שיחה לפרשת וארא - חובתנו לא לאבד כלל רגישות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אני מבקש להתייחס לשאלה חשובה. שאדם עומד בפני החלטות בחיים, מהם השיקולים המרכזיים שהוא צריך לחשוב עליהם לפני קבלת החלטתו?
בגדול אדם צריך לעשות את רצון הבורא ולכן עליו לחשוב: "לו הייתי שואל את ריבון העולם על התלבטותי מה הוא היה אומר לי לעשות?
אסביר את דבריי בדוגמא. הוריו של תלמיד בן חו"ל הסכימו שיבוא לשנה שניה ללמוד בישיבה אבל לא הסכימו לתמוך בו כלכלית. לכן הוא חיפש ומצא עבודה למכור נקניקיות באצטדיון. והוא בא להתייעץ איתי האם ללכת לעבודה כזו. האווירה הרי בעבודה זו היא רחוקה מקודש וברור היה לי שהבחור יפסיד רגישות של קודש. ולכן אמרתי לו שלא יקח את העבודה הזו. ביררתי איתו כמה הוא מקבל עבור עבודה זו וסידרנו שיקבל כסף זה והוא יוכל ללמוד בישיבה בלי לעבוד בעבודה זו.
כותב הרב דסלר:
"דברים אלה דורשים הסבר: מנקודת ראות השכל, איזו פעולת הטבה עשו למשה? הן הדומם אינו פועל כלל, והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו. וכאמור לעיל, גם לא יתכן בזוי הדומם, כי אינו מרגיש בזה. וביותר צריך להבין כאן: הרי ההכאה, שמסבבת את הנס של שינוי טבע היאור והעפר, הופכת אותם לכלים לקדוש שמו יתברך ואם כן, איזה בזיון יש בהכאה ע"י משה, אם ע"י שמושם לעבודת ה' מתעלים הם מאד? יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב" (הרב אליהו דסלר- מכתב מאליהו)
הרגש לא הולך לפי ההגיון. ההכאה ביאור תגרום להפסד מידת הכרת הטוב ברגש, גם אם במישור השכלי יש להכאה הזאת הבנה ומשמעות, שהרי מעלים את היאור שנהפך להיות כלי שרת לבורא עולם. וברגע שברגש יש פגיעה וחוסר במידת הכרת הטוב, זה משפיע על האדם והאדם יפסיד רגישות. ולכן ה' אמר לאהרן להכות 3 מכות: דם צפרדע וכינים, ולא למשה.
הרגישות בהכרת הטוב גרמה למשה במלחמת מדיין להחליט שהוא לא ילחם בעצמו אלא ימנה שליח את פנחס, למרות שמפשט המילים לכאורה משמע שהוא נצטוה לנקום את נקמת מדיין. אלא שהיה ברור למשה ללמוד מהמכות בהן היכה אהרן שאסור לאדם לאבד רגישות ולכן ודאי שכוונת ה' היתה שמשה ימנה שליח לנקום נקת ה' במדיין ולא שמשה ינקום בעצמו.
וכך כותב הרב חיים שמואלביץ זצ"ל:
"בא וראה עד היכן חיוב זה מגיע, משה רבינו ע"ה נצטווה בפירוש מאת הקב"ה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" וגו' וכתוב אחר כך "וישלח אותם משה" וגו' "ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא" (במדבר לא) בילקוט שמעוני (שם) שאלו חז"ל "הקב"ה אומר למשה נקום - בעצמך, והוא שולח אחרים? אלא ע"י שנתגדל במדין, אמר, אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה". ותמוה מאד, הרי נצטווה שינקום הוא את נקמת בני ישראל במדין, ואיך דחה את מצות השם מפני מנהג דרך ארץ והכרת הטוב? ועל כרחך אתה צריך לפרש שחיוב הכרת הטוב מפרש ומבאר את דבר ה', ומאמר ה' "נקום" מתפרש, "על ידי אחרים". ואעפ"י שלולא מדה זו הייתה הכוונה כפשוטו, שינקום בעצמו דווקא, מכל מקום לאחר שנצטוונו במידת הכרת הטוב, הרי זו ככל מדות שהתורה נדרשת בהן, ואף כאן אנו דורשים "נקום" - על ידי שליח ולא בעצמך כי "אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה". ואם תאמר מנא ליה למשה רבינו שהחיוב בהכרת הטוב לחברו, אל יהא מיצר לו, אפילו אם רצון השי"ת הוא להכותו ולעשות בו נקמה? ויש לומר ממכות מצרים למד כן, שהביא הקב"ה על המצרים עשר מכות, וכולן על ידי משה מלבד דם צפרדע וכנים, ג' מכות אלו הביא הקב"ה ע"י אהרן, והטעם פירש רש"י "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים" "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה ע"י אהרן (רש"י ח - יב). הרי שאעפ"י שהיה בדין להכותם, ומשה בעצמו היה צריך להכותם, כדרך שבאו על ידו על המכות, אלא כיון שקיבל טובה מן היאור ומן העפר לא לקו על ידו...אמר הכתוב "וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי וגו'" (שמות ד יח) ואמרו חז"ל "בשעה שאמר לו הקב"ה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו ריבון העולמים איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו, ומי שהוא פותח פתח לחברו נפשו חייב לו" (שמו"ר ד.ב) הקב"ה שולח את משה למצרים, והשליחות היא להצלת ישראל, ועם כל זאת אין משה יכול למלא את השליחות כל עוד לא נטל רשות ממי שפתח לו ביתו, כי את נפשו הוא חייב לו" (שיחות מוסר)
כותב המדרש:
"איש מצרי הצילנו- משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, הצילנו" (שמות רבה פרשת שמות)
המצרי גרם למשה להגיע למדיין והוא מכיר טובה למצרי על כך, ולכן משה מציג את עצמו כ"איש מצרי" לפני בנות מדיין.
כתוב במדרש:
"וישמע ראובן ויצלהו מידם"... אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו. אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי שנא' ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו" (בראשית רבה פרשת וישב פרשה פד)
ראובן מציל את יוסף כי יוסף גרם לו טוב על פי החלום שחלם. ראובן היה בטוח שהוא לא חלק מהשבטים ויוסף שימח אותו על פי החלום שהוא חלק מהשבטים. ראובן נהנה מיוסף והוא הרגיש הכרת טובה. "וישמע ראובן-הוא שמע את החלום ולכן הציל את יוסף.
וכך כותב הרב חיים שמואלביץ:
"יש להתבונן בעצם חיובו של ראובן להכיר טובה ליוסף וכי מה עשה לו יוסף והרי לא היה כאן אלא חלום ועיקר החלום אף הוא לא היה אלא לטובת יוסף אלא שבדרך אגב נודע לראובן ע"י אותו חלום שלא נדחה מכח אותו מעשה והרי הוא נמנה בשווה עם אחיו. ורואים מכאן שאף טענו כזו "הוא מונה אותי עם אחי" מחייבת הכרת הטוב" (שיחות מוסר מאמר עג)
יעקב שולח את יוסף לשכם לראות את שלום אחיו ושלום הצאן.
וכותב על כך הרב חיים שמואלביץ זצ"ל:
"ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן.. את שלום אחיך אך את שלום הצאן מהו?...שכל דבר שיש ממנו הניה לבני אדם צריכים בני אדם לשאול בשלומו... ומפליא הדבר שבדבור אחד דרש יעקב אבינו בשלום בניו שבטי קה ובשלום הצאן" (שיחות מוסר מאמר עג)
רואים שגם צאן גורם הנאה וחייבים לצאן הכרת טובה ולא לאבד רגישות.
ה' מנחם את אהרן בהטבת הנרות:
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י במדבר פרק ח פסוק ב)
למה ה' לא מנחם אותו בהקטרת קטורת?
"אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע לנו אתה אומר שנאיר לפניך אתה הוא אורו של עולם.... אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם" (במדבר רבה פרשת בהעלותך)
ה' האיר לנו את האור אז כהכרת הטוב אנו מאירים לה'. ה' לא צריך את האור שלנו. המנורה היא סמל להכרת הטוב ולכן ה' מנחם אותו בהטבת הנרות שהוא כלי לרגישות הכרת הטוב.
בברכת מודים בשמונה עשרה עלינו לחשוב על 7 מתנות לפחות שקיבלנו מהבורא באותו יום, צריך להרגיש את התודה שלא נפסיד את הרגישות של הכרת הטוב.
יש חשיבות עצומה להודות להורים, ולמי שנשוי לאשה שדואגת לכל המחסור בבית.
הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל הצליח לברוח מהנאצים על ידי שהסתתר מאחורי שיח גדול והנאצים לא ראו אותו. כדי לא להפסיד רגישות הוא כל יום היה משקה שיח בישיבתו בירושלים כדי לזכור כל ימיו את חובת ההודיה לבורא עולם על כך שהצליח לברוח מהנאצים.
יה"ר שנזכה להוסיף רגישות ולקדש שם שמים. אמן כי"ר.
