העוסק במצוה פטור מן המצוה
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור הכלל הוא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. הדוגמה הידוע היא פרוטה דרב יוסף, כשעוסק באבידה, פטור מלתת פת לעני. האם הפירוש הוא שהעוסק במצוה פטור לגמרי מן המצוה השניה, או שזה ענין של עדיפות, משום שיש בעיה מעשית לקיים את שתיהן לכן ימשיך לעסוק במה שעוסק עכשיו כיון שאינו יודע מה להעדיף? האם מותר לו בכל זאת לקיים גם את האחרת?
נפ"מ למה שכתב בשער הציון למשנה ברורה סימן תע"ה אות לט בדין שומר אבידה או משמר המת דפטור מכל המצות שאם אכל מצה ודאי יצא ידי חובתו, אבל כתב "ומ"מ מסתפקנא אם יוכל אז לברך ברכת אכילת מצה אקב"ו וכו' כיון שהוא אז אינו מצווה ע"ז"[1]. וע' להלן מתשובת ר"ח אור זרוע סימן קפג שכתב שיכול לברך דלא גרע מנשים.
וכן נפ"מ למ"ש בשולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ע סעיף ד
היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע, לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא, אם נשאר עת לקרות.
וכתב המ"ב ס"ק י"ח:
לא יפסיק - ואם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק. כתב הפמ"ג דאע"ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מק"ש מ"מ אם פסק וקרא שפיר יצא ידי חובה דלא פטור ממש מק"ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת.
לדעתו העוסק במצוה זה רק הלכות קדימה, אבל אין פטור, ולכן אם פסק וקרא יצא ידי חובה.
בענין עוסק בצרכי רבים שנפטר מן התפילה, האם חייב בתפילת תשלומין. דעת הדרישה ונקודות הכסף (ביו"ד שמא) ומגן אברהם (צג) לפטור, ודעת הט"ז (ביו"ד שם ובאו"ח קח) לחייב [ולא דמי לאונן בכל זמן התפילה שאינו משלים בתפילה הסמוכה לה, כי שם מלבד הטעם שהוא עסוק במצוה ישנו טעם אחר, משום כבודו של מת (כמובא בתוס' בפ"ג דברכות בשם הירושלמי. ונקטו כן כמה פוסקים לעיקר. ע' או"ח עא,א ובמשנ"ב), הלכך הוא בגדר 'פטור' ממש, משא"כ עוסק במצוה בעלמא יתכן שאינו אלא כאנוס]. ותלה זאת הקה"י במחלוקת הראשונים, האם גדר הפטור משום 'אונס' הלכך חייב בתפילת תשלומין, או הוא פטור בעיקר דינו הלכך אינו מתפלל תשלומין.
גם בקובץ שעורים בבבא בתרא הביא חקירה זו באופן של שאלה האם עוסק במצוה פטור מן המצוה זה גדר של אונס או שזה גדר של פטור.
והנה, התוספות בבא בתרא ח' ע"ב שאלו מדוע כופין על הצדקה, והרי זו מצות עשה שמתן שכרה בצידה ואין כופין? אחד התירוצים הוא שכיון שיש לאו לכן כופין. אלא שעצם הדבר שיש בצדקה גם לאו, קשה, שהרי בסוגיה של העוסק במצוה פטור מן המצוה מבואר שהעוסק באבידה פטור מלתת ריפתא לעניא. ואם נאמר שבצדקה יש גם עשה וגם לאו, הרי ודאי שאין עוסק במצוה דוחה לא תעשה? וכתב על זה בקובץ שעורים (בבא בתרא דף ח') שני תירוצים:
ומ"מ העוסק במצוה פטור מלמיתב רפתא לעניא, דהלאו בא מכח חיוב המצוה וכיון דפטור מהמצוה ממילא ליכא לאו. אלא דהתינח אם נפרש דבשעה שעוסק במצוה הוא פטור ממצוה ואם יקיים המצוה האחרת לא יצא וצריך אח"כ לחזור ולקיימה כמו באוכל מצה בשעה שהיה שוטה ואח"כ נשתפה, אבל אם נאמר דעוסק במצוה אינו פטור ממש אלא שהוא כמו אנוס מלקיים האחרת ואם עמד וקיימה יוצא באחרת א"כ מצות צדקה רמיא עליה ואיכא ל"ת, ושמא י"ל דלענין עוסק במצוה דפטור ממצוה אין נ"מ בין עשה לל"ת אלא בין קום ועשה לשוא"ת, והל"ת דצדקה עובר עליה בשוא"ת כמו העשה.
לתירוץ ראשון של הקובץ שעורים, אכן עיקר המצוה היא מצות עשה והלא תעשה הוא רק לחזק את העשה, ולכן נדון כמצות עשה ולא כלא תעשה. אבל לפי התירוץ השני של הקובץ שעורים, נראה שאכן הלאו עומד בפני עצמו, אלא שעוסק במצוה פטור גם מלאו של שב ואל תעשה.
ואם נאמר שעוסק במצוה פטור מן המצוה, שזה רק דיני קדימה, ודאי יהיה קשה איך בצדקה נפטר מן הלאו, והרי ודאי שיש חיוב אף שיש סדרי עדיפות, ולכאורה צריך להעדיף בגלל הלאו, ונאמר שעוסק במצוה אינו פטור ממצוה שיש בה לאו?
לכאורה נחלקו בזה רש"י ותוספות במסכת סוכה, רש"י (דף כה ע"א ד"ה פטורין) כתב ששלוחי מצוה פטורין גם בשעת חנייתן, ומשמע שאף על פי שאינם עוסקים בפועל במצוה הרי הם פטורים, ע' סוכה כה ע"א:
משנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.
גמרא מנא הני מילי דתנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע אמר רב הונא כדרך מה דרך רשות אף כל רשות לאפוקי האי דבמצוה עסוק מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה וקא אמר רחמנא ליקרי אם כן לימא קרא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בלכת דידך הוא דמיחייבת הא בלכת דמצוה פטירת אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי כונס את הבתולה טריד כונס אלמנה לא טריד וכל היכא דטריד הכי נמי דפטור אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד הכי נמי דפטור וכי תימא הכי נמי והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן פאר הכא טריד טירדא דמצוה התם טריד טרדא דרשות.
מה שעולה מהסוגיה שעוסק במצוה פטור, אבל בתנאי שיש לו טרדא דמצוה, אבל מצוה לבד לא פוטרת. ואולי רק בכונס אלמנה שהעיסוק הוא בהכנות למצוה, אבל במצוה ממש בכל אופן פטור.
פרש רש"י שם:
משנה. שלוחי מצוה - הולכי בדרך מצוה, כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים.
פטורין מן הסוכה - ואפילו בשעת חנייתן.
מובן מדוע רש"י כתב "בשעת חנייתן" משום שבזמן שהם נוסעים, הרי הם בגדר הולכי דרכים, ואם יש צורך לפטור אותם מדין עוסק במצוה, הרי זה בשעת חנייתן.
אבל התוספות (ד"ה שלוחי) הקשו על רש"י מדוע יהיה פטור אם יכול לקיים שניהם, ולכן לדעתם פטור מסוכה קיים רק במקרה שהעיסוק במצוה יגרם לביטול המצוה האחרת. אם כן לדעת רש"י יש כאן פטור עקרוני ולכן פטור גם כשאפשר לקיים את שתיהן, ולתוספות יש רק פטור מעשי כיון שאינו יכול לקיים שניהם.
וז"ל התוספות בסוכה כה ע"א ד"ה שלוחי:
ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אף על פי דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות.
ולכאורה מחלוקתם היא האם עוסק במצוה פטור רק משום שהוא דיני קדימה ולכן רק בזמן שהוא עסוק, או לפי חקירת הקו"ש, פטור רק משום אנוס ולכן הוא אנוס רק בזמן שהוא עסוק, ואילו לרש"י זה פטור גמור ולכן לא תלוי אם הוא עוסק או אינו עוסק
אלא שלכאורה קשה לומר בדעת רש"י שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כשרק מקיים ואינו עוסק. ואולי לרש"י הפשט הוא שאם יעסקו במצות בלילה ויצטרכו לבנות סוכה, זה יעכב אותם בשליחותם או יגיע יותר מאוחר לבית הרב. אבל ודאי במקום שרק מקיים, ברור כמ"ש התוספות שמי שיש לו אבידה בביתו לא יפטר.
אלא שלתלות את החקירה אם זה קדימה או פטור, או בסגנון הקו"ש, אם זה אונס או פטור, בשאלה אם פטור אף שאפשר לקיים על ידי אחר, זה נסתר מדברי הריטב"א בסוכה כה ע"א במשנה:
מתניתין שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פי' משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא, ותימה דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן, כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שיש(י') מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות, ומה שאמרו בשומר אבידה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה והיינו דאמרינן ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא כדפרישית בדוכתה, וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו למה לי קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת, וי"ל דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות,
עוד למדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצוה אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה, רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל, ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה, שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת, כנ"ל.
הרי שלריטב"א פשוט שאם אפשר לקיים שניהם שאינו פטור, ואינו פטור אלא העסוק במצוה. ומאידך כתב שאינו רשאי להניח המצוה שעוסק בה משום שהוא פטור מהמצוה האחרת, וזה שלא כדברי הקו"ש והקהילות יעקב.
אלא שלר"ן שם יש דרך ביניים אחרי שהביא את דרך התוספות, הקשה מכמה סוגית שמהן משמע שאפילו יכול לקיים שניהם בכל זאת פטור:
...ובפרק היה קורא [דף יד ב] נמי אמרינן החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובודאי דרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מיפשי פורתא והדרי ומחו ובעידנא דמיפשי למה הוא פטור (לתת פרוטה לעני העומד אצלו) ובודאי דהחופר כוך למת כדרכו שנינו ובפרק מי שמתו [דף יח א] נמי תניא המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה והא משמר ודאי אפשר לו לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור
לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר:
ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה"ג ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע ומש"ה פרכינן בגמרא [דף כה ב] עליה דרבי אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה דאע"ג דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ"ה אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן ומש"ה פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצוה עבדי יצאו ידי שתיהן ומיהו כל שצריך לטרוח פטור ומש"ה רבנן דהוו שלוחי מצוה הוו גנו חוץ לסוכה דכל זמן שליחותן עוסקים במצוה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה:
המשנה ברורה בביאור הלכה בסי' לח העיר על הר"ן שכתב שאם לא צריך לטרוח כלל צריך לעשות שתיהן "מהיות טוב אל תקרי רע", ואילו מהראיה שלו מחתן ושושביניו משמע שחייב מעיקר הדין.
וכדעת הר"ן נפסק בשו"ע סי' לח סעיף ח':
כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה.
הגה: ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה, אז פטורין מק"ש ותפלה ותפילין. דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן (הגהת אשרי בשם א"ז ור"ן פ' הישן).
ע' משנה ברורה שם.
ובספר תשובות והנהגות כרך א סימן סא, נשאל:
שאלה: באמצע ק"ש עניים מסתובבים אם מותר לתת להם צדקה
מסברא העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולהרבה ראשונים לא רק פטור אלא אסור לקיים מצוה אחרת שנקרא רשות (עיין היטב בריטב"א סוכה כה ב) וכאן כשהעני בא וצריך להפסיק מקריאת שמע לשלשל ידיו לכיסו לתת לו ומתבטל אז מקריאה עובר עבירה ולא מצוה, ומדינא העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו גם ממצות צדקה וכדמוכח משומר אבידה דפטור מצדקה, ועיין עוד בתוס' בשבועות מד: דעוסק בשופר פטור מצדקה, וראוי לנו לעורר לא לתת באמצע קריאת שמע ואפילו בברכותיה וכמבואר בריטב"א סוכה (כה ב) שאם עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכדבר הרשות ואסור לעזוב המצוה, וכאן עסוק ואי אפשר לקיים שניהם בבת אחת ראוי לאסור.
וראיתי נוהגין כשמצוי שעניים מבקשים פרוטה, מניחים לפני התפלה לפניהם מטבעות שוין, והורגלו ליקח אחד, ואפילו באמצע קריאת שמע לוקחים מעצמם, וכה"ג אין לחוש שאינו מתבטל ממצוה. אבל להפסיק קריאת שמע לתת לעני אין חיוב. וכדאי להודיע לעניים גופא לא להסתובב כשאומרים ק"ש וכדומה.
ולסיכום, חיי אדם כלל סח סעיף ד:
העוסק במצוה, פטור מן המצוה, דילפינן מדכתיב [דברים ו' ז'] ובלכתך בדרך, בלכת דידך חייב, אבל דמצוה, פטור, דאם לא כן לכתוב בשבת ובלכת. ודוקא שצריך לטרוח אחר האחרת כגון שלוחי מצוה בסוכות דפטורים מן הסוכה אפילו בלילה, אף על פי שאינם הולכים בלילה, מכל מקום אם יצטרכו לטרוח אחר סוכה בלילה, יתבטלו על ידי זה משליחותם (תר"מ). וכן החופר קבר למת או המשמר המת אף על פי שאינו מתו אף על פי שנח מעט, פטור מקריאת שמע ותפלה. אבל אם ימצא סוכה עשויה במלון ואין צריך לטרוח כלל, חייב בסוכה. וכן אם היו ב' המשמרים או ב' החופרים וסגי באחד, אזי זה משמר וחופר וזה קורא ואחר כך זה משמר וחופר וזה קורא (סי' ע"א). ולרמב"ם והגאונים, אפילו אין צריך לטרוח אחר שתיהן, פטור (סי' ל"ח מ"א ס"ק ט'). ואינו פטור אלא העוסק במצוה, כגון בשעה שמחזיר אבידה לבעליה או שמחזר אחר אבדת חבירו שימצאנה. אבל אם כבר מצא האבדה והניח בביתו אף על פי ששומר אותה ועושה מצוה, מכל מקום לא הוי עוסק במצוה (סימן ל"ח):
[1] בתשובות ר"ח או"ז (סימן קפ"ג) אחרי שהביא דברי אביו, כתב:
וכפי זה בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם. כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא ולהכי יוכלו להוציא בתקיעת שופר את החייבים. ולא אמרינן דלא אתי הפטור אפילו מדרבנן ויוציא את החיוב דכל ישראל עריבים זה בזה. וכדאמר בר"ה דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא.
