שאלה שבועית: כוונה בספירת העומר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מצוי הדבר, שאדם פונה לחברו ושואלו מה מנין הימים היום לעומר. השולחן ערוך (תפט, ד) מגדיר כיצד יש להשיב על שאלה זו:
מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה [שכבר יצא ידי חובת הספירה באמירתו]; אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זה זמן ספירה אין בכך כלום.
נראה מדברי השולחן ערוך, שיוצא אדם ידי ספירת העומר גם ללא כוונה, שהרי המשיב לא התכוון לצאת ידי חובת הספירה, ובכל זאת אינו יכול לשוב ולמנות בברכה.
שאלה א] מצוות צריכות כוונה- השולחן ערוך (ס, ד) מכריע להלכה שמצוות צריכות כוונה, ואם כן, מדוע פוסק שבספירת העומר יוצא ידי חובה בלא כוונה?
זאת ועוד, שהבית יוסף (או"ח תקפט) כותב בשם תלמידי רבנו יונה:
דאפילו מי שסובר דמצות אין צריכות כוונה הני מילי בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה.
ואם כן, בספירת העומר שהיא מצוה התלויה באמירה בלבד, יש צורך בכוונה לכולי עלמא, וכיצד יוצא ידי חובה בלא כוונה?
שאלה ב] יציאה בברכת שליח הציבור– בנוסף, אם נאמר שיוצאים ידי חובת ספירת העומר גם ללא כונה, נשאלת השאלה כיצד יכול הציבור למנות בברכה אחר ששמע את שליח הציבור מונה בברכה?
אכן, יכול האדם לכוון שלא לצאת ידי חובה ('כוונה שלילית'), אולם בסתמא אין דעת האנשים לכוונה זו, ואף לא מצינו שיש להורות לציבור לכוון שלא לצאת בברכת שליח הציבור.
שאלה ג] תנאי בספירת העומר- הרב צבי כהן[1] בספרו 'ספירת העומר' (ח, טז) הציע פתרון שימנע מצב בו האדם לא יכול לברך מפני שכבר הזכיר את מנין הימים. וכך כתב:
טוב להתנות בתחילת ימי הספירה, והוא הדין תוך ימי הספירה אם לא התנה קודם לכן, שכל שיזכיר את מנין הספירה שלא לשם קיום המצוה דעתו שלא לצאת בספירה זו אפילו אם לא יזכור תנאי זה בעת שיזכיר את המנין.
המקור להתניה מעין זו, המועילה אף בחלוף זמן רב הוא מהגמ' בנדרים (כ:): "הרוצה של יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל".
מקור נוסף לזה ניתן להביא מהלכות ציצית – שם הלכה היא שטווית הפתילים צריכה להיעשות לשמה, כפי שכותב השולחן ערוך (או"ח יא, א): "שיאמר בתחילת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית". ובפרי מגדים (משב"ז ס"ק א) על אתר ציין: "ומיהו בתחילת הטווי די ואין צריך בכל פעם, אפילו ליומא אוחרא דסתמן תו לשמן קאי".
הרב עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (יום טוב עמ' רלב), צידד שטוב לעשות עין הנהגה זו. אולם בנו, הראשון לציון הרב יצחק יוסף (ילקוט יוסף ספירת העומר פרק ו) סבר שאין לעשות כן. עלינו לברר מה עומד בבסיס מחלוקתם.
שאלה ד] ספירה על תנאי בין השמשות – אדם התפלל ערבית 'מוקדמת' (לפני צאת הכוכבים), וחושש שמא אם לא יספור כעת ישכח לספור בלילה. האם רשאי הוא לספור כעת (בלא ברכה) ולהתנות- שאם יזכור לספור אחר צאת הכוכבים אין ספירתו ספירה, אולם אם ישכח – תתקיים ספירתו זו וייצא בה ידי חובה. או שמא לא ניתן להתנות תנאי מעין זה?
תשובה
כאמור, שאלנו על סתירה לכאורה בין הלכות קריאת שמע (סי' ס) שם פוסק השולחן ערוך שמצוות צריכות כוונה, להלכות ספירת העומר – שם פסק השולחן ערוך שהאומר את מנין היום טרם שספר אינו יכול לשוב ולספור בברכה אף שלא התכוון לצאת.
ניתן ללכת במספר כוונים ביישוב השאלה:
א] ניתן לומר, שמשמעותו של פסק השולחן ערוך שמצוות צריכות כוונה הינו, שלכתחילה יש לנהוג כדבריהם ולכוון בקיום המצוות, אולם אין זו הכרעה מוחלטת כדבריו. ועל כן יש לחוש גם לסוברים שמצוות אין צריכות כוונה.
ועל כן, הואיל ולמאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה יצא האדם ידי חובת הספירה בהזכירו את מנין הימים, אינו יכול לשוב ולמנות בברכה, שמא הלכה כמאן דאמר זה, וספק ברכות להקל.
הסבר זה אינו נותן מענה לדברי הבית יוסף בשם תלמידי רבנו יונה, האומר שבדברים שבדיבור יש צורך בכוונה לכולי עלמא. שהרי לפיו בספירת העומר אין דעה הסוברת ש'מצוות אין צריכות כוונה'.
ב] שולחן ערוך הרב (תפט, יב) כותב שהואיל וספירת העומר בזמן הזה דרבנן, ויש אומרים שמצוות דרבנן 'אין צריכות כוונה' לכולי עלמא, פסק השולחן ערוך שהמזכיר את מנין ימי העומר שלא בכוונה לא ישוב למנות בברכה.
גם הסבר זה אינו נותן מענה לדברי הבית יוסף, כאמור.
ג] החק יעקב (תפט ס"ק טו) והשואל ומשיב (מהדורא רביעאה סי' קכז) מבארים שיש לחלק בין מצוות בהן הכוונה מעניקה משמעות למעשה – כקריאת שמע, שעניינה הוא לקבל עול מלכות שמים ולהשריש את האמונה בה', לגביהם פסק השולחן ערוך שמצוות צריכות כוונה. למצוות בהן גם ללא הכוונה משמעותו של המעשה שלימה, ובזה אין צריכות כוונה.
ספירת העומר, לפיו, משתייכת לסוג זה האחרון, כלשונו של השואל ומשיב (שם):
ספירה שהעיקר הוא שידע איזה יום הוא וכל שיודע ואומר בפיו שהיום כך מה שייך כאן כוונת הלב אטו על ידי כוונת הלב ישתנה יותר ממה שיאמר בפיו.
הסבר זה, האחרון, מיישב גם את הקושי מדברי הבית יוסף, משום שבמצות כעין ספירת העומר אין צורך בכוונה לכולי עלמא.
תנאי בספירה – כאמור הרב צבי כהן והרב עובדיה יוסף כתבו שטוב להתנות בתחילת ימי הספירה שאינו מתכוון לצאת ידי חובה באם הזכיר את המנין שלא לשם מצוה. מעין יצירת 'כוונה שלילית' – כוונה שלא לצאת ידי חובה למעט במקרה בו סופר במודע ובכוונה.
וכאמור, ביססו את שיטתם זה על יכולת מסירת מודעא בנדרים והתניית תנאי על כוונת 'לשמה' בטווית פתילות הציצית.
הרב יצחק יוסף חולק וסובר שלא ניתן להתנות תנאי בריחוק מהמעשה. ואף שבשעת ההתנייה הראשונית היתה לו 'כוונה שלילית' שלא לצאת ידי חובה, בשעת מעשה כבר סרה כוונה זו.
ומה שמצינו בהלכות נדרים שניתן למסור מודעא בתחילת השנה שתועיל לכל השנה, דין זה אינו מדיני תנאים, אלא מחמת שמאחר שמסר מודעא בשעה ראשונה, נמצא שנדרו הוא נדר בטעות, משום שאם היה זכור את תנאו בשעת נדרו לא היה נודר.
מדוע אין יוצאים בספירת שליח הציבור? – לדברי הסוברים שהתניה מראש אינה מועלת ליצור 'כוונה שלילית' להמשך, עלינו להסביר כיצד יכולים הציבור לברך אחר ששמעו את הספירה משליח הציבור?
הקהל מברך לפני החזן- הרב עובדיה (שם) מציין, שבילדותו המנהג בירושלים היה שהציבור מברכים תחילה ורק לאחריהם מברך שליח הציבור. אלא שעם השנים ראו שרבים טועים במנין הימים ולכן הנהיגו שיברך שליח הציבור תחילה.
בעת שנהגו כמנהג קדמון סרה הבעיה מאליה, שהרי הציבור יצא ידי חובה לפני שליח הציבור.
הרב מברך ומכוון לא להוציא- בשו"ת ישועות משה (ח"ג סי' מט) כתב שאפשר שהסיבה שהמנהג הוא שהרב מברך ומונה ולא שליח הציבור, הוא מחמת שהרב יודע שעליו לכוון שלא להוציא ידי חובה את הציבור בברכתו ובספירתו, ובקרב שליחי הציבור יש שאינם יודעים זאת.
כוונה שלילית של הציבור- הרב אופיר מלכה בספרו הליכות מועד כותב שבזמן השולחן ערוך היה נהוג שהקל היה יוצא בברכתו ובספירתו של שליח הציבור, ועל כן, הואיל ולא היה רגילים לספור בעצמם אין לומר שהיתה להם כוונה שלילית – לא לצאת ידי חובה באומרם את המנין באותו יום.
אולם בזמן הזה שהמנהג הוא שכל אחד סופר לעצמו, הואיל ומעוניין הוא לספור בברכה, ודאי שיש לו 'כוונה שלילית' מובהקת לא לצאת ידי חובה באמירתו לחברו
ספירה על תנאי בין השמשות – השולחן ערוך והרמ"א (או"ח תפט, ג) כותבים:
המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור. הגה: ואפילו ענה אמן על ברכת הקהל, אם היה דעתו שלא לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה.
כיצד יכול הוא לשוב ולספור בלילה בברכה אחר שספר בבין השמשות (בפרט שאנו רואים שאם לא זכר לספור בלילה, יצא ידי חובה בספירה שספר בבין השמשות)?
המגן אברהם (ס"ק ז) מבאר שמועיל הדבר מדין תנאי – האדם עומד ומתנה שאם יזכור לספור בלילה הרי שלא התכוון לצאת בספירתו זו, ואם לא יזכור לספור בלילה הרי שכוונתו שרירא וקיימת.
הט"ז (ס"ק ו) והגר"א סוברים שלא מועיל בזה תנאי, ואכן אינו יוצא ידי חובה בספירתו זו, והסיבה שסופר היא כדי שלא יחשדוהו שרוצה לא לספור כלל.
אחת הטענות כנגד הסברו של המגן אברהם היא מהכלל בדיני שליחות המובא בגמ' בכתובות (עד.): "כל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי". בספירה העומר לא מועילה שליחות, ואם כן כיצד אמר המגן אברהם שמועיל בה תנאי[2]?
בספר ערוגות הבושם (או"ח קסח ס"ק ה) כתב ליישב, שהואיל והלכה היא שמצוות צריכות כוונה, משמעות הדבר היא שבלא כוונה אין זה מעשה מצוה כלל. ועל כן אף שתנאי במעשה אינו מועיל ללא חידוש התורה בגדרי תנאים משום 'שלא אתי דיבור ומבטל מעשה', מכל מקום תנאי בכוונה מועיל הואיל ועל הצד שלא כיוון לא נחשב מעשהו למעשה מצוה כלל ('מרוקן' הוא את מעשה המצוה מתוכן).
הסבר הגרי"ד סולובייצ'יק[3] - השולחן ערוך (שם סעי' ז) כותב: "שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה".
הלכה זו צריכה ביאור – ממה נפשך, אם יכול להמשיך ולספור בברכה ביתר הימים מכח ספירתו זו, משמע שיצא ידי חובת ספירה, ואם כן מדוע לא יספור בברכה? ואם אינו יכול לספור בברכה כעת- משמע שלא יצא, ומדוע יכול להמשיך ולספור בברכה?
מסביר זאת המשנה ברורה (ס"ק לג-ד ובשער הציון ס"ק מה) ואומר שסופר ביום כדעת רוב הפוסקים שבדיעבד ספירת היום עולה לספירה, אלא שאינו מברך הואיל וספק ברכות להקל. אולם ביתר הימים יכול להמשיך לספור בברכה הואיל וזהו ספק ספקא – ספק כסוברים שבדיעבד מועילה ספירה ביום, וספק כסוברים שאין הימים מעכבים זה את זה, ואם לא ספר יום אחד יכול להמשיך לספור. ועל כן במקום ספק ספקא יכול לברך.
אולם הגרי"ד סולובייצי'ק מבאר, שודאי שאינו יוצא בספירת היום ידי חובה להלכה, אולם עם כל זאת הועילה ספירתו ביום להגדיר את היום בו כיום המסוים מימי הספירה ונוצר רצף של ספירה ועל כן מכאן ולהבא יכול להמשיך ולספור[4].
בדרך זו, ביאר הגרי"ד גם את דברי השולחן ערוך לענין ספירה בבין השמשות. אכן בספירה זו כלל לא יצא ידי חובה, אך מכל מקום הגדיר את היום, 'קרא לו בשם', ועל כן גם אם ישכח לספור בלילה, יוכל להמשיך לספור בברכה בהמשך הספירה.
