שאלה שבועית: נתינת מאכל לאדם שאינו שומר תורה ומצוות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור לצפייה בשיעור: חלק ראשון | חלק שני
נתינת מאכל לאדם שאינו שומר תורה ומצוות[1]
שאלה א] הזמנת 'מילואימניק' - מיד אחרי האירועים הקשים של שמחת תורה, שלח צה"ל גדודי מילואים רבים לעבות את השמירה על הישובים ביהודה ושומרון. אנשי מילואים עזבו את משפחותיהם ובמשך חודשים רבים שמרו במסירות נפש על הישובים.
תושבי הישובים, מעוניינים להזמין את החיילים השומרים עליהם לסעוד על שולחנם, כהכרת הטוב על פועלם.
אלא שרבים מהמילואימניקים אינם שומרי תורה ומצוות, ועל כן לא יטלו ידיהם ולא יברכו על אכילתם. במקרים רבים בקשה שתופנה אליהם בענין עלולה להתפרש כ'הדתה' וכו'. ועל כן, נשאלו רבני הישובים מפי תושבים, האם רשאים הם להזמין לביתם את חיילי המילואים או שמא אסור הדבר משום 'ולפני עיור לא תתן מכשול'.
שאלה ב] אוכל לחברים ב'נמר' - שאלה מעין זו, שאלו חיילים ששירתו בעזה ויחד איתם ב'נמר' נמצאים עוד אחד עשר חיילים שחלקם אינם שומרי מצוות. בעת חזרתם מהבית הביאו החיילים עוגות מאפה בית, ועתה שואלים הם האם ביכולתם לשתף את חבריהם שאינם שומרי תורה ומצוות באכילה, או שמא יש בדבר משום 'לפני עיור'.
האם התשובה לשאלה זו ולשאלה הקודמת אחת היא, או שמא אין הנידונים דומים זה לזה[2]?
שאלה ג] סירוב הילדים - באחד היישובים, הורים רצו להזמין מילואימניקים להתארח על שולחנם, אולם ילדיהם פנו אליהם ואמרו שהם מעוניינים לאכול רק הם לבדם כמשפחה, ובמקום להזמין הם יכינו עוגות וישלחו לחיילים. האם נכון לנהוג כך?
אחת המשפחות הודיעו לילדים שהם רוצים להזמין תא המילואמניקים הגיע ילד בן 12 אני נציג הילדים אנחנו רוצים להיות אתכם לבד, אנחנו נאפה עוגות נביא להם לפני שבת ואנחנו נאכל איתכם – האם נכון לעשות כן?
שאלה ד] הגעה ברכב בשבת - ביהודה ושומרון ישנם ברוך ה' גם ישובים גדולים מאוד, ובעקבות זאת שאלת הזמנת המילואימניקים מעלה שאלה נוספת. המרחק בין המקום בו שומרים החיילים לבית המשפחה הוא רחוק, וישנו חשש שיגיעו לסעודת השבת ברכב. האם בכל זאת ניתן להזמינם לסעודת שבת, או לא?
שאלה ה] כלים לא טבולים במתנה – באחד הישובים החליט ועד הישוב לקנות למילואימניקים במתנה סט סירים. הסירים מיובאים מחו"ל ועל כן יש צורך להטבילם קודם השימוש. החיילים שאינם שומרי תורה ומצוות לא יטבלו את הכלים, ונמצא שבנתינת מתנה זו מכשילים אותם בשימוש בכלים לא טבולים.
הועלתה הצעה לטבול את הסירים לפני הנתינה, אולם מלבד שהדבר יפגע ב'נראות' של המתנה, לא ברור שטבילת כלים במצב זה תועיל. מדוע?
תשובה
בגמ' בחולין קז: נאמר:
"דאמר רבי זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו".
השמש עליו מדובר, הוא אדם המקפיד על גדרי ההלכה ואינו אוכל ללא נטילת ידיים, אלא שישנו חשש שמא מתוך טרדתו בשירות המסובים יאכל ללא נטילה.
מימרא זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (או"ח קסט, א):
"ואסור ליתן לו פרוסת פת, אא"כ יודע בו שנטל ידיו".
תלמידי רבנו יונה (ברכות מב.) לומדים מגמ' זו:
"יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר".
שלושה חידושים ישנם בדברי תלמידי רבנו יונה:
א] החידוש הראשון - מדברי תלמידי רבנו יונה עולה שגם אם אינו נותן את דבר המאכל לתוך של חברו עובר על איסור הכשלה.
התורת חסד (או"ח סי' ה) כותב בדעת תוס' בעבודה זרה (ו: ד"ה מנין) שחולקים וסוברים שכאשר מדובר על דבר שאינו אסור בעצם (וההכשלה היא מסיבה חיצונית – שלא נוטל ידיו או שלא מברך), אינו נחשב כמכשילו ומסייעו לעבור על איסור אלא אם כן נותן את הדבר האסור לתוך פיו ממש.
כך גם כותב השדי חמד (מערכת ו כלל כו ס"ק יט):
"דודאי הדין אמת שכשאמרו שאסור להכשיל חברו בדבר איסור לאו דוקא להאכילו ולהשקותו בידים דאפילו ליתן לפניו אסור וכו', אמנם זהו במושיט דבר האסור לחברו, אבל להושיט לחברו אוכל המותר לו, מהיכא תיתי לאסור משום שלא נטל ידיו".
נראה שנחלקו מהי כוונת הגמ' בהדגישה 'לא ייתן... לתוך פיו'. לדברי רבנו יונה הדגישה הגמ' 'לתוך פיו' לומר שגם אם האדם אינו נוגע בדבר המאכל עליו ליטול ידיו קודם האכילה (חידוש בהל' נטילת ידיים). ואילו לתוס' הדגישה הגמ' שהנתינה היתה לתוך פיו, הואיל ובלא זה אין איסור בנתינה.
מדברי השולחן ערוך (הנ"ל) נראה שפסק כדברי תלמידי רבנו יונה, שכתב בצורה החלטית ובלשון איסור
ב] החידוש השני - דין הגמ' נאמר על שמש הטרוד, תלמידי רבנו יונה הרחיבו זאת לכל אדם שאינו מברך.
ג] החידוש השלישי – אכן, ישנו חידוש נוסף בדברי תלמידי רבנו יונה, והוא- שכאשר נותן את המאכל לשם צדקה ומתכוון לעשות בכך מצוה, רשאי לתת גם לאדם שעלול לא לברך.
אכן, חידושם זה דורש הבנה, אם אכן יש בנתינה-הכשלה איסור תורה משום 'לפני עיור', כיצד העובדה שהמאכל ניתן לשם צדקה מתירה לעבור על איסור תורה?
המגן אברהם (שם ס"ק ו) והט"ז (שם ס"ק ג) מעמידים את חידוש זה במקרה בו אין וודאות שהלה יאכל בלא ברכה, ועל כן משום מצות צדקה התירו לו לתת בידם.
לדבריהם, במקרה בו ישנה ודאות שמקבל המאכל יאכל בלא ברכה אין היתר למסור לידו את המאכל. ואם כן, לכאורה לא ניתן יהיה לתת את המזון למילואימניקים המשרתים איתו ואינם שומרי תורה ומצוות.
אכן, הב"ח לעומתם כתב :
"ואפילו יודע בו שהוא עם הארץ גמור ולא יברך כלל, לא מפני כך יבטל מצות צדקה".
נראה מדבריו, שגם במקרה בו ודאי שהמקבל לא יברך על שניתן לו, רשאי הלה למסור בידו לשם צדקה, הביא דברי המשנה ברורה במקום (ס"ק יא):
"אך אם יודע בודאי שלא יברך אסור ליתן לו אף בתורת צדקה ודוקא אם מתוך רשעתו אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות צדקה בשביל זה".
לדבריהם שבה השאלה ומתעוררת, כיצד מצות צדקה מתירה לעבור על איסורים?
רבי משה פיינשטיין בספרו דברות משה (עמ"ס עבודה זרה ו:) מעלה שתי אפשרויות בשורשו של איסור לפני עיור:
1] בין אדם לחבירו- ניתן להבין שכשם שהאיסור להניח מכשול פיזי לפני החבר נובע מהאכפתיות והדאגה לחבר, כן האיסור להניח מכשול רוחני לפני החבר, הרי הוא מהלכות בין אדם לחברו:
"דהוא ממש איסור אחד עם האיסור דעצה רעה דהוא על שגורם שיוזק חברו ויהיה לו צער ע"י עצתו ואם האיסור הוא גם על הנחת מכשול ממש דהוא על מה שיוזק חברו בגופו ובממונו שכן הוא גם איסור דהכשלת איסור דהוא על שיוזק חברו ע"י איסור בעונש שיתענש על החטא שיעשה דאין לך היזק יותר מהעונש על איסורין שאף שלפעמים לא יענישהו השי"ת בעוה"ז הרי יענישהו לעוה"ב שההיזק עוד יותר גדול ורע להאדם ונמצא שהוא ממצוות שבין אדם לחבר".
2] בין אדם למקום- אולם ניתן להבין שהאיסור להניח מכשול בפני חברו הוא מחמת האיסור שנעשה בעולם מחמתו:
"דהכשלת איסורין אינו מאיסור זה דמזיקו ומצערו כיון דעיקר העונש הוא בעוה"ב אלא שהוא מענין אחר לגמרי דהתורה אסרה לאדם שיגרום שיעשה על ידו מעשה חטא בעולם ואף שנלמדו מקרא אחד גם כן אפשר שיהיו משני טעמים ושני ענינים לגמרי ונמצא שהוא ממצוות שבין אדם למקום".
אפשר, שהב"ח למד כהבנה הראשונה, ששורשו של איסור 'לפני עיור' הוא ב'בין אדם לחבירו', מצד הנזק שמיסב לחברו שייענש על חטאו. ועל כן, במידה וחברו הוא תינוק שנשבה ולא ייענש על מעשיו, אין בדבר משום 'לפני עיור'. ועל כן במקום צורך כל שהוא (כצדקה), התירו לו למסור לחברו דבר מאכל גם אם הלה יעבור על איסור מחמת מסירתו זו.
לעומת זאת הט"ז והמגן אברהם סברו ששורשו של האיסור הוא ב'בין אדם למקום' – באיסור שנעשה בעולם מחמתו ועל כן גם המכשול נעשה כלפי אדם שאינו נענש על מעשיו עובר על איסור.
גם בתשובה (אגרות משה או"ח ה, יג) חוזר רבי משה פינשטיין על עיקרון זה:
אבל ישראל שנשבה בין העכו"ם כשהיה תינוק, שאילו היה יודע שאסור אפשר לא היה עושה, שלכן כשעובר בלא ידיעת האיסור הוא בדין שוגג, אפשר שנחשב גם אנוס לעניין שליכא איסור לפני עיוור. וזהו אולי טעם המשנה ברורה סימן קס"ט סקי"א שהבאת, והוא מהפמ"ג בא"א סק"ו, שדווקא אם מתוך רשעותו לא יברך הוא דאסור ליתן לו, אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך, לא נפקע מצוות צדקה בשביל זה..... הוא משום דסובר דלאו דלפני עיוור עכ"פ ליכא באנוס..... שלכן שייך לומר שגם אנוס מחמת רגילות דחסרון ידיעה, נמי ליכא לפני עיוור, ואין למנוע מליתן לו כשהוא לצורך. והיינו אף שאינו למצות צדקה, אלא לקרבו בעלמא, מצד זה שאפשר שיוכל להשפיע עליו, שיהיה שומר תורה ומצוות במשך זמן. וגם מסתבר שהוא עדיף ממצוות צדקה שהתיר המשנה ברורה, מאחר שמזה אפשר לקרבו לאמונה בה' ובתורתו ולקיום המצוות".
אכן למעשה לעצמו לא סמך על המקילים, אך כתב שהרוצה יכול להקלה ויש לו על מי לסמוך:
"על כל פנים לדינא אף שיש טעם לאיסור, שכן דעתי יותר נוטה, מ"מ הרוצה להקל כפי שמשמע שהכריע כן המשנה ברורה, יכול לסמוך עליו. כי הרי הוא מרן דדורות בתראי בהוראות דעניני אורח חיים".
לאור דבריו, ניתן להזמין מילואימניקים לסעודה ולחלוק את העוגות עם חברי הצוות[3].
צד נוסף להקל, מועלה בידי מו"ר רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה (ח"א סי' לה), והוא- שבמידה ולא יוזמנו המילואימניקים וכן במידה ולא ישתף את חבריו ל'נמר' במזונו, דבר המצופה מצד הנהגות הנימוס והכבוד, ובלשונו:
"בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכווין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוות, מאבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ובשתיה, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עוור לא תיתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיוון שאם לא ייתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיוון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן".
לדבריו, במקרה זה גם על פי המגן אברהם והט"ז ניתן יהיה 'להגיש מזון' לפני האדם שאינו שומר תורה ומצוות.
נפקא מינה אפשרית בין צדדי ההיתר השונים תהיה במקרה בו אין ציפיה מצד האדם שאינו שומר תורה ומצוות שיוזמן, אך יש ערך וענין בהזמנתו. במצב זה- על פי סיבת ההיתר הראשונה יותר להזמינו הואיל ויש בדרך ערך וחשיבות, אולם לכיוון הב', כיוונו של הרב שלמה זלמן אוירבך, במצב זה לא תיווצר שנאה ולא ייכשל בעבירה חמורה יותר, ועל כן אין היתר להזמינו.
הרב שלמה אבינר שליט"א בשמשו כרב הישוב בת א-ל כתב באגרת לתושבים שיזמינו מילואימניקים לביתם. אולם כתב שאם יכולים להקטין את כמות האיסורים עליהם יעבור האורח (כגון להגיש למנה אחרונהנ דבר שאינו טעון ברכה נוספת אלא מתבטל בברכת עיקר המזון) יעשה זאת.
המשך בשבוע הבא בעזרת ה'.
[1] השיעור לרפואת החייל משה אהרן בן לאה בלה, בנו של בוגר הישיבה שנפצע קשה. להבדיל, השיעור לע"נ של בוגר הישיבה יחיאל קמפינסקי שנפטר ממחלה. ובנוסף, לעילוי נשמתו של מו"ר הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שמחר הוא יום השנה לפטירתו.
[2] מענה לשאלה זו, וכן לחלק מהשאלות המופיעות לאחר מכן, יינתן בשיעור הבא בעזרת ה'.
[3] לכאורה סברתו של האגרות משה להקל שייכת ביחס לאדם שנולד כאינו שומר תורה ומצוות, אולם ביחס לדתל"ש לא שייך.
