אין מעבירין על המצוות – עדיפות לקיום מצוה על פני חברתה

הרב יואל עמיטל

חיי אדם כלל סח סעיף א:

קיימא לן אין מעבירין על המצות, רצה לומר מצוה שתבוא לידו תחלה, יעשנה ולא יניחנה מפני שרוצה עכשיו לעשות אחרת ואחר כך יעשה זה, וכל שכן שיניחנה לגמרי כדי לעשות אחרת, והוא איסור מן התורה, שנאמר [שמות י"ב י"ז] ושמרתם את המצות, קרי ביה "המצות" בחירק, שלא תחמץ ותיישן (כן כתבו תוס' ביומא ל"ג בהדיא ועי' מש"כ המ"א ס"ס קמ"ז, והרדב"ז בתשובתו ח"א סי' תקכ"ט כתב שהוא דרבנן, ונעלם ממנו דברי תוס' שם, וכ"כ תוס' בזבחים נ"א). וכל שכן דאסור להחמיצה ולעשותה אחר כך. וזה שאמרו "אל תחמיצנה", לזמנה.

וזה נחלק לג' תנאים: א) דלא שייך דלא מעבירין אלא כשרוצה ב' מצות, כגון שרוצה להניח טלית ותפילין דבאיזה שיפגע תחלה צריך לעשות. אבל אם אין לו פנאי לקיים שניהם רק א', לא שייך בזה אין מעבירין, אלא אדרבה אזלינן אחר המצוה החמורה, כגון ציצית ותפילין, תפילין חמורה שהיא קדושה ביותר וגם חובת הגוף, וכן כל כיוצא בזה, או א' תדירה וא' אינה תדירה כל כך, יעשה התדיר, דקיימא לן תדיר עדיף (כ"כ תוס' ביומא שם להדיא). וכן אם א' עוברת ומצוה השניה אינה עוברת, יעשה העוברת (וכן מוכח בקדושין כ"ט ע"ב לפדות בנו ולעלות ברגל, רי"א יעלה כו' שזו מצוה עוברת, וחכ"א יפדה, שנא' [שמות ל"ד כ'] בכור בניך תפדה, וכ"כ רמב"ם בפי"א מהל' בכורים הל' ד', ואם כן דוקא התם דכתיב קרא, אבל בשאר מצות מודים חכמים, וכן כתב המ"א בסי' תרנ"ו). ואפילו יש לפניו מצוה דאורייתא לעשות היום, רק כשיעשנה היום לא יוכל למחר לעשות מצוה דאורייתא אחרת שהיא חמורה מזו, מצוה דלמחר עדיף.

ולכן נראה לי באנשי חיל יהודים שצריך לילך על משמר שלו בערב יום כפור וכיוצא בו אלא דאז לא יכול להניח תפלין באותו יום, ולעומת זה יכול למחר ביום הכיפורים להתענות או אפילו משום קריאת שמע דלמחר, ויכול להחליף המשמר עד למחר, לא אמרינן אין מעבירין על המצות, ומוטב שלא יקרא היום.[1]

לכאורה שאלת עדיפות למצוה חשובה יותר על פני חברתה, לפירוש רש"י היא גמ' מפורשת במו"ק ט' ע"א:

אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי כתיב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו וכתיב ארח חיים פן תפלס לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

פרש"י:

פלס מעגל רגלך - כלומר: שקול מצות ועיין בהן, איזו מצוה גדולה, ועשה הגדולה.

וכתיב ארח חיים פן תפלס - דמשמע: כל מצוה שתבא לידך - עשה אותה, בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה.

מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים - תפלס, פלס מעגל רגלך, שתעשה אתה הגדולה, וחבריך יעשו קטנה.

ובמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים - אל תפלס, אלא מצוה שבא לידך, בין גדולה בין קטנה - עשה.

לעומת זה אנו מוצאים בכמה מקומות בש"ס אנו מוצאים שצריך לשקול את משקל המצות ולקיים אחת ולא אחרת: הכלל של תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.

ובסוגיה במנחות דף מט ע"א על המשנה "התמידין אין מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה" דנה הגמרא אם תדיר ומקודש תדיר עדיף או מקודש עדיף:

בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב חסדא ציבור שאין להן תמידין ומוספין אי זה מהן קודם היכי דמי אילימא תמידין דיומיה ומוספין דיומיה פשיטא תמידין עדיפי דהוו להו תדיר ומקודש אלא תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהוו להו מקודש.

אם כן מוכח בגמ' שיש עדיפות למצוה החמורה על פני חברתה, ורק הספק האם תדיר עדיף או מקודש עדיף?

וכן קשה מירושלמי סוף מגילה (הובא להלכה ברמ"א הלכות מזוזה סי' רפ"ה סעיף א'[2]):

תפילה ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב חונה אמר תפילה קודמת מה טעמיה דשמואל שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות מה טעמא דרב חונה שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים מתניתא מסייעה לשמואל תפילה שבלת עושין אותה מזוזה מזוזה שבלת אין עושין אותה תפילין למה שמעלין בקודש ולא מורידין:

ולכאורה צריך לומר שלדעת רש"י שכשאפשר לקיים רק אחת, רש"י מודה יש לשקול איזו מצוה חמורה ואיזו אינה חמורה. אבל אם בסופו של דבר יקיים את שניהם, אין להעדיף אחת על פני חברתה אלא מה שפוגש ראשון יקיים.

גם מירושלמי אין קושי לדעת רש"י שכתב שאין להעדיף את החמורה, משום שהירושלמי מדבר במי שיש באפשרותו לקנות או את מצוה זו או את השניה. ובמקרה כזה, ודאי צריך כללים מה לקנות.

אבל שאלת תמידים ומוספים בגמ' נמצאת גם בזבחים דף צ' ע"ב דנה הסוגיה בתדיר ומקודש מי עדיף, אנו רואים שיש להעדיף את החמורה:

איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש תא שמע תמידין קודמין למוספין ואף ע"ג דמוספין קדישי אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש אטו ראש חודש למוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני.

ושם הרי מדובר להקדים ולא מה להעדיף ולקיים רק אותה. ובכל זאת הסוגיה דנה לתת עדיפות לחמורה, ולכאורה זה שלא כדברי רש"י.

אמנם התוספות בזבחים לא שמו לב לחילוק זה ושאלו שם על ההקבלה בין שתי הסוגיות, בזבחים ובמנחות, שהראיות שמבאות בסוגיה זו לא הובאו בחברתה:

וצריך לדקדק בפרק התכלת (מנחות דף מט.) גבי התמידין אין מעכבין את המוספין דאיכא כי הך בעיא דתדיר ומקודש ולא פשיט מיניה מידי דלא מייתי הכא ראיות דהתם והנהו דהכא לא מייתי התם.

אבל לכאורה החילוק ברור, בסוגיה בזבחים בשאלה מה להקדים, ואילו בסוגיה במנחות מדובר כשהציבור יכולים להקריב רק אחד. ולכן הראיות של ספק אחד לא מועילות לספק השני, עיי"ש[3].

ולגבי הקדמה, הרי זו ברייתא מפורשת, שמובאת גם בסוגיה בזבחים, ומקורה על משנה בפסחים דף קיד ע"א:

משנה מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום

גמרא תנו רבנן דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין מפני שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום מפני שהיין גורם לקידוש שתאמר דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם והילכתא כדברי בית הלל

מכל מקום לרש"י קשה, שבכל מקרה אנו רואים שיש להעדיף את המצוה החמורה, גם כשמדובר על הקדמה.

ונראה לומר לדעת רש"י, שהכלל "אורח חיים פן תפלס" שלא לחשוש לחמורה יותר, זה כשהקלה נמצאת לפניו ממש. אבל אם שתיהן בשווה, כמו שאלת קידוש או יין, או תדיר ומקודש, נלך אחר החמור.

וטעמו של רש"י, יש לומר שזה משום הכלל שאין מעבירין על המצוות, כמו מי שנתקל בתפילין לפני הטלית, שצריך מעיקר הדין להניח תפילין קודם, וכן מעיקר הדין אם נתקל בתפילין של ראש לפני של יד היה צריך להניח של ראש קודם. וכן הסביר הר"ן במו"ק שם:

וכתיב אורח חיים פן תפלס כלומר לא תשקול ולא תניח מצוה הקטנה ע"י הגדולה. הא כיצד כשאפשר ליעשות הקטנה ע"י אחרים הנח הקטנה ועשה הגדולה ואם לאו עשה הראשונה הבאה לידך כדרך שאמרו אין מעבירין על המצות.

וראיה מרש"י מסכת פסחים דף קג עמוד א לגבי קדימת ברכת המזון להבדלה במוצאי שבת, ואומר רבי יהודה שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה:

על המזון שהוא בתחלה - כיון דגמר סעודתו - בההוא איחייב ברישא, ואין מעבירים על המצות.

הרי שכאן אין מעבירין על המצוות כיון שנתקל במזון תחילה

והדוגמאות שמובאות בש"ס הן שבכולם אין מעבירין הוא כשנתקל בראשון:

בפסחים סד ע"ב לגבי הכהנים שמעבירים את המזרק בזמן שחיטת הפסח, שמקדימים לקבל את המלא ואחר כך למסור את הריקן משום אין מעבירין על המצוות.

ביומא לג ע"א, שדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, כיון שנתקל קודם במזבח שהוא משוך כלפי מזרח, ואין מעבירין על המצוות

ביומא ע' ע"א, שאם רואה כהן גדול קורא בתורה אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, אומרת הגמרא שה"א שאינו רשאי משום שאין מעבירין על המצוות

במגילה דף ו' ע"ב לדעת רבי אליעזר ברבי שמעון קוראים את המגילה באדר ראשון משום שאין מעבירין על המצוות.

בזבחים נא ע"א לפי גרסת הגמרא שלנו, שיירי הדם של חטאות הפנימיות היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון: "ההוא דפגע ברישא". והתוספות ביומא לג ע"א ד"ה אין מעבירין הבינו שזה משום שאין מעבירין על המצוות.

לפי זה שייך הכלל של אין מעבירין על המצוות לשיטת רש"י רק כשנתקל במצוה הקלה שנמצאת לפניו, אבל לא כשמראש צריך לשקול איזו לקיים.

אם כן זה שלא כדברי שו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן יג (אלף פז)[4]:

שאלה ראובן היה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצות והתחנן לפני השר או ההגמון ולא אבה שמוע להניחו זולתי יום אחד בשנה איזה יום שיחפוץ. יורה המורה איזה יום מכל ימות השנה יבחר ראובן הנזכר ללכת לבית הכנסת:

תשובה הנה ראיתי אחד מחכמי דורנו בתשובה דבר זה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו ועל יסוד רעוע בנה יסודו. בתחלה כתב דעדיף יום הכפורים ואח"כ החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסומי נסא דבעינן עשרה ואין ראוי לסמוך על דבריו. אבל מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קי"ל דאין מעבירין על המצות ואין חולק בזה כלל הלכך המצוה הראשונה שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות וזה פשוט מאד אצלי. דוד בן שלמה ן' אבי זמרא:

הרי שהרדב"ז, מטעם של אין מעבירין על המצוות, כתב שצריך לצאת ביום הראשון שיכול (לכאורה היה אפשר לומר סברא אחרת שצריך לצאת ביום הראשון, משום שכל הימים הוא אנוס, אבל ביום הראשון שיש באפשרותו לצאת, הרי אינו אנוס. וצריך עיון מדוע לא הוזכרה סברא זו.).

ובשו"ת חכם צבי סי' קו הקשה על הרדב"ז, שאם לדעתו שייך בזה אין מעבירין על המצוות, אם כן הרי בגמ' מנחות, במוסף דהאידנא ותמיד למחר, הרי ודאי אין מעבירין על המצוות, ומה ספק הגמרא.

לכן לדעת החכם צבי, אין מעבירין על המצוות נאמר רק כששתיים שוות, אבל אם יש עדיפות לאחת צריך להקדים את החמורה. ולדעתו כתב שמובן הפסק של תרומת הדשן סי' לה, שמי שרואה את הלבנה באמצע השבוע, יש להמתין מלברך על הירח עד מוצאי שבת ולברך עליה כשהוא מבוסם.

אם כן נחלקו החכם צבי והרדב"ז אם צריך להקדים מה שאפשר להקדים או שצריך לחכות למצוה החמורה ולקיים אותה.

וכן דעת החיי אדם בכלל סח, שאין מעבירין על המצוות נאמר רק כשאין עדיפות לאחת על פני חברתה. כגון שיכול לקיים שניהם, ואז צריך להקדים מה שבא לפניו, או ששתיהן שוות. וז"ל:

דלא שייך דלא מעבירין אלא כשרוצה ב' מצות, כגון שרוצה להניח טלית ותפילין דבאיזה שיפגע תחלה צריך לעשות. אבל אם אין לו פנאי לקיים שניהם רק א', לא שייך בזה אין מעבירין, אלא אדרבה אזלינן אחר המצוה החמורה, כגון ציצית ותפילין, תפילין חמורה שהיא קדושה ביותר וגם חובת הגוף, וכן כל כיוצא בזה, או א' תדירה וא' אינה תדירה כל כך, יעשה התדיר, דקיימא לן תדיר עדיף (כ"כ תוס' ביומא שם להדיא). וכן אם א' עוברת ומצוה השניה אינה עוברת, יעשה העוברת (וכן מוכח בקדושין כ"ט ע"ב לפדות בנו ולעלות ברגל, רי"א יעלה כו' שזו מצוה עוברת, וחכ"א יפדה, שנא' [שמות ל"ד כ'] בכור בניך תפדה, וכ"כ רמב"ם בפי"א מהל' בכורים הל' ד', ואם כן דוקא התם דכתיב קרא, אבל בשאר מצות מודים חכמים, וכן כתב המ"א בסי' תרנ"ו). ואפילו יש לפניו מצוה דאורייתא לעשות היום, רק כשיעשנה היום לא יוכל למחר לעשות מצוה דאורייתא אחרת שהיא חמורה מזו, מצוה דלמחר עדיף.

לשיטתו כשיש סיבה להקדים מקדימים ולא חוששים לאין עוברים על המצות. וכגון בשאלת קדימת נר שבת לקידוש היום, השיקול הוא שנר שבת קודם משום שלום ביתו ולא משום שאין מעבירין על המצות (נשמת אדם) או בגמרא מגילה לגבי מקרא מגילה ועבודה, או מת מצוה ועבודה, בכל אלו לא נכנס השיקול של אין מעבירין. כי אין מעבירין שייך רק במקום שאין סיבה להעדיף. ג

וכל זה שלא כשיטת רש"י שסובר כנראה שאין מעבירין על המצוות נאמר גם כשאחת חמורה. ולפי מה שאמרנו צריך לומר לשיטתו שהמדובר כשהמצוה נמצאת לפניו ממש ולכן לא דומה לשאלת תדיר ומקודש, או לשאלת תפילין או ציצית.

(ואמנם דברי החיי אדם לא תואמים את דברי רש"י במסכת מועד קטן)

[1] סוף ההלכה בחיי אדם: "ודוקא בזמן מועט יום או יומים, בזה לא שייך שמא ימות. אבל באיזה ימים, צריך עיון, דאפשר דחיישינן שמא ימות. וכן כתב מ"א ריש סי' כ"ה ראיה מילקוט, דאפילו מליל שבת עד מוצאי שבת לא משהינן. ב) ולא שייך אין מעבירין, אלא במצוה שעוסק בה. אבל במצוה שאינו עוסק בה בגופו אלא אחרים עוסקים בה ואף על פי כן היא מצוה משום ברב עם כו', מותר להניח מצוה זו ולילך במקום אחר לראות, שהרי גם שם יעשה מצוה [כן הוא להדיא ביומא ע' דאמרינן הרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא לא מפני שאינו רשאי כו'. ופריך פשיטא, ומשני דה"א משום דר"ל אין מעבירין כו' ומאי מצוה ברוב עם כו' קמ"ל פרש"י כיון שהוא אינו עסוק בה] ג) אף על גב דשהויי מצוה לא משהינן כדאמר מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, דוקא כשיכול לעשות המצוה עכשיו כמו שיעשה לאחר זמן. אבל אם אינו יכול לעשות עכשיו כמו למחר דאם ימתין יעשה מן המובחר, מוטב שימתין יום או יומים כדי לעשות מן המובחר, כן כתב בש"ע סי' תכ"ו. אבל בס"ח כתב, דאם יכול לקיים תיכף, אף שאינו נאה כל כך, יקיים תיכף (ועיין בנ"א סימן א')".

[2] "ומ"מ אם אין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה, יקנה תפילין ולא מזוזה (ירושלמי סוף מגילה ובא"ח סי' ל"ח סי"ב), דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא."

[3] וכ"כ שו"ת חכם צבי סימן קו: "ועם האמור ניחא דהך דפ' כל התדיר שתיהן לפניו ואין כאן העברה על המצות והכי נינהו כל הראיות דמייתי ובההיא דפ' התכלת צריך להעביר על המצות כן הראיה שהביא ממוספין אין מעכבין את התמידין כו' אלמא כי הדדי נינהו אין להביאה כאן דדילמא בששתיהן לפניו תדיר עדיף אלא דהתם אהניא ליה הא דאין מעבירין על המצות למקודש לשוויי' כי תדיר".

[4] הובאה במשנה למלך הלכות מגילה פרק א' הלכה יא.