פרשת תולדות-הוא חופר חופר וחופר
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור הבארות של יצחק
בפרשתנו, התורה מאריכה ומספרת על יצחק, וסיפורי חפירת הבארות:
וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו . וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ . (בראשית כ"ו, י"ח- כ"א)
סיפור זה הינו הסיפור הארוך והמפורט ביותר המסופר לנו על מעשי יצחק, ועלינו להבין את פשר האריכות הגדולה בסיפור זה.
הרמב"ן, כחלק משיטתו ש"מעשה אבות סימן לבנים", מסביר כי סיפור שלוש הבארות, מסמל את שלושת בתי המקדש, ושכפי ששתי הבארות הראשונות נלקחו מיצחק, והבאר השלישית נשארה, כך שני הבתים הראשונים נחרבו והשלישי שייבנה בעז"ה יישאר ויעמוד לעד.
מעבר לאלמנט הסמלי שמעניק הרמב"ן לסיפור זה, ניתן גם ללמוד מסיפור זה לקח לחיינו היום-יומיים.
הבאר של החפץ חיים
הבארות הראשונות שחפר יצחק, הן בארות שכבר נחפרו ע"י אברהם ונסתמו ע"י פלשתים. לאחר מכן, יצחק חפר שתי בארות נוספות שאותם אנשי גרר דרשו לעצמם. על אף שפלשתים סתמו את הבארות הראשונות, ושרועי גרר תבעו לעצמם את הבארות שחפר יצחק, הוא סירב להתייאש. החפץ חיים אומר כי זהו המסר העיקרי של פרשייה זו:
ענין הבארות אשר חפר יצחק מלמדנו, שלעולם לא ירפה האדם את ידיו מלהמשיך את העסק אשר התחיל, אל יאוש ואל כשלון. אם יצחק אבינו חפר ולא מצא מים, חפר באר אחרת עד שמצא מים, ואם רבו עליה, חפר באר אחרת, וכ״כ המשיך במלאכת החפירה, עד שסו״ס חפר ומצא באר שלא רבו עלי׳ וקרא שמה רחובות. כן הדבר בכל הענינים החומריים והרוחניים, הן במסחר והן בלמוד התורה. ואם מי שהוא אינו מצליח בתחלה בלמודו, אל יעזוב את התורה, כי סוף הכבוד לבוא, ואם נכשל תחלה, אבל יעמוד על אמתתה לבסוף. (חפץ חיים על התורה, בראשית כ"ו, י"ט)
בחיינו אנו מרגישים פעמים רבות תחושה של ייאוש. כאשר לאחר מספר הצלחות שחווינו בחיינו, אנו נופלים ונכשלים, ולא מצליחים לשחזר את ההצלחה בקלות, אנו עשויים להרים ידיים ולהתייאש. סיפור זה של חפירת הבארות בא ללמדנו כי אין להתייאש, ועל אף כל הקשיים, בסוף נוכל תמיד להגיע ל"רחובות".
ניתן להסביר את הבחירה בבאר, כמשל להצלחה, משום שבאר היא אמצעי לדליית מים שכבר קיימים בבטן האדמה מלכתחילה, ולא שמולאו ע"י מילוי חיצוני. ואף הצלחותינו וכישלונותינו, תלויים בכוחות הטמונים בנו, ועל אף הקשיים שגורמים ועיכובים חיצוניים עלולים להעמיד בפנינו, עלינו להמשיך ולנסות להגיע אל ה"מים" האצורים בתוכנו.
גם בחירתם של חז"ל לדמות את התורה למים, מבטאת מסר זהה, לפיו התורה אינה דבר חיצוני אלא פנימי, וגלום בתוכנו, ועל אף הקשיים שעשויים להיות טמונים בכך, עלינו לעמול, לחפור, ולגלות אותה.
הבאר של הרק קוק
הרב קוק, במאמרו "להוסיף אומץ", מתייחס למשבר מסויים שעבר על התנועה הציונית, ובמיוחד לאכזבה קשה שחוו אנשי התורה שפעלו בקרבה ורצו בטובתה. הרק קוק בוחר אף הוא, לדמות את הקשיים שבדרך, לחציבת באר:
"כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים. ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: "הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר ". רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו . אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד, ביחוד אלה שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים ממקום זה והארץ צחיחת הצמא תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב ,אלה לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש ובחרף נפש ימשיכו את עבודתם "
בהתבסס על דברי הרב קוק, ניתן לומר כי גם לאחר החלטנו "לחצוב באר חדשה", לנסות שנית לאחר כישלון ולא להרים ידיים, חרף מה שקרה ל"בארות הקודמות" אותן ניסינו "לחצוב", לירידתן לטמיון של הצלחותינו הקודמות, גם בשלב זה עשויים להתעורר קשיים. אנו עשויים להשקיע מאמצים רבים, ולא לראות תוצאות, ולאור זאת להגיע למצב של ייאוש. הרב קוק אומר כי יש להיאזר באמונה גדולה, ולהמשיך ולנסות, על אף תחושת הייאוש הגדולה. הרב קוק ממשיך בדימוי כריית הבאר, ומתאר מצב שבו על אף שניתן להתחיל לראות ניצני הצלחה, אנו עדיין עשויים להתייאש:
"והנה אחרי שביעת די עמל והנה זרם מים פרץ והרי הוא עולה ושוטף, אבל המים דלוחים הם, מעורבים ברפש וחול, ולא יצלחו להרוות צימאון אדם ובהמה. אז שוב תתחלק המחנה העובדת לשנים. האחת אומרת: ראו נא הנה כל יגיעתנו בדי ריק , ומה בצע בעמלנו, אם אחרי עבודה כל כך מפרכת הגענו עד מעין נרפש אשר מימיו לא יצליחו לשתיה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון , אשר מרפיון ידיים פירש זה מכבר מעבודת הכריה והלך לו באשר מצא . ואמנם זה החלק של העם , בריא הגו וחסון הנשמה , הוא יאמר להם: "ראו אחים כמה מסוכנת היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה, בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום, הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הוא מחל להיות הולך וזורח , הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השוא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית הגלותו . מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים. בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכחות כבירים יותר , נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים ואז הכל יראו וינהרו"
לפי תיאור הרב קוק, ייתכן שלאחר הניסיונות והמאמצים, נזכה לתחילתה של הצלחה, ל"מים", אך התוצאה תהיה שונה ממשה שציפינו לה, ה"מים" יהיו "עכורים" ו"מלוכלכים" מצב זה עשוי אף הוא להוביל אותנו לייאוש, אך לפי דברי הרב, אל לנו להתייאש בנקודה זו, עלינו להמשיך ולהתאמץ עוד מעט, ובכך נזכה להגיע ל"מים החיים", ל"רחובות".
כי נפלתי קמתי
הנביא מיכה אומר:
"אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז ,ח)
אפשר להבין מדברי פסוק זה, כי למרות הנפילה, הדובר ממשיך ומצליח להתגבר. אך יש שדרשו את הפסוק, והסבירו כי הנפילה אינה רק מכשול שמקשה על ההתקדמות בדרך, אלא היא חלק מהתהליך, לדעתם, לנפילה יש יכולת ללמד את האדם כיצד להתמודד עם קשיים בדרך.
דברים דומים אומר ה"שם משמואל" בהתבססו על דברי חז"ל אודות היעדר האות "נ" המסמלת מפלה מהמזמור "אשרי יושבי ביתך", ובהסברם כי המילה "הנופלים" בפסוק " סוֹמֵךְ יְהוָה לְכָל הַנֹּפְלִים" עומדת במקומה:
"...אך אין נפילת ישראל בהחלט ח"ו, אלא נטמנה ומכוסה בה ישועה עתידה ביתר שאת...כיוון שהקימה איננה דבר נפרד מהנפילה, אלא שבנפילה עצמה טמונה ומכוסה בה הקימה.
וכמו שבכלל, כן בפרט, אשר בנפילת הפרט גם כן טמון בה עניין קימה, והמשכיל על דבר טוב יריח תכף בנפילה את הקימה העתידה. " (שם משמואל, נח, תרע"ד)
מדבריו ה"שם משמואל", עולה הסבר לתופעה הידועה והנפוצה, שאנשים כאשר הם מגיעים למקומות נמוכים ביותר, זוכים להתעוררות ולהתגלות, ומשם למפנה בחייהם ולהתעלות מתמדת. לפי הסברו ניתן לראות שהנפילה היא הדרך לתקומה, ובתוך הנפילה עצמה מצוי הבסיס להתרוממות.
שבע יפול צדיק וקם
גם רבי צדוק הכהן מלובלין, בפירושו "פרי צדיק" על פרשת ניצבים, מסביר את מהות העמידה לפני ה' המתוארת בראשית פרשת ניצבים, מיד לאחר הקללות המופיעות בפרשת "כי תבוא", באופן דומה:
"וכן הוא אומר אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי והוא שע"י הנפילה זה עצמו יהיה סיבה לקימה על דרך לשון חכמינו ז"ל ירידה שהיא צורך עליה, שעל ידי הירידה יכול להיות העלייה יותר וכן הוא אומר כי שבע ייפול צדיק וקם, שעל ידי הנפילה דייקא יהיה הקימה" (פרי צדיק, ניצבים א')
חציבת הבארות עשויה להערים קשיים רבים על כוריהן, ולייאש אותן. בדרכינו אנו עשויים להיתקל פעמים רבות בקשיים, אך אל לנו להתייאש לעולם, עלינו לשאוף לראות את ההצלחה העתידית המובטחת לנו אפילו מתוך הכישלון.
עלינו כבני תורה, ליישם את המסר הנלמד מפרשתנו הן בלימוד תורה הן במלחמת היצר והן בעבודת ה'. בלימוד התורה, כאשר אנו מתקשים בהבנת עומק דברי הגמרא הראשונים והאחרונים, אסור לנו להתייאש, אנו מוכרחים להתאמץ, להמשיך ולנסות, ולהבין שכפי שתינוק שאינו נופל, לא ילמד ממה להימנע כשהוא הולך בפעם הבאה, ובעצם, לא ידע ללכת, הנפילות והקשיים שלנו בלימוד מלמדים אותנו.
ה"פרי צדיק" בפרשת ניצבים, ממשיך:
"זהו שאמר הכתוב 'הפוך רשעים ואינם ובית צדיק יעמוד' כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם, אין להם תקומה וכו' אבל ישראל נופלים ועומדים וכו' כי האומות באשר לא נמצא בהם בפנימיות שום שורש בקדושה לכן על ידי דחיה מועטת נופלים ודוחו ולא יכלו קום. מה שאין כן בקדושת ישראל שבפנימיות שורשם המה דבקים בו יתברך וממילא על ידי זה גם חס ושלום בכל הנפילות והירידות שבעולם נשארו קיימים בקדושתם כמו שנאמר 'כי שבע ייפול צדיק וקם'. כי במספר שבע נכללו הנפילות ח"ו בכל הז' מדות ועם כל זה נשארו קיימים על ידי הנקודה שבקדושה שנמצא בכלל נפשות ישראל שנקראים צדיקים כמו שאמרו רבותינו ז"ל רשעים מלאים חרטות. ודייקא ע"י הנפילה והירידה שיארע להאדם נבנה ממנה הקיום והעמידה וכמו שדרשו רבותינו ז"ל נפלה לא תוסיף עוד, רק קום בתולת ישראל, מפני שישראל הם בנים למקום וכל מיני הירידות שיארע להאדם המה סיבות הקירוב והקדושה כאשר ייסר איש את בנו להחזירו למוטב" (פרי צדיק, ניצבים ג')
עלינו לעולם לא להתייאש, לא להרים ידים למרות הנפילות והקשיים הנערמים לפתחנו, אלא להמשיך לחפור ולחפור. גם אם סתמו לנו את הבארות, גם אם קשה לנו לחצוב, גם אם המים היוצאים נראים כעכורים, גם אם הגענו למים חיים ובסוף נלקחה לנו הבאר, אסור לנו להרים ידיים, ומובטח לנו כזרע ישראל, שבסוף נגיע ל"רחובות".
יהי רצון שנזכה בעז"ה, הן ברמה הכללית והן ברמה הפרטית, לגלות את הבאר שנובעת בנו, ולקבל בעוצמה את המים החיים.
