שאלה שבועית: יציאה מהארץ למטרת טיול

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

נאמר בתורה בתחילת פרשת ראה (דברים יא, לא): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

הרמב"ן (שכחת העשין מצוה ד) ראה בפסוק זה מצוה במנין המצוות:

"מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ".

הרמב"ם לא מנה את מצוה זו במנין המצוות, אולם הגרצי"ה הכהן קוק (לנתיבות ישראל, מאמר למצות הארץ) מבאר, שהרמב"ם לא מנה אותה הואיל והיא מצוה כללית ובעלת מעלה גדולה יותר:

"וגם להרמב"ם שלא מנה אותה במנין התרי"ג הרי אין זה שהיא למטה מערכן של שאר מצות- מה שלא יתכן ... אלא שהיא למעלה מערכן הרגיל ולכן אינה נמנית במנינן המפורט. וכפי שהשריש בשורשיו לספר המצוות, שאין ראוי למנות הצווים הכוללים כל התורה".

חיי הקודש בארץ הם במדרגה רוחנית אחרת- שמכוחה כל המצוות- גם אותן שאינן תלויות בארץ, מקבלות בה מעלה ומדרגה אחרת לחלוטין[1].

אשרינו שאנו זוכים לגור בארץ ולהקים כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש, דבר שאינו מובן מאיליו ודורי דורות חיכו וציפו לו.

 

לרגל ט"ו בשבט, נעסוק היום בשאלה- 'האם מותר לצאת לטיול לחו"ל'?

נחלקו בשאלה זו גדולי הפוסקים בזמננו- דעת הג"ר עובדיה יוסף (יחוה דעת ה, נז) שאסור לצאת לחו"ל למטרת טיול[2], ואילו הג"ר שאול ישראלי סבר (ארץ חמדה ח"א, שער א, י) שמותר. וברצוננו להבין את שורש המחלוקת ביניהם?

לפני הדיון ההלכתי נדגיש ונאמר, שהרבה פעמים הנסיעות לחו"ל למטרת טיול נובעת מלחץ חברתי ונורמות חברתיות שלא תמיד נכונות, ופוגעות בניהול הנכון של חיי האדם, ובדגשים אותם שם בחייו. ועל כן, גם אם נסבור כאותם שיטות שמתירות הלכתית לטייל בחו"ל- לא ברור שנכון לעשות כן- הן מבחינה חינוכית כלפי ילדנו, והן מבחינה אמיתית וערכית.

 

להבין מה נקודת הדיון- נאמר בגמ' במסכת בבא בתרא (צא, א):

"ת"ר אין יוצאין מארץ לחו"ל אלא אם כן עמדו סאתים בסלע. אמר רבי שמעון: אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפי' עמדה סאה בסלע לא יצא".

הברייתא שלפנינו עוסקת בשאלה מתי מותר לרדת לחו"ל במצב בו יש רעב בארץ.

מדוע אסור לצאת מהארץ למעט במצב של יוקר/רעב קיצוני?

הרשב"ם במקום כותב:

"אין יוצאין כו' - שמפקיע עצמו מן המצות".

ניתן להסביר את כוונתו בשני אופנים: אופן ראשון- בצאתו אפילו לפרק זמן קצר מהארץ, מפקיע את עצמו מקיום המצוות התלויות בארץ באותו פרק זמן.

אופן שני- בצאתו לפרק זמן כל שהוא מהארץ, ולו הקצר ביותר מפקיע את עצמו ממצות יישוב ארץ ישראל. הבנה זו אפשרית רק אם נניח שביציאה מהארץ לזמן קצר מפקיע מעצמו את מצות יישוב הארץ, אולם אם ביציאה מהארץ לזמן קצר לא מפקיע מעצמו את המצוה- לא מובן מדוע תאסר יציאה כזאת.

 

הן הגר"ש ישראלי והן הגר"ע יוסף הבינו שכוונתו של הרשב"ם שמפקיע את עצמו ממצוות יישוב הארץ, אולם נחלקו מה כוללת המצוה:

דעת הגר"ש ישראלי שהמצוה היא לגור בארץ- שמקום מושבו הקבוע יהיה בה. ועל כן, גם אדם שנוסע באופן עראי לחו"ל אינו מבטל את המצוה בזמן זה, הואיל ומקום מגוריו הוא בארץ- כפי שמצינו במצות סוכה- שם ציוותה התורה "בסוכות תשבו שבעת ימים"- אולם ביציאה מועטת מחוץ לסוכה לא מבטל האדם את מצות ישיבת הסוכה.

לדבריו, הגמ' בבבא בתרא שאמרה שאין לצאת מהארץ אלא במקרה של רעב קיצוני, דברה על עקירת מקום המגורים לחו"ל, אולם ביציאה עראית אין ביטול למצות ישוב הארץ

אולם דעת הגר"ע יוסף, שמצות יישוב הארץ היא עצם הישיבה הפיזית בארץ. ועל כן, גם ביציאה זמנית מבטל את מצות יישוב הארץ. מסיבה זו אומרת הגמ' בבבא בתרא שאין לרדת מהארץ אפילו בצורה זמנית, אם לא במקרה של רעב קיצוני שלא ניתן להתמודד איתו.

לדבריו, אסור לצאת לחו"ל למטרת טיול, הואיל ומבטל בזה את מצות יישוב הארץ, ומאידך, בני חו"ל הבאים בצורה זמנית לארץ מקיימים בעת שהותם בארץ את מצות יישוב הארץ.

 

ב' שיטות אלו מופיעות במקורות קדומים יותר:

השלטי גיבורים (שבועות ח, א) כותב:

"כשם שיוצא מארץ ישראל על מנת לשוב לארץ לא עבר עבירה, כך היוצא מחוץ לארץ לארץ על מנת לחזור לא קיים מצוה".

נראה מדבריו כשיטת הגר"ש ישראלי שמצות יישוב הארץ משמעותה לקבוע את מקום מגוריו בארץ. ולאור זה מסיק שהמבקר בחו"ל בצורה זמנית לא פגם בקיום המצוה, ואידך המבקר בארץ בצורה זמנית לא קיים בזה את המצוה.

מנגד, מהמגן אברהם נראה כשיטת הגר"ע יוסף:

בשולחן ערוך בהלכות שבת נפסק (רמח, ד):

"היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת... והעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש; ופוסק עמהם לשבות".

ותחילה הסביר המגן אברהם שההיתר של העולה לארץ הינו רק בעולה להתיישב בה, כלשונו:

"ודוקא על דעת להתיישב".

אולם לאחר מכן הביא חולקים:

"ויש אומרים, אפילו על מנת להחזיר כיון דאפילו מהלך ד' אמות בארץ ישראל מצוה היא".

נראה, שלדעת היש אומרים הללו גדרה של מצות יישוב הארץ אינה דווקא המגורים בארץ, אלא אפילו השהות בה בכלל המצוה. ולכן התירו לו לצאת בשיירה אפילו בשלושת הימים הסמוכים לשבת- ככל דבר מצוה.

רוב הפוסקים סבורים שלא כדעת הגר"ע יוסף. אולם גם בדעת החולקים מצינו שהגבילו את הנסיעה שלא תהיה לשם טיול סתמי- אלא לשם הכרת נפלאות הבורא, לשם לימוד והכרת תולדות עמנו או לשום קניית רוגע שלווה ובריאות נפשית (כך עולה לדוגמא מדברי הג"ר שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי ה, קעג ומדברים שכתב הג"ר שלמה דייכובסקי שליט"א בתחומין כ).

 

נעבור עתה בין מספק סוגיות שמהן הוכיחו לאחד משתי הצדדים שלפנינו:

בגמ' בגיטין (עו, ב) נאמר:

"כי הוו מפטרי רבנן מהדדי [כאשר נפרדו חכמים אחד מהשני- נפרדו מחבריהם שיצאו לחו"ל] בעכו הוו מפטרי מהדדי, לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ".

בהסתכלות ראשונה נראה מגמ' זו שאסור לצאת מהארץ לחו"ל, גם ביציאה עבור התכלית של ליווי החברים. ואם כל שכן שיציאה לשם טיול אמורה לכאורה להיות אסורה.

רש"י במקום כותב:

"כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחוזרים לבתיהם היו חבריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו ומשם נפטרים מהם.

שאסור - לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ".

מבאר רש"י, שעל בני ארץ ישראל נאסר אמנם לצאת לחו"ל, אך על רעיהם בני חו"ל הבאים ללמוד בארץ לא אסרו חז"ל לצאת מהארץ בכדי לשוב לביתם (משום מצות יישוב הארץ) כדי לא לגרום להם להימנע מלהגיע לארץ לביקורים.

לדבריו נראה, שהיציאה מהארץ אסורה לבני ארץ ישראל אפילו לפרק זמן קצר.

אולם המהרי"ט בחידושיו לקידושין (לא, א ד"ה לקראת) מניח, שאין איסור יציאה מהארץ באם היוצא יוצא לפרק זמן קצר, ואותם תלמידי חכמים שלא רצו לצאת מהארץ, החמירו על עצמם [יש להעיר, שמלשון הגמ' 'שאסור לצאת מא"י לחו"ל'- נראה שהדבר אסור ואינו מידת חסידות גרידא].

לדברי המהרי"ט, מעיקר הדין ניתן לצאת מהארץ לחו"ל כאשר יוצא לפרק זמן קצר.

עוד ניתן להסביר, שדברי הגמ' מתייחסים לתלמידים הכהנים- שלהם אסור לצאת לחו"ל אפילו לפרק זמן קצר.

במשנה במסכת מו"ק (יג, ב- יד, א) נאמר:

"ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים...", ובגמ' שם: "מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות אמר רבא לשוט [ליסוע לטייל]  דברי הכל אסור למזונות דברי הכל מותר לא נחלקו אלא להרויחא מר מדמי ליה כלשוט ומר מדמי ליה למזונות".

נראה מגמ' זו שגם יציאה לפרק זמן קצר אסורה! כיצד יבאר הגר"ש ישראלי את גמ' זו?

ניתן להבין את הגמ' בשני אופנים- אופן א' [איסור הגילוח במועד- מפני שיצא שלא ברשות מהארץ]- אכן, עיסוקה של הגמ' הוא ביוצא לשוט מהארץ לחו"ל, ובאמת מוכח מגמ' זו שאסור לצאת לטיול בחו"ל. וכן פסק הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יחוה דעת ה, נז).

אופן ב' [איסור הגילוח במועד- מפני שלא היה אנוס ביציאתו]- הגמ' עסקה ביוצא אפילו ממקום למקום בחו"ל, והסיבה שלא התירו לו לגלח אינה נובעת מכך שיצא מהארץ שלא ברשות וביטל את מצות יישובה, אלא כל עוד יוצא האדם לנסיעה שאינה הכרחית –אינו מוגדר כ'אנוס' לענין גילוח זקנו. ועל כן על אף שמחמת הנסיעה לא יכל לגלח את זקנו קודם המועד, לא התירו לו לגלח במועד עצמו.

כהבנה זו האחרונה, הבין הגר"ש ישראלי, ועל כן סבר שאין מגמ' זו ראיה נגדו.

 

הגמ' בקידושין (לא, ב) מספרת:

"רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה אמרה לי' בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נייעין לך בעינא גברא דשפיר כותך שבקה ואזל לארעא דישראל, שמע דקא אזלה אבתריה אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ א"ל אסור, לקראת אמא מהו א"ל איני יודע. אתרח פורתא [המתין זמן מה] הדר אתא אמר ליה אסי נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום".

נראה מהגמ', שלולי מצות 'כיבוד ההורים' שהיתה מוטלת על רב אסי אסור היה לצאת לחו"ל אפילו לתקופה קצרה!

הגר"ע יוסף מביא מגמ' זו ראיה לשיטתו, אולם הגר"ש ישראלי מסביר את הסוגיא על פי רש"י שביאר ר' יוחנן אסר על רב אסי לצאת, מפני ש"סבור היה שדעתו לחזור למקומו"- חשב שרוצה לצאת לחו"ל בכדי לגור שם ולא ליציאה זמנית- ועל כן אסר עליו לצאת, אולם יציאה זמנית לחו"ל- מותרת.

הגמ' במסכת כתובות (קיא, א) מספרת:

"ההוא יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דר' חנינא א"ל מהו למיחת [לרדת] וליבמה? אמר לו: אחיו נשא כותית [ביטוי חריף לעזיבתו של אחיו את ארץ ישראל] ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו?".

הגמרא מתייחסת בחומרה רבה ליציאה מהארץ, אפילו בשביל ייבום אשת אחיו המת! ונראה מכאן כשיטת הגר"ע יוסף!

הגר"ש ישראלי יסביר, שגם גמ' זו עוסקת במקרה בו מתכנן האדם להתיישב בחו"ל בצורה קבועה, ועל כן התייחסה בחומרה לצעד זה.

 

בגמ' במסכת עבודה זרה (יג, א) נאמר:

"ואם היה כהן מטמא בחו"ל לדון ולערער עמהם וכשם שמטמא בחוצה לארץ כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד אבל בזמן שמוצא ללמוד אינו מטמא...".

אומרת הגמ' לכהן אסור לצאת לחו"ל רק עבור נישואין או לימוד תורה, וגם זה בצורה מדודה, אבל עבור כל מטרה אחרת- פחותה מזו, אסור. נראה מכאן, שליתר הישראלים מותר לצאת לחו"ל אפילו שלא לשם מטרות אלו!

הגר"ש ישראלי מוכיח מסוגיא זו כשיטתו- שיציאה לחו"ל לפרק זמן קצר מותרת.

לדברי הגר"ע יוסף ניתן ליישב את סוגיא זו באחד משני אופנים:

אופן א'- גם לישראל אסור לצאת מסיבות אחרות מעבר לשתי הסיבות הנזכרות, והסיבה שהגמ' עסקה בכהן, לחדש שאפילו לכהן מותר לצאת עבור ב' סיבות אלו, ואיננו חוששים לטומאת ארץ העמים.

אופן ב'- הרוגוצ'ובר (רבי יוסף רזין, מופיע בספר הזכרון לבעל הפחד יצחק עמ' תרחצ) מחדש[3] שלא ניתן ללמוד מגמ' זו דבר על מצות יישוב ארץ ישראל, הואיל וכהן כלל אינו מצווה במצוות יישוב הארץ בגלל שאינו מחויב בכיבוש (שהרי שבט לוי אינו נוטל חלק בארץ). ועל כן, יתכן ודיניו של ישראל יהיו חמורים מכהן ביחס לאיסור היציאה מהארץ, וכל יציאה זמנית תאסר.

 

 

 

[1]  להרחבת ענין זה יעוי' ברמב"ן על התורה  ויקרא יח, כה.

[2]  בענין יציאה לצורך ביקור בקברי צדיקים הכריע הגר"ע יוסף שנחשב הדבר צורך מצוה ומותר.

[3]  נציין, שדבריו הינם דעת יחיד שלא התקבלה להלכה.