פרשת שמות - כוחה של תפילה
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור אהבתי כי ישמע ה' קולי
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:
פסוקים אלו מסמנים את נקודת המפנה ואת ראשיתו של המהפך במצבם העגום של בני ישראל במצרים. מכאן ואילך מתחילה לעלות ולזרוח שימשה של הגאולה. כל זה מתרחש על פי הכתוב בזכות זעקתם ותפילתם של בני ישראל.
נקודה זו מודגשת גם בפרשת מקרא ביכורים, פרשה אותה אנו דורשים ומפרשים בכל שנה בליל הסדר ככתוב:
וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
כשנתבונן נבחין שכתוב "וישמע ה' את קולנו" לא נאמר כאן את תפילתנו, את בקשתנו או את תחנוננו, אלא אך ורק את "קולנו". הנצי"ב מוואלז'ין נדרש לכך בביאורו לפסוק בתהילים "אהבתי כי ישמע ה את קולי" וז"ל:
מי שאינו יכול לסדר תפלתו בלשון צח כמדבר לפני המלך. אבל מכל מקום כיון שצועק מנהמת הלב במרירות הקב"ה שומע תפלתו ועל זה כתיב אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני. פי' הקול לבד בלי הצעת דברים המה תחנוני. ובשעת יציאת מצרים כתיב וישמע תא קולנו. היינו הקול לבדו. וע"ז אמרו חז"ל בפ' חלק רחמנא לבא בעי. ובזה האופן שמבקש רחמים במרת לב אמרו תפלה בכל לשון ואי' בסוטה רפ"ז משום דרחמי הוא היינו המדבר במרת לב בעל הרחמים ית' שומע צרת נפשו. והרי זה כמו שבא לפני מלך בשר ודם שהדרך ארץ הוא לדבר בלשון המלך מ"מ מי שבא לצעוק רחמים מרת נפשו אין מלך של חסד מקפיד עליו ושומעו בכל לשון שהוא מדבר ונוח לפניו לפרש מרי שיחו. כך הקב"ה רב חסד אע"ג שאין דרך ארץ מלבקש מלפניו כי אם בלשון הקודש בלשון שהקב"ה מדבר כביכול את נביאיו. מ"מ מי שבא במרי שיחו ונוח לו לפרש בלשון חול הקב"ה שומעו בכל לשון ולא גרע מקול בעלמא.
למעשה, אף אנו לקראת סיום תפילת העמידה מבקשים "שמע קולנו". כביכול אנו אומרים לפני רבש"ע: יודעים אנו שאין תפילתנו ערוכה כראוי, אך די לנו אם רק תשמע את קולנו, ובטוחים אנו בך שאתה ברחמיך הרבים תתייחס לכך כתפילה ערוכה ומסודרת. לפיכך אנו מסיימים בא"י שומע תפילה.
פסק זמן להתבוננות
והנה יש לתמוה, מדוע התעוררו ישראל לזעוק דווקא ברגע זה של "וימת מלך מצרים", וכי דווקא עכשיו יש לצעוק?
רש"י נזקק למדרש בבואו לענות על שאלה זו:
וימת מלך מצרים - נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם
עוד ניתן להסביר את הדבר גם על פי פשוטו. מסתבר כי לרגע קט מותו של מלך מצרים נטע בליבם של ישראל תקווה שמעתה ואילך ישתפר מצבם. אך מהר מאד הבינו כי הייתה זו אשליה ותקוות שווא. רגע זה היה עבורם רגע של משבר גדול. ובעקבותיו ויאנחו ויזעקו.
אך באמת ניתן לפרש את הענין באופן מעמיק יותר. רעיון גדול טמון כאן. לעיתים אנשים נתונים בלחץ גדול ומתמשך. הם טרודים ומוטרפים עד כדי כך שאין להם אפילו את הזמן הקצר הנדרש לעצור ולהתבונן במצבם העגום. הם ממשיכים במרוץ המטורף ובמה שנראה בענייהם כהכרחי על מנת לשרוד. הם אינם נחים לרגע, לא מנוחת הגוף ובוודאי לא מנוחת הנפש, משום שנדמה להם שהם חייבים להספיק להשלים את המטלות הדחופות של הרגע. כך ממש היו בני ישראל עד האירוע המכונן של "וימת מלך מצרים". מטבע הדברים, כשמת מלך גדול ובוודאי שליט בסדר גודל של מלך מצרים הרי הכל נעצר. לכמה ימים פסקה העבודה. המירוץ המטורף, הלחץ המתמיד נעצר לכמה שעות. בפסק הזמן הקצר הזה התבוננו בני ישראל, ולראשונה עמדו על שפלות מצבם, ולאיזו דיוטא תחתונה דרדרו אותם משעבדיהם המצרים. רגע זה הוא גם הרגע הראשון שהם שואלים את עצמם "איך יוצאים מזה", וכמו ילד הזועק לאביו ברגע של מצוקה אף בני ישראל נהגו כן: ויאנחו ויזעקו ותעל שועתם".
לעצור את המרוץ המטורף
על פי המדרש אף רשעי הגוים ידעו סוד זה ואת הסכנה הטמונה מבחינתם אם יינתן לישראל פסק זמן להתבוננות. לפיכך צווה נבוכדנצאר את נבוזראדן שלא להניח לישראל הגולים מארצם אף רגע מנוחה, זאת מחשש שיעצרו ויזעקו לה'. רק בהגיעם לבבל עזבום לנפשם לשעה קלה, זהו שנאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" – שם, ורק שם ישבנו ובכינו. (מדרש רבה איכה ה')
המסילת ישרים רואה בכך משל למצבו הרוחני של האדם:
ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על
דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה): תכבד העבודה על - האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת - כן היא עצת היצר - הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה.
"חפצא" של תפילה
על כל פנים זעקתם של ישראל בנקודת השפל היא היא שהובילה ליציאתם לחירות ולהביאם עד לנקודת השיא. יש הטועים לחשוב כי מעלתה של תפילה תלויה בתוצאותיה, היינו במילוי בקשתנו ומשאלות לבנו. אך זו טעות. עיקר מעלת התפילה היא, ההזדמנות שלנו לעמוד מול הקב"ה לדבר ולשוחח עם רבש"ע, או אפילו אך ורק לבוא ולבכות לפניו כבן המתחטא לפני אביו. התפילה היא גם ההזדמנות להתבונן בעצמנו במעמדנו במצבנו הגשמי והרוחני והיחס שביניהם לקשר שלנו עם ריבונו של עולם. מה עשינו, מה אנו עושים, לאן פנינו מועדות, ומה נעשה עם כל המשאבים אותם אנו מבקשים מריבונו של עולם.
איש ההלכה הגר"ח מבריסק (בבואו ליישב רמב"ם מוקשה שבהלכות תפילה) הבחין בין שני סוגי כוונה: הכוונה האחת אשר באמת היא אך משנית בחשיבותה, מתייחסת להבנת המילים. כוונה זו אינה נדרשת תמיד. אך הכוונה העיקרית שהיא למעשה מהותה של התפילה, "החפצא של תפילה", היא התחושה של "עמידה לפני ה'". בלי כוונה זו, אין התפילה נחשבת כתפילה כלל וכלל. אדם שאינו חש כך, למעשה אינו מתפלל. עמידה לפני ה' היא היא התפילה!
כמה מוסר יש בהגדרה הלכתית זו!
הבה ונתפלל!
