פר' אחרי מות - שעיר המשתלח
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בפרשתנו מצווה התורה על סדר עבודת יום הכיפורים במשכן, כפי שנעשה גם בזמן שבית המקדש היה קיים. שילוחו של השעיר המשתלח לעזאזל הינו חלק מרכזי בעבודה זו, בווידוי ובכפרה הבאה עימו.
"שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר: והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה" (רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ב).
עניינו של שעיר המשתלח הוא מכלל החוקים, דהיינו מהמצוות שאין טעמן מובן לנו ולעיתים עניינן אף נראה לנו קשה ומוזר. הרמב"ן עמד על כך, והוסיף שלא זו בלבד שאין אנו מבינים את הטעם של מצווה זו, אלא שאף יש בעבודת השעיר הנעשית בחוץ, במדבר, סתירה לציווי ולאזהרה שכל עבודתנו תהיה תמיד בבית המקדש ולא מחוצה לו:
"ומפני זה אמרו רבותינו ואת חקותי, דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כעניין שנאמר בעתיד את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (רמב"ן על ויקרא טז, ח).
אמנם הרמב"ן, בעקבותיו של האבן עזרא, נותן טעם עמוק למצווה זו. הוא מוסיף ואומר במפורש שהוא מגלה בכך סוד, אך לרובנו יותר ממה שטעם זה מגלה הרי הוא מכסה, גילוי של טפח וכיסוי של עשרה טפחים. אין ספק כי שילוח השעיר לעזאזל היא מן המצוות הנעלמות, ומי יוכל לבוא בסוד ה', אך אף על פי כן אין אנו פטורים לחפש ולמצוא לה טעם המובן אף לנו.
טוב במהות, רע בטעות
כל הורה ומחנך נתקל בילדים שמשתובבים ומשתוללים, ולעיתים אף עושים מעשים שאינם ראויים. כמובן שישנם ילדים שובבים יותר, שלעיתים קרובות מאד אנו נאלצים לעצור בעדם, להעיר להם ואולי אף להענישם על מעשיהם. ילד שכזה אמנם עושה מעשים רעים, אך האם יש להסיק מכך שהילד עצמו הוא רע? חס ושלום! גם אם הילד עושה מעשים רעים בשום פנים ואופן אין זה הופך אותו עצמו להיות רע.
אחת הטעויות הגדולות שהורים או מחנכים יכולים לעשות היא לכנות את הילד בתואר "רע". בכך גורמים הם לו לקבוע סטיגמה ותדמית שלילית על עצמו, ואין לך רעה גדולה מזו. מכאן ואילך הילד יחשוב כי באמת מוכרח הוא לעשות מעשים רעים, ואין הוא כלל מסוגל, עתה ובעתיד, להשתפר ולעשות טוב. אולם ילדים הם זכים וטהורים, אלא שילדים הם, נכשלו בשובבותם ועשו מה שעשו. לכן כשמוכיחים את הילד יש לומר לו: "עשית מעשה רע", כשהמסר בכך הוא כי אתה היית ונשארת ילד טוב, ומעשה שכזה אינו מתאים לך.
עניין זה גם נכון ביחס ובשייכות של כלל ישראל אל החטא. כאשר אדם מישראל נופל וחוטא, הוא מתלכלך בחטא זה. החטא מטמא, החטא מרחיק את האדם מריבונו של עולם. אכן, ייתכן כי אנשים מישראל, ולעיתים גם כלל ישראל, נכשלים וחוטאים. אך התורה מגלה לנו כי ישראל, ככלל וכפרט, הרי הוא טוב, וגם אם חלילה חטא הרבה עדיין לא נגע הדבר אל שורש נשמתו, אל פנימיותו. הנקודה הטהורה הפנימית שלנו לא נפגמה, עדיין נשארה בנו נקודת הטוב, היושר והטוהר. החטאים, רבים ככל שיהיו, לא שינו אותנו. אנו עצמנו לא הפכנו להיות רעים, אף אם עשינו מעשים רעים.
זהו עומק כוונת המדרש:
"אל גינת אגוז ירדתי - ר' עזריה אמר... מה אגוז זה אם נופל לתוך הטנופת, את נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא חוזר כתחילתו והוא יפה לאכילה, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה, בא יום הכפורים ומכפר עליהם, הדא הוא דכתיב: כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (שיר השירים רבה ו, כו).
ישראל נמשלו לאגוז. כפי שרק הקליפה החיצונית של האגוז מתלכלכת בטינופת, ואילו האגוז עצמו נשאר שלם ונקי, כך הוא גם מצבו של עם ישראל.
ואנכי לא אשכחך
בדרך זו נוכל לבאר את הדו-שיח הנפלא בין כלל ישראל וריבונו של עולם, כפי שמובא בגמרא:
"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני... אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם... אתה עזבתני ושכחתני... התשכח אשה עולה. אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: גם אלה תשכחנה ("אלה אלוהיך ישראל", שאמרו בחטא העגל, ישכח). אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה: ואנכי לא אשכחך ("אנכי ה'", שנאמר במעמד הר סיני, לא ישכח). והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב גם אלה תשכחנה? זה מעשה העגל. ואנכי לא אשכחך? זה מעשה סיני"(ברכות לב ע"ב).
הזיכרון לעומת השכחה שבמדרש מסמלים ומבטאים את העיקר מול הטפל, את האמת הפנימית אל מול מה שהוא אך ורק חיצוני. את העיקר אנו לא שוכחים, אלא רק את שקרה במקרה ולכן אינו חשוב כל כך. הדיאלוג שלפנינו נועד לבדוק ולברר מהו העיקר במעשיהם של ישראל. האם הוא המצוות והמעשים הטובים שכלל ישראל עושים, ובזה מגלים הם את מהותם של ישראל באמת, או שמא חלילה המצוות והמעשים הטובים היו רק במקרה, ודווקא החטאים הם המגלים לנו מי הם ישראל?
כאשר הקב"ה משיב ואומר לישראל כי את חטא העגל הוא שוכח ואת מעמד הר סיני הוא זוכר, הרי שמתגלה כי אצל ישראל המצוות והמעשים הטובים הם במהותם, ודווקא החטאים היו במקרה. יסוד זה מבאר המהר"ל בכמה מקומות, ובעיקר בספר 'נצח ישראל':
"אבל ה' יתברך ברא ישראל בלא חטא, כי הדבר שהוא מצד העלול (כלומר, חטאי האדם) יש הסרה כי יסיר לב האבן מעל לבם, מאחר שאין זה רק מצד העלול ולכך נקראו ישראל בני מעלי, כי מצד שנבראו מן העילה (הסיבה הראשונה - הקב"ה) הם בתכלית הטוב ואם הלכו אחר יצרם אין זה מצד עצמם רק הוא דבר מקרה" ('נצח ישראל' פרק יא).
לשוב לעצמנו
נשוב עתה לשעיר המשתלח. שילוחו של השעיר לעזאזל מבטא וממחיש לנו את הרעיון כי אנחנו מסוגלים להיפרד מהחטא ולהשליכו מעלינו. אמנם חטאנו, אך לא הפכנו בעצמנו לחטאים. אמנם עשינו מעשים רעים, אך לא נהפכנו בעצמנו להיות רעים.
כנסת ישראל היא קודש קודשים, ולא שייכת בה מציאות אמיתית ומוחלטת של חטא. החטאים הם דבר חיצוני שרק במקרה דבק בנו, שאינו שייך לנו באמת, ולכן אנחנו יכולים להשליכו רחוק מאיתנו. המקום האמיתי שלנו הוא במקדש, קודש הקודשים, ואילו החטאים רחוקים מאיתנו במדבר, ולא שייכים לנו ולא נוגעים בנו כלל.
אנו שולחים את השעיר לעזאזל, הרחק מאיתנו, וחוזרים לעצמנו: "נשמה שנתת בי טהורה היא"!
