שיחה לפרשת במדבר: טעמי המפקד-זהות וייחוד
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור כתוב בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד. בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ, אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא" (במדבר פרק א פסוקים א-ד)
כותב הרש"ר הירש:
"בו ברגע שאדם בא בכלל מנין "פקודי בני ישראל" הרי שהוא לומד להעריך את עצמו כ"בן ישראל", ודבר זה מעורר בליבו את תודעת ערך עצמו, והוא רואה את עצמו כהתגלמות מושג אומתו שלו" (הרש"ר הירש שמות פרק ל פי"ב)
מפקד מחדד את ההרגשה של זהות. המפקד בא לחדד בבני ישראל את ההרגשה שהם לא סתם בני אדם אלא הם שייכים לעם סגולה, וכל אחד הוא בן ה', ויכול להיות שגריר. המפקד יוצר זהות באדם.
כשהייתי ילד, היתה פעילות נוער עם שלטים, וכל אחד נתבקש לבחור את הפינה המייחדת אותו. (כגון: יהודי, ישראלי, תורני, אדם, ועוד). אם הייתה פינה בזמן המפקד "בני ישראל-עם סגולה", אזי מטרת המפקד שכולם ילכו לפינה זו.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר פרק א פסוקים מח-מט)
מדוע שבט לו לא נמצא במפקד?
עונה המדרש:
"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' נתירא משה ואמר שמא יש פסול בשבטי שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שאמננו. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא אמרתי לך כן אלא להוציאן מן הגזירה שלא ימותו עמהם הה"ד 'ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל' במדבר א מט) למה? שהלוים שלי הן 'והיו לי הלוים' (במדבר ג יב) שכל מי שהוא מקרב אותי אני מקרבו הם קרבו עצמן לי שנאמר (שמות לב) 'ויאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי' הן קרבו אותי, ואני מקרבן - 'והיו לי הלוים' " (במדבר רבה פרשת במדבר פרשה א יב)
משה לא הבין מדוע שבט לוי לא חלק מהמפקד, וה' מסביר לו שהוא לא רוצה שהם יהיו חלק מהמפקד כדי שגזירת העונש של חטא המרגלים-המיתה במדבר, לא תחול עליהם, לאור שהם נענו לקריאת משה "מי לה' אלי" ולא חטאו בחטא העגל. הזהות שלהם שונה מהזהות של בני ישראל. הם בזהות של "מי לה' אלי" ולכן הם לא נמצאים במפקד זה.
כותב השפת אמת:
"כי וודאי היו בבני ישראל כמה שלא חטאו בעגל. אך לא בנקל להיות מובטח ולומר לה' אני. כשאלת משה רבינו ע"ה מי לה' כו'. ובני לוי היה להם חיזוק זה כו'. ובאמת כפי התחזקות אמונת האדם כן נעשה עמו" (שפת אמת פרשת במדבר שנת תרל"א)
היו גם מבני ישראל שלא חטאו, אבל כשמשה ביקש להכריז "מי לה' אלי" הם לא הגיעו, רק בני לוי הגיעו, ולהכרזה יש ערך, זה מראה על זהות אחרת. שבט לוי הכריזו שהם בני ה'. ההכרזה נובעת מדביקות בה'. הם נמצאים במקום אחר ולכן לא נימנו עם בני ישראל.
כותב הרמב"ם:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (רמב"ם שמיטה ויובל פרק יג הלכה יג)
כל אדם יכול להחליט אם השליחות שלו תהיה כמו בן לוי או לא. בני לוי הם ללא נחלה ומפיצים את שם ה', כלי קודש. יש כאלו שהשליחות שלהם היא כלי קודש ויש כאלו שתפקידם להיות אנשי קודש בעבודה בחוץ-עובד ה' שהוא איש מחשבים וכיו"ב. מטרת המפקד שכל אחד ימצא את השליחות שלו ויבין מה תפקידו בעולם ואיך הוא מקדש שם שמים.
כותב מי שילוח:
"שאו את ראש וכו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן ואתכם יהי' איש אחד למטה. ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמ' אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועל ידי זה יהי' במקומו מדוגל ומנושא. ועל כן נאמר אתה ואהרן. כי אהרן הוא נגד חיילין דמשכנא היינו עבודה ומשה הוא נגד חיילין דאורייתא. ובשני אלו היינו תורה ועבודה נכלל כל החיים של ישראל. ואתכם יהי' איש איש למטה לפי שהנשיא הי' יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בהשבט, כי באם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלימות דרך משל מי שנוטע פרדס בסדר נאה ואם יחסיר או יחליף נטיעה אחת ניכר שאין הפרדס בשלימות. וישראל נקראים מטע ה' להתפאר" (ספר מי השילוח – פר' במדבר)
לכל אחד יש תפקיד במפקד בני ישראל, וכל אחד מרומם את הכלל. במפקד שני הפכים: יש עניין הכלל ומצד שני יש את עניין היחוד. דווקא המפקד בו כולם יחד זוכה כל אחד להגיע לשלימות האישית שלו, זו נשיאת הראש.
אנו צריכים לשאול לאיזו קבוצה אנו שייכים ואיזה תפקיד אישי נועד לנו בקבוצה הזו לתיקון העולם?
כותב אור גדליהו:
"והנה ידוע ש״ישראל״ נוטריקון י׳ש ש׳שים ר׳בוא א׳ותיות ל׳תורה (זו״ח סוף שה״ש), היינו לכ״א מישראל יש לו שורש באות אחד של התורה, לכל אות ואות יש לו קדושה מיוחדת ... ויש לומר דזו היא כוונת הזוה״ק ״לראות כמה חיילין לאוריתא״ דכל יחיד ויחיד שנמנה נתברר שורשו באותיות שבתורה. ולכן נאמר ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל" - ״שאו״ ־ ״הײב אויף״ (הרם), את כל יחיד לשורש שלו בתורה, לשורש החיות של האות ששייך לו" (הרב גדליהו שור - אור גדליהו פר' במדבר)
כל אחד צריך לשאול את עצמו מה השורש שלו, מה עבודת ה' המיוחדת לו? כל אחד צריך למצוא את האות שלו בתורה.
מטרת המפקד שמצד אחד נרגיש חלק מהכלל ומצד שני נרגיש את היחוד שלנו בתוך הכלל.
כותב שפת אמת:
"וכן המנין שנמנו כל איש מישראל על מקומו. שנראה מזה שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד לעשות להשי"ת. ועל שם זה נברא. ולכך נראה שנכתב המנין בתורה. להודיע שיש לכל אדם שייכות במעשיו עד השי"ת. שהרי נכתב במנין כל איש ישראל. וגם אנחנו כן כל דור לפי מקומו. וכפי מה שמאמין האדם איך מעשיו בפרט מגיעין עד השי"ת, כן זוכה לראות ולהכיר מקומו" (שפת אמת פרשת במדבר שנת תרל"ב)
לכל שבט יש תפקיד ואת הדגל שלו. אבל יש יחסי גומלין ביניהם והם יוצרים את כלל ישראל.
כתוב בפרשתנו:
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר פרק ב פסוק ב)
בחניית בני ישראל במדבר היו דגלים. אבל מה עומד מאחורי זה?
כותב המדרש, שבמתן תורה ירדו המלאכים עם דגלים להיות נוכחים במתן תורה, כל מלאך עם דגלו, וזה גרם לבני ישראל להתאוות שבחנייתם במדבר גם להם יהיו דגלים. בני ישראל רצו להיות כמו המלאכים.
שואל מאור ושמש על המדרש:
"המדרש הזה בלתי מובן שאמר כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים דגלים התחילו מתאוין לדגלים, וצריך להבין החמדה זו מה היא. ואם נאמר שחמדו לעבוד את השי"ת כמו מלאכים, גם בלא דגלים נמי מן הראוי שאדם יכסוף יחמוד לזה לעבוד עבודה כמו מלאך"
וכך עונה מאור ושמש:
"שירד הקב"ה על הר סיני ... ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים שנאמר וגו' והיו עשויין כולן דגלים דגלים פירוש שחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו ולא זז שום אחד מהם ממחיצתו אפילו לראות יקר תפארת גדולת הבורא ב"ה אלא כל אחד עמד במקומו שאנן והשקט והיה מצפה אם יעזור לו ה' יראה במקומו הראוי לו, וכשראו ישראל זאת התחילו מתאוין לדגלים אמרו הלואי אנו נעשים דגלים כמותן רצה לומר הלואי שיהיה בינינו מדה זו שיכיר כל אחד מקומו הראוי לו ולא ידחוק את חבירו לעלות למעלה אלא יצפה להקב"ה ויעזור לו שיוכל ממקומו להשיג ולשמוע עבדות ה'" (ספר מאור ושמש–פר' במדבר)
המלאכים סביב ההר כל אחד ודגלו וכל אחד מתגאה ומאושר בתפקידו ובשליחותו. דגל מבטא שליחות. בני ישראל רואים זאת ומתאווים להיות כמלאכים. כשבני ישראל התאוו לדגלים, הכוונה שהם התאוו שגם להם תהיה ברורה שליחותם בעולם, ולא ינסו לקחת את השליחות של השני. הם ראו את הנועם והשמחה הגדולה כאשר השליחות בעולם ברורה לכל אחד, ורצו גם כן ללכת בעקבותיהם ולקבל נועם ושמחה.
כותב הראי"ה קוק:
"נראה לעניות דעתי לבאר ענין הדגלים... והנה במלאכי השרת, שהם בעבודתם מוטבעים, ואין להם אפשרות לצאת מענין מצבם לשנות מעבודה לעבודה, והם ג"כ פרטיים דוקא במה שנתיחדו, בהם יתכן ודאי דגלים מיוחדים, כי אין החפץ תלוי בהם לבחור בענין זולת טבעם. מה שאין כן בני אדם שהם כוללים כל המדרגות ... כולם יכולים לעבוד בכל הדרכים הכל לפי הצורך. אלא שמכל מקום כל אחד מוטבע במדה פרטית ג"כ בפני עצמו על פי שורש נשמתו, וג"כ על פי מזג גופו, ואע"פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם שלא לסור מדרכו, מ"מ ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה. ולזה נתאוו ישראל, שינתנו להם דרכים וכח לבחור לכל אחד עבודה כפי נטייתו דוגמת מלאכי השרת, וזהו ענין הדגלים" (הראי"ה קוק - מדבר שור - הדרוש השלישי)
מלאך אין לו יצר הרע או קנאה או גאווה, ולכן הוא לא רוצה לשנות את שליחותו, והוא רוצה את שליחותו. הכל ברור והוא מרים דגל המסמל את השליחות שלו. אבל בן האדם יותר מורכב. אדם יכול לעשות שליחות של אחר מתוך קנאה ויכול לפספס את שליחותו בעולם ולא תהיה לו שמחה. בני ישראל התאוו להיות כמו המלאכים ששליחותם תהיה ברורה ותביא להם שמחה ולא ינסו לקחת שליחות אחרת.
כותב המדרש:
"קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה וְגוֹ'" אומרים להם האומות (שיר ז, א): "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית" הדבקו לנו בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין... וישראל אומר "מַה תֶחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית" מה גדולה אתם נותנים לנו שמא "כִּמְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם" שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר דגל מחנה יהודה דגל מחנה ראובן דגל מחנה דן דגל מחנה אפרים יכולים אתם לעשות לנו כך.... אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן שלא היה יכול ליגע בהם שנאמר (במדבר כד, ב) "וישא בלעם את עיניו" אלו הם הדגלים התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו" (במדבר רבה פרשה ב,ד)
הגויים גם רוצים שיהיה להם שליחות, גם הם צריכים להמליך את ה' בעולם ולכן הם מתאווים לדגלים.
כיצד אדם מוצא את שליחותו וסיבת קיומו בעולם? אנחנו מכירים את מזג גופנו-תכונותינו, ונשמתנו. אנחנו צריכים לחפש את הפן שלנו בתורה, להכיר את עצמנו כמה שאפשר ולאור זאת לחפש את שליחותנו שמתאים למזג גופנו ונשמותינו. לאחר שנדע מה מתאים למזג גופינו ונשמותינו, נבדוק האם עם ישראל זקוק לשליחות זו והאם שליחות זו תביא שמחה. אלו הדברים שאדם צריך לברר כדי למצוא את שליחותו: ההתאמה לאישיותו, צורכי בני ישראל ושמחה.
יה"ר שנמצא את הקבוצה שאליה אנו שייכים ונמצא את זהותינו ונמצא מה מתאים לנו, וברגע שנמצא מה שליחותנו לא נחפש שליחות אחרת אלא נעצים את כוחינו ונזכה לקדש שם שמים בשליחותנו. אמן כי"ר.
"אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם (במדבר ד, יח), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לג, יח יט): הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב. הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו וגו', זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים וּמְקַוִּים לְחַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי כָּל הַבְּרִיּוֹת אֵינָן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא בְּיוֹתֵר שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁלֹא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, אֶלָּא יוֹשְׁבִים וּמִתְפַּלְּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פֵּרוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ מַעְשְׂרוֹתֵיהֶם, שֶׁאֵין לָהֶם כְּלוּם בָּעוֹלָם אֶלָּא חַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" (במדבר רבה פרק ה פסוק א)
"הכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג) ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים" (רמב"ן ויקרא פרק כו פסוק ו)
