שאלה שבועית: 'והורשתם אותה' – ישוב ארץ ישראל במקום פיקוח נפש
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לצפייה בשיעור: חלק ראשון | חלק שני
בשיעורים האחרונים עסקנו במצות יישוב ארץ ישראל – "והורשתם את הארץ...וישבתם בה" (במדבר לג, נג), כשעיקר ההתמקדות היתה בחלקו השני של הציווי 'וישבתם בה'.
בשיעור שלפנינו נעסוק בחלקו הראשון של הציווי- 'והורשתם את הארץ'.
שאלה א] 'והורשתם' - גדר הציווי- ראשית, עלינו לדון מה כלול בציווי זה? בהסתכלות ראשונה נראה שכלול בציווי זה הוראה לכבוש את כל שטחה של הארץ.
אם אכן זו משמעות הציווי, נמצא שישנן ג' מלחמות מצוה: 1] מלחמת עזרת ישראל מיד צר, 2] מלחמת נקמה – כמלחמת שמעון ולוי ומלחמת מדין, 3] ומלחמת כיבוש[1] – שעניינה כיבוש כל שטחה של הארץ ושחרורה מיד עול זר – ללא קשר לסכנה או נקמה.
בנוסף, נמצא, שגם לו היתה היתכנות לשלום אמיתי בר קיימא עם אי מי מאויבינו תמורת נסיגה ומסירת שטחים, אסור היה לשתף פעולה עם יוזמה זו, וזאת מחמת הציווי לכבוש את כל שטחי הארץ מיד אויב. נמצא לכאורה, שהאמירה 'שטחים תמורת שלום' נוגדת לכאורה את דרכה של תורה!
ואף יתירה מזאת, הרי המציאות מוכיחה, שמלחמה הנעשית בדרך הטבע כרוכה בהרוגים, כפי שרואים אנו לצערינו במלחמה הנוכחית. ואם ציותה התורה להילחם כדי לכבוש את הארץ ולהעבירה לידינו, נמצא שאמרה התורה שיש למסור את הנפש על כיבוש הארץ והשליטה בה[2].
שאלה ב] ההתנגדות למסירת 'שטחים'- אחר שחרורם של חבלי ארץ ישראל ביהודה, שומרון וחבל עזה במלחמת ששת הימים, החלו לחצים של ארצות הברית למסירת שטחים תמורת כינון שלום בין ישראל לאויביה. שר החוץ של ארה"ב דאז, הנרי קיסינג'ר לחץ ודחף מאוד לכיוון זה.
הרב צבי יהודה קוק התנגד בתקיפות לתוכניות אלו, פעל לביסוס ההתיישבות בחבלי הארץ הללו, ופרסם כרוזים הקוראים להימנע ממהלכים מעין אלו.
אחת הטענות המרכזיות ששבה וחזרה בכרוזים אלו היא מצות 'והורשתם אותה וישבתם בה' על בסיס דברי הרמב"ן שמנאה במנין המצוות.
ההתנגדות לגירוש מגוש קטיף- לאור דברי הרמב"ן הללו יצאו הרבנים הראשיים לישראל- הרב אברהם אלקנה שפירא (ראש ישיבת מרכז הרב) והרב מרדכי אליהו בעת הגירוש מגוש קטיף נגד מסירת שטחים מארץ ישראל. שהרי אם מצווים אנו למסור את הנפש על כיבוש של הארץ, קל וחומר שאיננו רשאי לאפשר את עזיבתה ביד האומות[3]. ובעקבות דברי הרמב"ן הללו פסק הרב אברהם שפירא שעל אנשי כחות הביטחון לסרב פקודה ולא לשתף פעולה עם הגירוש.
פסקו זו היווה פיתח לפולמוס גדול בין הרב יואל עמיטל שליט"א (ר"מ בישיבתנו, שהגן על עמדת אביו הרב יהודה עמיטל ורעו הרב אהרן ליכטנשטיין שחלקו על פסק זה), לבין הרב אב"י סלבצקי (ר"מ בישיבת מרכז הרב וחתן בנו של הרב שפירא) אודות שאלה זו.
הרב עובדיה יוסף העביר שיעור במסגרת אחד מכנסי תורה שבעל פה שהתקיים במוסד הרב קוק, והודיע שהוא עומד לטוס לקהיר ולהזמין את נשיא מצרים סאדאת לירושלים לשם משא ומתן לכינון הסכמי שלום בין המדינות.
כידוע, הליך שהסתיים במסירת סיני וחבל ימית לידי מצרים. ננסה בשיעור לעמוד על דעתו וטעמיו.
תשובה
דעה א] חובה לכבוש אלא אם כן אין יכולת להחזיק במקום- כפי שציינו בשאלה, סביב הגירוש מגוש קטיף התפתח דיון בין הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב וחתן בנו- הרב אב"י סלבצקי שליט"א המשמש כר"מ בישיבה, לבין הרב אהרן לכטנשטיין ראש ישיבת הר עציון, והרב יואל עמיטל שליט"א, מישיבתנו.
אחר שהרב שפירא קרא לסירוב פקודה, והרב ליכטנשטיין השיג על דבריו במכתב, השיב לו הרב אב"י סלבצקי במכתב תשובה, נביא לפנינו את החלקים הנוגעים לענייננו:
"במצב של פיקוח נפש ודאי לכלל. דעה זו מבוססת בין השאר על דברי המנחת חינוך (תכ"ה ותר"ד) המפורסמים בעניין מלחמת מצווה – "כל המצוות נדחות מפני הסכנה מכל מקום מצווה זאת דהתורה ציותה ללחום עימהם וידוע דהתורה לא תסמוך על נס ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עימהם אף דהוא סכנה – דחויה הסכנה במקום הזה". מלחמת המצווה לכיבוש ארץ ישראל כוללת בדרך הטבע מצב סכנה של פיקוח נפש, ואפילו הכי גזרה תורה ללחום ולכבוש. מכאן, שקיומה של מצוות ירושת הארץ אינו פוקע גם במקום סכנה, כל עוד יכול היישוב בכללו להתקיים...
בבסיס קביעה זו עומדת ההנחה, כי קיומה הנורמאלי של מדינה מיושבת כולל גם הגנה על גבולות הארץ, במחיר פיקוח נפש של יחידים. זוהי ההצדקה להקמת מדינת היהודים דווקא בארץ ישראל, במקום סכנה, אף שבאופן ריאלי נדמה, כי מבחינה ביטחונית היה פשוט הרבה יותר להקים מדינה במקום אחר (אוגנדה למשל). זוהי, בין השאר, ההצדקה ההלכתית ליציאתו של צה"ל למלחמות מגן כנגד אויבינו גם במחיר פיקוח נפש של מיטב בנינו. וזוהי ההצדקה לישיבתם של היחידים בארץ ישראל חרף המצב הביטחוני הקשה בעת שאיומי הטרור מרחפים על שמיה".
אם אין ערך לישיבת הארץ, מדוע מסתכנים אנו במגורים בה. כל קיומה של מדינת ישראל לדבריו מבוסס על הרמב"ן. כל ההתיישבות ביהודה ושומרון במקומות שההגעה אליהם כרוכה בסכנה מבוססת על הרמב"ן, כפי שממשיך הרב סלבצקי וכותב:
"...דחיית תוכנית אוגנדה, ההכרזה על קום המדינה, המשך כיבוש חבלי ארץ במלחמת ששת הימים כגון הר הבית והכותל המערבי במחיר של סיכון חיילינו גם לאחר שחלפה הסכנה שריחפה על מדינת ישראל. ואמנם, פוק חזי מאי עמא דבר, נדמה כי בני ישראל, האמונים על שמירת מצוות ה', נאחזים בנחלת ה' גם במקום סכנה, ואין הם מתחשבים ב"שיקולים של פיקוח נפש" כגורם המחייב אותם לעבור למקום יישוב בטוח יותר.
כאשר ירו מחבלים לעתים תכופות יחסית בכביש המנהרות המוביל לגוש עציון, ואף הרגו שם מתושבי המקום, הפך הכביש למקום סכנה בלי שום ספק (מהפצמ"רים בגוש קטיף נהרגו פחות), ובכל זאת, לא שמענו מי מהרבנים ובכללם כת"ר שליט"א, שיקרא לתושבי המקום או לישיבת הר עציון להעתיק את מקומם למקום בטוח יותר. האין זאת מכוח ההכרה ההלכתית הבסיסית, שמצוות ישיבת ארץ ישראל תקפה ועומדת כקיום נורמאלי של יישוב, גם במקום סכנה?".
ובהמשך כותב:
בנוגע למצוות ישוב ארץ ישראל הדברים פשוטים, ולדעת מו"ז שליט"א (זצ"ל- הרב שפירא) ורבים מגדולי הפוסקים מצוות ישוב ארץ ישראל איננה נדחית מפני מצב של סכנה (אפילו עד כדי מלחמת מצווה כפי שנצטווינו מן התורה). היכולת להפחתת הסכנה ע"י ויתור על השטח המחויב בכיבוש, איננו מתיר איסורי תורה, כבטול מ"ע של יישוב ארץ ישראל ולאו דלא תחנם. לא הבנתי בעניי, כיצד יתכן שכת"ר מבקש לוותר על שטח בארץ ישראל בכדי להפחית את מצב הסכנה, בעוד מחויבים אנו, מדין תורה, להכנס למצב של סכנה על מנת לכבוש ולהחזיק חבל ארץ זה בדיוק".
הרב אברהם שפירא הוסיף וכתב במקום אחר, שלאור דברי הרמב"ן והחובה להיאחז בחבלי הארץ עבור קיום המצוה, הסיבה היחידה שיכולה להצדיק הימנעות מלחימה, היא תרחיש בו הכיבוש לא יחזיר מעמד ויביא לשפיכת דם חיילים בחינם.
ועל כן היחידים שדעתם מכרעת בזה הם ראשי מערכת הביטחון שיכולים לספק את נתונים אלו, ובלשונו:
"ההיתר היחידי שניתן לפינוי שטח בארץ ישראל הוא כשמפקדי צבא ומומחים יאמרו בבירור שמבחינה אסטרטגית מקובלת אי אפשר להגן על המקום הזה ועל חיי היהודים שם וגם ניסוג משם וגם ישפך דם חיילים בחינם, אז אסור לשפוך דם בחינם וחייבים לסגת. אבל אם מבחינה צבאית טהורה אפשר להחזיק בשטח, אין מבטלין מצווה זו".
דעה ב] הממשלה מחליטה, שיקולים לא צבאיים- הרב ליכטנשטיין משיב לרב סלבצקי ואומר, שלממשלת ישראל יש סמכות כ'מלך', ועל כן ניתנה לה היכולת להכריע ולהחליט לוותר על שטח גם משיקולים אחרים שאינם שיקולי ביטחון. ועל כן, בסמכותה לוותר על השטח גם מתוך השיקול שהדבר יביא לשלום ויציל רבים – פיקוח נפש דרבים.
ומה שמצינו שישנה חובת מסירות נפש במלחמה על כיבוש הארץ, דבר המלמד לכאורה על החובה למסור את הנפש עליה ועל יישובה? על זאת משיב הרב ליכטנשטיין ואומר שחובת מסירות הנפש היא על כל יחיד ויחיד, אולם אינה על הציבור.
ברם, האם פשר הדברים שאין מקום לשיקולי פיקוח נפש של יחידים בקבלת החלטות מדיניות וצבאיות? טענת המנ"ח הינה כי יחיד אינו נפטר מיציאה למלחמה בגלל הסיכונים הכרוכים בה כפי שהוא נפטר מאכילת מצה. אך ברור כביעתא בכותחא שהמערכת, מצידה, חייבת להביא בחשבון היקף האבידות הפוטנציאליות, בבואה לקבוע סדרי עדיפויות ולבחור אפיקי פעולה. העובדה שמלחמה מתירה ו/או מחייבת פריצת מחסום "וחי בהם" איננה, בשום פנים ואופן, מובילה למסקנה שממשלה רשאית להתעלם כליל מגורל יחידים ולאפשר הקזת דם בסיטונות, כדי להרחיב מקום אהלה ולהטות יריעות משכנותיה....
לו יצוייר, חס וחלילה, שכיבוש חבל ארץ מסויים או החזקת ישוב בודד היו כרוכים בנפילת חללים כיוצאי מצרים, האם היינו – האם הייתם אתם – ממליצים על כך, כדי להימנע מ"וויתור כליל על המלחמה ועל הכיבוש"?
נמצא, שהרב ליכטנשטיין מסכים לפרשנות בדברי הרמב"ן, אלא שמחלק בין פיקוח נפש של יחידים (במלחמה), לבין פיקוח נפש של ציבור.
דעה ג] מצוות הורשת הארץ וישיבתה כיום- הסכם השלום עם מצרים – כאמור, עמדת הרב עובדיה יוסף היתה שניתן למסור שטחים תמורת שלום. בדבריו התבסס הרב עובדיה על ג' טיעונים עיקריים:
1] הזכרנו בשיעורים הקודמים את דברי המגילת אסתר על ספר המצוות לרמב"ם, שביאר שהרמב"ם השמיט את מצות יישוב ארץ ישראל ממנין המצוות, מאחר שסבר שאינה נוהגת בזמן הזה מחמת 'ג' השבועות'.
אכן, כפי שציינו בשיעורים הקודמים, ניתן לתלות את השמטת הרמב"ם בכך שאינו מונה מצוות כלליות במנין המצוות (הראי"ה קוק), וכן, גם אם נאמר שאינה נוהגת בזמן ג' השבועות – ציינו לדעת האבני נזר והאור שמח, שסברו שאחר שהסכימו האומות להקמת מדינת ישראל בטלו ג' השבועות.
2] לשם יציאה למלחמה וכיבוש יש צורך במלך ואורים ותומים, דבר שאין בידינו היום.
3] כינון שלטונה של מדינת ישראל במצבה היום אינו נחשב לקיום 'והורשתם', הואיל והשלטון אינו סמכותי ופועל כפי רוח התורה אלא כפוף לתכתיבים בינלאומיים.
ביחס לטענה זו האחרונה משיב הרב שאול ישראלי ואומר, שגם המציאות כיום מוגדרת ככיבוש, הואיל וביכולתה של מדינת ישראל להפעיל כל כח שרוצה, אלא שמתוך הפעלת מערכת שיקולים נמנעת היא להפעיל את כוח זה, ועל כן עדיין מוגדר הדבר ככיבוש.
דעה ד] היתר מדין ספק פקוח נפש- נקודה נוספת שנידונה בהרחבה בהתכתבות בין הרב עמיטל לרב סלבצקי, היא שאלת ספק פיקוח נפש. מתוך הנחה שמצוה הורשת הארץ ויישובה בזמן הזה נתונים במחלוקת ראשונים, נמצא גם שחובת מסירות הנפש על כך מוטלת בספק, ועל כן עלינו ללכת לקולא ולא להסתכן ולמסור את הנפש – שהרי ספק נפשות להקל?
הרב סלבצקי משיב למכתבו, ואומר, שספק פיקוח נפש לקולא ייאמר, כאשר על הצד שישנו פיקוח נפש מבחינת התורה ישנו צד להקל ולהציל את הנפש. אולם במקרה בו לא ברור מבחינת דיני התורה שעליו לעבור ולא להיהרג- שהרי נתון הדבר במחלוקת בין הראשונים, עליו להיהרג ולא לעבור.
נציין בקצרה לשתי דעות נוספות:
ה] הציווי נאמר רק על כיבוש הארץ- כפי שהזכרנו בשיעורים הקודמים, דעת הרב סולוביצ'יק, שהציווי 'והורשתם.. וישבתם' נאמר על הכיבוש הראשוני של הארץ בזמן יהושע אך אין מצוה לדורות.
ו] פיקוח נפש רק בהורשה הראשונית- הרב שאול ישראלי מעלה אפשרות שמסירות הנפש על יישוב הארץ שייכת רק בעת הכיבוש הראשוני בימי יהושע, אך לא נאמרה לדורות. ועל כן, אין חובה לפיו למסור את הנפש עבור כיבוש הארץ (כיבוש הבא לשם כיבוש, ולא לשם עזרת ישראל מיד צר), ובלשונו:
"… אולם אם כיבוש מעין זה הוא בדרך של שלום אינו ניתן לביצוע, אם יש חיוב להתארגן למטרה זו לבצע זאת בדרך מלחמה, על זה לא דיבר הרמב"ן, ודומה שגם הוא אינו מרחיק לכת עד כדי כך, שכן, מצות כיבוש הייתה רק חד פעמית – בכיבוש הארץ בזמן יהושע, שעל זה הייתה מצווה מפורשת מפי אדון הנביאים כמבואר בתורה, אבל בבית שני לא הייתה המצווה קיימת, והראיה ממה שאמרו (חגיגה ג:) "הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וכו', והניחום כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעית" עיי"ש. ואילו הייתה המצווה קיימת, הרי לא יתכן שבגלל סיבות כלכליות מעין אלו יימנעו מלקיים מצווה זו, שיש בה מסירות נפש...… אין איפוא לדבר על החובה להחזיק בשטחים מבחינת מצות כיבוש מלחמה, אלא מצד מצווה יותר מצומצמת והיא "לא תחנם" – היינו המצווה ליישב את א"י ביהודים. אך זו מצווה היא ככל המצוות, שקיים בה פטור של פיקוח נפש וספק פיקוח נפש כמו בכל מצוות אחרות".
[1] יש לדון בהגדרת המלחמה המתקיימת כיום בעזה האם מוגדרת היא כמלחמת כיבוש או לא. יתכן ואינה מוגדרת מלחמת כיבוש, וזאת לאור דברי הרב שאול ישראלי: "נראה שהמקומות שנכבשו... אינם קנויים לנו. כי אם אמנם כיבוש מלחמה מהווה קניין, אך במה דברים אמורים? אם רוצים לקנות, אבל לא בכה"ג שאין רוצים לקנות כי לא מצינו בשום מקום קניין בעל כורחו". לאור זאת, מאחר שצה"ל הכריז שאיננו כובשים את רצועת עזה על מנת להשאירה תחת ריבונות ישראלית, אפשר שאינה נכנסת תחת הגדרה זו.
[2] חשיבה מעין זו מצינו בדברי המנחת חינוך (מצוה תכה), שכתב: "וצריך עיון, נהי דכל המצוות נדחים מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו, דהתורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א"כ דחויה סכנה במקום הזה, ומצווה להרוג אותו, אף שיסתכן, וצ"ע".
[3] זאת כמובן גם לו היה נכון הדבר שהגירוש יביא לשלום עם אויבנו, דבר שכמובן אין לו כל התכנות.
