פרשת בראשית - אשר ברא אלוקים - לעשות!
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור מתוך מעשה בראשית עולה הפער האדיר בין גדולת הבורא ועצמת מ מעשיו, לבין קטנות ואפסות האדם.
הקב"ה בורא במאמרו עולם מופלא, את השמים וכל צבאם, את הרקיע ואת המאורות, את הארץ וכל הברואים למיניהם, ל"ֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ (ישעיהו מ, כח)
לעומתו האדם מתגלה במלוא עלבונו כנברא פאסיבי, "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), תלוי לחלוטין בבורא הנופח בו נשמת חיים. כאבק פורח וכחלום יעוף....
הסתכלות זו עלולה לגרום לייאוש ולחידלון: איזה ערך יש למעשינו? מהי המשמעות לפעולותינו הזמניות והמוגבלות מול גדלותו ונצחיותו של הבורא? האם נותר לנו מקום לפעול ולהשפיע בעולם?
טענה זו מפנה טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא:
"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין. אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד: (כל) "אמרת ה' צרופה" (תהלים יח, לא), (תנחומא פרשת תזריע פיסקה ה).
רבי עקיבא מלמדנו כי ישנו ערך נפלא למעשי האדם. הקב"ה הניח ְ את האדם בגן העדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), ורצונו יתברך שאנו נפעל ונשפיע בעולם. "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (שם, ג) - הקב"ה הותיר לנו בעולמו מרחבים רבים של עשייה, עבודה ומלאכה. ודאי שבכוח הבורא לברוא עולם מושלם, אך הוא בחר לברוא עולם משתלם, ועלינו מוטלת החובה להשלימו. הבורא משתף אותנו ביכולת ובזכות להיות כאלוהים ולפעול עם אל. מעשי אדם אכן נאים יותר, כיוון שבכוח האדם להשלים את מעשי הבורא ולהביא את העולם לתיקונו.
טענה שונה ביחס למעשי האדם מול הבורא טוענים הנוצרים. לשיטתם אמנם ישנו מרחב עשייה לאדם, מקום בו ניתן להשפיע וליצור, אולם ישנה הפרדה ברורה בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. הם מאמינים כי בכוח האדם אכן לפעול, לבנות ולתקן, אולם מעשה ארצי לעולם לאְ יוכל להתקשר לבורא ולקודש.
מול טענה זו מופיעה בסוף פרשתנו דמותו הפלאית של חנוך: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה, כד). "חנוך תופר מנעלין היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד קוב"ה ושכינתיה" (ילקוט ראובני בראשית ומדרש תלפיות ענף חנוך, בשם מדרש עשרה מאמרות). בא חנוך ומלמדנו כי אין כל הפרדה, הכל שייך לאלוקים. לא רק במעשים גדולים אנו משפיעים על העולם, לא רק במעשי המצוות אנו פועלים עם אל.
"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו)- לא בפרישה, בהינזרות או בהתבודדות, אלא במעשי החיים הפשוטים הקטנים והטבעיים. ההתנהגות היומיומית והשמחה בעצם החיים ובפרטים הקטנים גם היא עבודת הבורא. גם בה ניתן לייחד ייחודים, וגם בה אנו משלימים ומתקנים את העולם.
שנזכה להיות שותפים במעשי בראשית, לפעול עם אל, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", להשלים את מלאכתו, לדעת אותו בכל דרכינו, בכל תפירה ותפירה, בפשטות בטבעיות ובשמחה!
