פרשת וישב - את אחי אנכי מבקש
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור יוסף ואחיו
פרשתנו פותחת את השתלשלות האירועים הארוכה שנגמרת בירידת בני יעקב למצרים ובשעבוד הארוך. הגורם הראשוני לירידה למצרים, על פי הפרשה, הוא השנאה ששררה בין יוסף לבין אחיו, שהובילה למכירתו. על אף שידוע כי הדבר נגזר בנבואה עוד בימי אברהם, הגורם המובהק על פני השטח לירידה למצרים, היה שנאת האחים ליוסף.
על כך אומר בעל ה"שאילתות":
"אסור להם לבית שישראל לשנוא האחד את חברו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך וכן מצאנו שבגלל השנאה ששנאו האחים את יוסף דכתיב. וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (תחילת פרשת וישב -תרגום)
לדעת השאילתות, המסר המרכזי שרוצה התורה להעביר בסיפור האחים, הוא ההשלכות ההרסניות שעשויות להיות לשנאה. נוסף לכך, לדעת חז"ל גם גזירות הרומאים וסיפור "עשרת הרוגי מלכות" הן תוצר של חטא האחים במכירת יוסף.
לאור תיאור הפרשה, זועקת השאלה, כיצד ייתכן שאחים, יעלו על דעתם להרוג את אחיהם, בשר מבשרם, ימכרו אותו, ולאחר מכן, ישבו לאכול לחם בשאננות אכזרית. שאלה זו מתעצמת לאור תיאור ההשלכות החמורות של אותו חטא, ודורשת ביאור.
יחיד או יחד?
ניתן להסביר זאת בכך שהמקור לשנאה, אינו הקנאה החומרית ששררה בין האחים כלפי יוסף, אלא היא נעוצה בעניין מהותי יותר. המקור לאיבה ששררה בין יוסף לאחיו היה שאלת ההמשכיות. תהליך הבחירה שהתקיים עד ליעקב אבינו, כלל בכל דור, בן שנבחר והמשיך את הדרך, ובן שנדחה מפניו ולא זכה להמשיך את דרך אבותיו.
אחי יוסף, באופן טבעי, הניחו כי גם בדורם תהליך הבחירה עומד לחזור ולהישנות. כתונת הפסים שהעניק יעקב ליוסף, וחלומותיו של יוסף יצרו בקרב האחים את ההנחה כי יוסף שואף להיבחר ולהמשיך את יעקב, והם יידחו מפניו. איבתם של האחים כלפי יוסף, לא נבעה חלילה מרכושנות ומקנאה, אלא מצדיקותם, ולאור חששם כי באשמת יוסף, לא יזכו להמשיך את דרכם הרוחנית של האבות, ועל כן, מתוך הצורך הרוחני, והפחד מפני הדחייה, הם הניחו שיוסף הוא בבחינת "רודף" המאיים על חייהם הרוחניים.
אך לאחר מעשה, בניגוד למחשבת האחים, מתברר כי מדובר בטעות. בניגוד לדרך בחירת הממשיך עד לאותה תקופה, הרי שמעתה ואילך מימי יעקב והלאה ימשיכו אותו כל שנים עשר בניו. בעם ישראל יתקיימו במקביל שנים עשר שבטים, שלכל אחד תפקיד משלו בהמשכת דרך האבות. יוסף אינו רודף, וחלומותיו אינם מבטאים שאיפה שלטונית של יוסף על פני אחיו, אלא היבט טכני של יוסף כמפרנס ומחייה את אחיו בזמן הרעב.
יוסף, בחיפושו אחר אחיו, אומר לאיש שפגש "את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רעים", יוסף רוצה לחזור לאחיו, בגישה של אחווה ומתוך שאיפת אחדות, אך נענה כי אחיו "נסעו מזה", וכפי שמפרש רש"י: "הסיעו עצמם מן האחווה" כלומר שיוסף הפסיד את הזדמנותו להשלים עם אחיו, והם אינם מוכנים לשמוע עוד דברי שלום ואחווה. אילו יוסף היה פונה אל אחיו ברגע הנכון ואומר: "את אחי אנכי מבקש", לפני שבחרו "להסיע את עצמם" מהאחווה, ייתכן שהיה נמנע סבל עתידי גדול בירידה מצרימה ובעבדות.
"צדיקים" שאין הקב"ה סובל
איבה מעין זו שהייתה בין יוסף לאחיו, והשלכותיה החמורות, אינה נגמרת בימיו של יוסף, היא ממשיכה ומלווה את עם ישראל במשך כל הדורות, ולדאבוננו היא ממשיכה ואוחזת בעמינו גם בזמן הזה.
הנצי"ב מסביר כי גם חורבן בית שני שלפי התלמוד נבע מ"שנאת חינם", נחרב למעשה, מבעיה דומה:
" נתבאר בשירת האזינו על הפס' הצור תמים פעלו וכו' צדיק וישר הוא, דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חֻרבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ ". (הנצי"ב, הקדמה לספר בראשית)
לפי תיאורו, השנאה בעם ישראל בימי חורבן הבית השני, נבעה ממקורות רוחניים וקנאות דתית. המלחמה בין הפלגים השונים ביהדות, שתחילתה בין הצדוקים לפרושים ולבייתוסים, יצרה סחף מסוכן והרסני. הקנאות הדתית נהפכה למדרון חלקלק שהביאה בעקבותיה חשדנות, רדיפה ושנאה של כל מי שלא צעד בנתיב המדויק שנראה לעיניו של הקנאי הרודף. הנצי"ב מכנה אדם זה "צדיק שאינו ישר" כי הוא הולך בעקמימות ובדרך שאינו ישרה. "צדיקים" אלו הם שהביאו לדעת הנצי"ב לחורבן בית שני.
לדאבוננו ניתן לזהות אף בדורנו, מציאות מקבילה לאותה תמונה שמשרטט הנצי"ב. לעיתים אנו רואים כי דווקא אצל המדקדקים ביותר במצוות, ישנה קנאות פסולה וקיצונית, צדיקות עקומה, שעלולה חלילה להוביל לחורבן.
לאור זאת, עלינו לזכור תמיד כי בניגוד למחשבת האחים בתחילת הדרך, לבסוף היו בעם ישראל שבטים שונים, לכל אחד דגל שונה ואבן שונה בחושן, כל אחד עובד את ה' בדרכו, וכל אחד תורם את הפן האישי שלו, וביחד הם יוצרים עבודת ה' משותפת, גדולה יותר.
תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם
משמעות הדברים היא כי אחדות אינה כרוכה בהכרח באחידות. זוהי טעותם של השבטים בהניחם שבן אחד נבחר, והאחרים נדחים מפניו, טעות שהובילה לגלות מצרים. זוהי גם טעותם של הקיצוניים בימי הבית השני שהובילה לחורבן הבית ולגלות אדום.
הרב קוק בהתייחסו לדרשת חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנא' וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך", מבאר ביאור נפלא בהגדירו את המושג שלום ורוב שלום:
"יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום . ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו . ואדרבה, גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמתת החכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות ... דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק" (עולת ראייה, חלק א' עמ' של- שלא)
לפי דברי הרב קוק, מעבר לחשיבות שבהכלה של השונה, קיים גם ערך בשונות עצמה, והיא חשובה ועקרונית לקיומה של התורה ולהתפתחותה. לדעתו, במידה וכולם ינהגו באופן זהה, לא ניתן יהיה לקיים עולם, ורק המגוון הרחב שנוצר באופני עבודת ה' הוא שמאפשר את התקדמות התורה, ואת ריבוי השלום בעולם.
נאים הדברים וביותר נאים הדברים למי שאמרם!
ציפור, נהר וקדרה - מי מהם עושה השלום
בהמשך לדברי הרב קוק, ניתן לראות את דברי הגמרא במסכת ברכות:
"שלוש שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה- הרואה אחד מאלו בחלומו, יצפה לשלום" (ברכות נו:)
ניתן להסביר את דברי חז"ל, כי יש שלוש בחינות של שלום, בעלות הדרגה פנימית. שלום של "ציפור" הוא אמנם שלום אך אינו שלום אמיתי. זאת משום שהוא מבוסס על מרחב גדול ובלתי מוגבל, שלום שבו נמנעות מראש ההתנגשויות, כפי שציפורים עפות ואינן מתנגשות האחת בחברתה. בעצם, חיה ותן לחיות, אני הולך לדרכי ואתה הולך לדרכך ולפיכך אין בינינו מריבה אך אין אנו יוצרים שום דבר יחדיו. לעומתו, שלום של "נהר" הוא שלום מעולה יותר, זאת משום שנהר מורכב מטיפות מרובות של מים הנאספות וזורמות לכיוון אחד ויוצרות זרם אחיד, מבוסס על הסכמה רחבה וזרימה משותפת, אך עדיין זהו שלום שבו כל הדומים עושים אותו דבר, אין כאן הפריה הדדית. לעומת זאת, השלום השלישי והטוב ביותר, זהו שלום בחינת "קדרה". הוא השלום שכמו הקדרה עצמה מסוגל לגשר בין אש ומים, הנוגדים זה את זה, הוא השלום שמסוגל לקחת מרכיבים רבים ושונים הנאספים יחד לתוך הקדרה והופכים אותם יחד לתבשיל גדול המכיל את הטעמים השונים.
עלינו ללמוד ליישם את שהתקשו להבין אחי יוסף, לדעת תמיד כי אנו זקוקים ל"רב שלום בנייך", וליצור ביחד מערכת שבה כל אחד וכל גורם יתרום לרעהו על בסיס שונות ואחדות, ובכך נימנע מחורבן ומגלות. נמשיך כל העת לבקש את אחינו, ובכך בעז"ה נקבל יד מושטת לשלום ולגאולה.
