נסיעה שעל כל נסיעה הארוכה יותר משבעים ושתיים דקות יש לברך הגומל. בדרך כלל טרם הברכה מכריז המברך בקול רם שמוציא ידי חובה את כל מי שמכוון לצאת.
שאלתנו היא האם יכול להוציא גם חייבי הגומל מקטגוריות אחרות – כיורדי הים או חולים?
האם בני אותו חיוב יכולים להוציא ידי חובה זה את זה? האם יש צורך בעניית אמן כדי לצאת ידי חובה (דבר שאינו נדרש עקרונית עבור 'שומע כעונה' רגיל.
שאלה זו מתעוררת למעשה בישיבה- כשבני חו"ל מגיעים לארץ מארצות מוצאות עולה בחור אחד לתורה ומברך הגומל וכל יתר הבחורים מכוונים לצאת ידי חובתם. השאלה האם חייבים הם לענות אמן כדי לצאת ידי חובתם, או לא?
תשובה
בקובץ 'אוצרות ירושלים' (חי"א) דן הרב יצחק זונדל שטרן בגדר ברכת 'שעשה ניסים' – האם נתקנה היא כחלק ממכלול הברכות על המצוה, או שמא הינה ברכת הודאה על נס, אלא שנסמכה להדלקה מחמת שהדלקת הנרות מזכירה לאדם את הנס. ובלשונו:
הנה יש לחקור בברכת שעשה ניסים האם זה בגדר ברכת המצוות, דכשמדליקין נרות חנוכה יש מצוה לברך להדליק וגם שעשה ניסים. ואם כן כל זה בגדר ברכת המצוות [והיינו דאף דאין זה ממש ברכת המצוות, מכל מקום כשתיקנו לברך ברכת להדליק שהיא ברכת המצוה, צירפו לזה עוד ברכה של שעשה ניסים, ונתנו לזה אותו גדר של ברכת להדליק]. או שזה בגדר ברכת ראיה על הנס, דוגמת המבואר בגמרא ברכות (נד:), שהרואה מקום שנעשו נסים לאבותינו מברך שעשה ניסים, והכי נמי כאן בשעה שרואה את הנרות נזכר בניסים שנעשו לאבותינו, וצריך לברך שעשה ניסים.
הרב אריה פומרנצ'יק בספרו עמק ברכה (הלל על נס, עמ' קכד) מבאר את שיטתו של הרמב"ם שהרואה מברך ברכת 'שעשה ניסים' גם אם מדליקים עליו, על דרך צד זה האחרון.
ברכת 'שעשה ניסים' אינה ברכה השייכת למעשה המצוה, אלא מעשה המצוה – יוצר ראייה של הנר, דבר המביא להזדמנות לברך את ברכה זו – להודות לה'. הודיה צריכה להיעשות על ידי האדם עצמו ועל כן גם מי שמדליקים עליו בביתו מברך ברכת הרואה. ובלשונו:
ונראה בדעת הרמב"ם דברכת שעשה ניסים אינה כלל על מצות הדלקה, וגם אינה על הנס של פך השמן, דהא ברכת הודאה היא, והודאה אינה אלא על טובות ה', וע"כ דהויא הודאה על נס הנצחון החשמונאים. ומה שמברכים אותה בשעת הדלקה או בשעת ראיית הנר, הוא כדתנן בריש פרק הרואה (ברכות פ"ט מ"א), דהרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל מברך שעשה ניסים לאבותינו, כמו כן כשרואה הנר חנוכה דהוי זכרון על הזמן ההוא, הוי כרואה מקום הנס, ולפיכך מברך על הנס. ואפשר דבברכה זו נכלל נמי הנס של פך השמן, אבל עיקרה על נס הנצחון.
עיקרון זה, שההודאה צריכה להיעשות דווקא על ידי האדם עצמו, מופיע כבר בדברי הב"ח בביאור דעת המרדכי:
דמה שמדליקין עליו בביתו אינו בא אלא לפטור אותו מחיוב המוטל על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא בחיוב על גופו ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו אם לא שעמד שם בשעת ברכה וענה אמן... אבל מלבד זה חייב לברך על הראייה אף על פי שמדליקין עליו בביתו..... והכי נקטינן דלא כמו שכתוב בשלחן ערוך.
ביאור מחלוקת הראשונים – אפשר שבנקודה זו עצמה נחלקו הראשונים: בעוד שהרמב"ם והמרדכי למדו שגדרה של ברכת 'שעשה ניסים' היא ברכת הודאה ועל כן על האדם לברכה בעצמו, גם אם במצות ההדלקה יוצא ידי חובה על ידי אנשי ביתו. הרשב"א שהקשה על דבריהם וחלק, סבר שהינה מעין ברכת המצוות, ועל כן יכול לעשותה גם על ידי אחרים.
ה'סתירה' לכאורה בשולחן ערוך – אכן, סתירה לכאורה בדברי השולחן ערוך שפסק כרשב"א (ודלא כרמב"ם והמרדכי), מכריחה שגם הרשב"א מסכים עקרונית לכך שברכת 'שעשה ניסים' הינה ברכת הודאה; ונבאר הדברים:
השולחן ערוך מחד (כמובא ב'שאלה'), פסק שלא כדברי המרדכי וסבר שמי שהדליקו עליו בתוך ביתו אינו מברך ברכת הרואה, ומאידך, בסי' תרעז (סעי' ג) פסק שמי שמדליקים עליו בביתו אך נמצא במקום שאין בו חנוכיות נוספות, ידליק ויברך!
המשנה ברורה (תרעז ס"ק יד) מקשה כקושיא זו, ובשער הציון (שם ס"ק כא) מביא יישוב לקושיא זו בשם המאמר מרדכי:
והמאמר מרדכי מיישב בדוחק, דדעת המחבר דשאני התם שהוא במקום ישראל ורואה הנרות, דכיון שפטור מעיקר המצוה על ידי שמדליקין עליו בביתו ואין צריך להדליק, וגם רואה נרות חברו ולא בעי לאדלוקי כדי לראותם, אין לו לברך על הראיה כיון שפטור מעיקר המצוה דהיינו, ההדלקה, ברם הכא שהוא במקום שאין שם ישראל ואינו רואה הנרות, אף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו מכל מקום חייב הוא לראות הנרות, ומאחר שצריך להדליק כדי לראות הנרות מדליקן בברכות כיון שהכרח ונצטוה להדליק.
הרי, שגם לדברי החולקים על המרדכי ההודאה צריכה להיעשות על ידי האדם עצמו, אלא סבר שניתן לצאת ידי חובת ההודאה 'בגופו'- על ידי ההסתכלות בנרות.
ועל כן, כל עוד נמצא במקום בו דולקות חנוכיות נוספות, די שיתבונן בהם אף בלא כל ברכה מצידו.
[מחלוקתם של הראשונים איפוא, היא באופן בו יש לקיים את ההודאה בגופו].
הדלקה משפחתית – לאור יסוד זה מובן מדוע על אף שבני הבית יוצאים בהדלקת בעל הבית גם אם אינם נוכחים בה, נהוג שכל בני הבית מתכנסים להדלקה. וזאת משום שיש ענין שכל אחד מבני הבית יראה את הנרות בעצמו – עבור קיום ההודאה בגופו.
מסיבה זו חריגה מצות הדלקת נרות חנוכה בכך שנתקנה בה ברכת הרואה, וזאת, מחמת חשיבות קיום ההודאה בגופו[2].
ברכת הגומל – דעת המאירי (ברכות נד:) שברכת הגומל צריכה להיעשות על ידי האדם עצמו, ולא ניתן לצאת בה ידי חובה מדין 'שומע כעונה'. אין משמעות הדבר שצריך דווקא להוציא את נוסח הברכה בעצמו, אלא ניתן להסתפק בעניית אמן (זאת בשונה מכל 'שומע כעונה' שיוצא ידי חובה גם בלא עניית אמן.
מהיכן למד המאירי את חידושו זה? בגמ' בברכות נד: מסופר:
רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי ... והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! - דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! - לא צריך, דעני בתרייהו אמן.
הראשון לציון הרב דוד יוסף שליט"א כותב שלכתחילה ראוי הדבר שכל אחד יברך ברכת הגומל בפני עצמו, ומבאר זאת על פי העיקרון הנ"ל:
ונראה לענ"ד לבאר דסבירא ליה להמאירי דבברכת הגומל אין שייך דין שומע כעונה כלל ובעינן שאותו שנתחייב יברך הגומל בעצמו , דברכת הגומל היא הודאה להשי"ת על נס שנעשה לגופו, ובכהאי גוונא בעינן שתהיה ההודאה באמירתו דהיינו שיודה בגופו על ידי פיו להשי"ת בפני עשרה, ואין די בכך שישמע ויענה אמן .. . דהחיוב אינו אמירה בעלמא שבזה מהני שומע כעונה וחשיב כאילו אמר בעצמו , אלא בעינן הודאה והיינו שיעמוד בגופו ויודה להשי"ת בפני עשרה על הטוב שגמלו.
אכן, כל זאת נכון במידה והדובר- המברך, מודה ומברך על נס שאירע לו עצמו, אולם במידה והמברך מודה על הנס שאירע לשומע המבקש לצאת ידי חובה, בזה ניתן להסתפק באמירת אמן- המגדירה כאילו הוציא את השבח מפיו; מסיבה זו, כדי לפטור את רב יהודה מהודאה, היה צורך בעניית אמן מצידו.
הדברים מפורשים במאירי שכתב:
אחד מאלו הצריכין להודות שבא אחד מחביריו אצלו במעמד עשרה ובירך את השם מה על שגמלו הן , בנסח הנתקן לכך הן בנסח אחר כגון , שיאמר ברוך שהחזירך לנו בשלום או בריך רחמנא דיהבך ולא לן יהבך לעפרא או כיוצא בזה , והלה עונה אמן נפטר הוא בכך ואין צריך עוד להודות , ואם הוא מברך בשביל עצמו ועונה זה אחריו אמן לכונת עצמו נראה לי שאינו נפטר בכך, ויש שפוטרים בזו אף ואין נראה לי.
ביאורים נוספים בגמ' בברכות נד:- נציין בקצרה לשני כוונים נוספים בביאור הצורך באמירת אמן כדי לצאת ידי חובת ברכת הגומל- בשונה מדיני שומע כעונה-
א] הרא"ש (הובא בטור או"ח סי' ריט) מבאר, שאותם שומעים מוגדרים כאינם מחוייבים בדבר ביחס לחיוב ברכת הגומל שהוטל על רב יהודה, וכדי להוציא מדין שומע כעונה יש צורך שהמוציא יהיה בר חיובא בדבר. ועל כן, ללא עניית אמן לא היה רב יהודה יוצא ידי חובה.
הקהילות יעקב (ברכות סי' כו) מבאר, שאף שהשומעים שייכים עקרונית בברכת הגומל- שהרי אם היה קורה להם עצמם נס, היו חייבים לברך, מכל מקום ביחס לחיובו של רב יהודה נחשבים הם כמי שאינם ברי חיובא הואיל וההודאה היא סיפור הנס האישי של המודה; ובלשונו:
"כיון דכל אחד מברך בפרטות אניסא דנפשיה, שהרי מברך שגמלני כל טוב, ועל ניסא דהאי אין חבירו בתורת חיוב כלל".
לאור הבנה זו, מסתבר שכאשר מגיעים בני חו"ל לישיבה מביתם, יכול בן חו"ל אחד להוציא את כולם ידי חובה הואיל וסיפור הנס של כל המחויבים בברכה אחיד- והוא, נס ההצלה בטיסה.
ב] רבי עקיבא איגר מבאר- שכדי לצאת מדין שומע כעונה (גם ללא עניית אמן) יש צורך שנוסח ברכת המברך והברכה בה מחויב השומע יהיה אחיד, אולם במידה ואינו אחיד- כבמעשהו של רב יהודה שאורחיו ברכו- ברוך המקום שהחיה אותך, נזקק לענות אמן כדי לצאת ידי חובה.
ומה שמועילה עניית אמן במקרה זה, היינו משום שעניית אמן כמוה כהוצאת הדברים בפיו ממש.
[1] בגדר מגורים בבית ציינו בעבר שנחלקו הפוסקים האם 'בית' לענין הדלת נר חנוכה הוא כל מקום בו האדם מתעתד לישון באותו ערב (כך סבר הרש"ז אוירבך), או בית מוגדר על פי המקום בו נמצא רוב הלילות (כך סבר הרי"ש אלישיב).
[2] ניתן ללמוד מכאן עיקרון ביחס לנתינת מתנה – שכאשר ניתנת על ידי האדם עצמו ובהשקעתו, היא משמעותית הרבה יותר בעיניו, מאשר משלוח, יקר ככל שיהיה שמגיע.
