פרשת מצורע- קדושת המקום-מטמוניות שבארץ ישראל
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור פרשיית נגעי הבתים, המופיעה בפרשתנו, מופלאה היא מאוד. לעומת צרעת הגוף, שנוהגת לכאורה בכל מקום, תלה הכתוב את צרעת הבית בישיבת ארץ ישראל: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא יד, לד). התורה אף מתארת צרעת זו כבשורה טובה: "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם"
רש"י במקום מפרש, על פי המדרש (ויקרא רבה יז, ו):
"בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".
לפי פירוש רש"י נראה כי צרעת זו כלל אינה מיוחדת במהותה לארץ ישראל, אלא שהמציאות היא שהאמוריים הטמינו את אוצרותיהם בקירות הבתים. יתר על כן, כל עניין הצרעת והרס הבית הינו שולי מאוד, לעומת עיקר הנושא, החסר מן הספר, שהוא מציאת אותן מטמוניות.
אולם, מדוע יש להתייחס לכך כבשורה טובה, להרוס את הבית על מנת למצוא מטמון? יטען הטוען: 'לא מדובשך ולא מעוקצך'! אם רצונו יתברך להמציא לבניו את אותן מטמוניות, כלום אין עצה אחרת מלפניו מאשר שבירת הבית והריסתו?
הזוהר הקדוש (ח"ג נ, ע"א) מעלה קושיא נוספת: אם כל העניין הינו מציאת המטמוניות, מדוע אסור להשתמש בעפר הבית ובאבניו? מדוע יש צורך לקחת עפר חדש ואבנים חדשות לאחר הרס הבית?
לכן מפרש הזוהר פירוש נפלא ומיוחד:
"אבל תא חזי, זכאין אינון ישראל דאינון מתדבקן ביה בקודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא רחים להו, דכתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר ה', ומגו רחימותא דיליה אעיל להו לארעא קדישא, לאשראה שכינתיה בינייהו, ולמהוי דיוריה עמהון, וישראל דישתכחון קדישין על כל בני עלמא... כנעניים פלחי לעבודה זרה אינהו, ומתדבקן כלהו כחדא ברוח מסאבא בעבודה זרה, והוו בניין בנין לפרצופיי הו (ס"א לטנופייהו) ולגעולייהו לסטר מסאבא לעבודה זרה, וכד שראן למבני, הוו אמרי מלה, וכיון דאתדכר בפומייהו, סליק עליה רוח מסאבא, כד אסתליק עבידתא, ברוח מסאבא אסתליק. כיון דעאלו ישראל לארעא, בעא קודשא בריך הוא לדכאה לון, ולקדשא לון ארעא, ולאפנאה אתר לשכינתא, דלא תשרי שכינתא גו מסאבא, ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין דאתעבידו במסאבו... בגין דיתעבר רוחא מסאבא ויתפני, ויתקדש השתא כמלקדמין, וישתכחו ישראל בקדושה, ובדיורא קדישא, למשרי בינייהו שכינתא" (שם).
על פי הזוהר, כשהיו הכנענים בונים בתיהם ועושים מעשיהם היו מכוונים לשם עבודה זרה, ואומרים עליהם דיבור שגרם להשראת רוח טומאה. מתוך אהבת ה' לבניו ורצונו לטהרם באופן מוחלט, דאג הבורא כי גם בתי מגורינו יהיו קדושים וטהורים. אמנם בחוץ לארץ יכולה הקדושה לבוא לידי ביטוי רק באדם עצמו, בנשמת אלוה שנטע הבורא בתוכו. אך בארץ ישראל שנתקדשה מכל הארצות, שבה שוכן הבורא יתברך וגוף הארץ הגשמי טהור הוא - צריכות הקדושה והטהרה לחול גם על מימד המקום, גם על הדומם, על העצים ועל האבנים. גם על ביתו של כל יחיד ויחיד.
מפורשים הדברים ברמב"ן (על ויקרא יג, מז):
"ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת ה' בבית ההוא. והנה אינו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה'... ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר ה' יתברך שוכן בתוכה..."
ה'שפת אמת' מסביר, במתיקות מופלאה, כי אין כל מחלוקת בין גישתם של הזוהר והרמב"ן לבין גישת רש"י והמדרש:
"אמנם ודאי גוף הענין נגעי בתים הוא פלא גדול והוא אות ומופת על קדושת בנ"י שמביאים קדושה וטהרה גם במקומות מושבותיהם... וזה בכלל ובכל מאודך שצריכין להביא לכל הנכסים הארת הקדושה. ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים. וזאת הבשורה הטובה שיוכלו לתקן כל המקומות ג"כ. והוא באמת מטמוניות..." ('שפת אמת' מצורע תרל"ט).
לפי ה'שפת אמת', הבשורה הטובה בדברי רש"י והמדרש, אותו המטמון שאנו מוצאים על ידי צרעת הבתים והרס הבית, לא מתייחס כלל לאוצר גשמי של כסף וזהב. נגעי הבתים מביאים לנו אוצר יקר חשוב ומופלא מכך - את קדושת המקום וטהרת הדומם. את האפשרות להכניס את הקדושה והטהרה אלינו פנימה, גם לתוך קירות בתינו. להיות עם קודש לא רק ברוח ובנשמה, אלא אף ובמיוחד בגוף, בחומר, בדומם ובמקום.
שנזכה להיות עם קדוש, לחיות חיים של קדושה במקום קדוש, ולהביא את הקדושה והטהרה אל בתינו פנימה.
