פרשת וירא - ושמרו את דרך ה'
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בפרשתנו, אנו נחשפים לשבחים לנימוקיו של הקב"ה לאהבתו את אברהם ולבחירתו בו:
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..." (בראשית פרק יח, יט)
הרמב"ם בהלכות דעות, מסביר את משמעות המושג "דרך ה'" המופיע בפסוק:
"... יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס, יכעס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן, ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם... ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו... שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה... הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו... ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה', והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. (רמב"ם הלכות דעות פרק א, הל' א-ז)
לפי דברי הרמב"ם, "דרך ה'" המאפיינת את אברהם, הינה הדרך ה"בינונית", היכולת להימנע מהגזמה בכל מידה, ולהעניק יחס נכון לכל ערך. לאור הסבר זה, עלינו להבין את חשיבותה הרבה של ההליכה ב"דרך ה'", שדבקותו של אברהם בדרך זו, מהווה נימוק מספיק לצם בחירתו של אברהם על ידי הקב"ה.
על מנת להבין את חשיבות עיקרון זה, ניתן לראות את סיפור הכנסת האורחים של לוט, המופיע אף הוא בפרשתנו:
" וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי: (בראשית, יט, ג-ח).
הרמב"ן, בהסברו לפסוקים אלו, מציין את טעותו של לוט:
"מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו" (רמב"ן, בראשית יט)
בדבריו, מצביע הרמב"ן על העיוות המוסרי החמור שבהצעתו של לוט לבני סדום. החלטתו של לוט להוציא את בנותיו, למען שלום האורחים, היא החלטה מעוותת שאינה הולמת את ההיגיון האנושי הבריא הבסיסי.
לעומת הכנסת האורחים של לוט, ניתן לראות את הכנסת האורחים של אברהם, המופיעה בראשית פרשתנו:
"ויֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (בראשית יח, א-ג)
חז"ל מספרים כי בזמן תיאור זה, ירד הקב"ה לבקר את אברהם בחוליו, ותוך כדי שיחתו עם הקב"ה, כשאברהם ראה את האורחים מרחוק, עצר את שיחתו, והתפנה מיד על מנת לקבל את האורחים בהידור.
ממעשיו של אברהם, על רקע מעשהו של לוט, אנו מבינים את ייחודיות דרכו. אברהם הבין כי מטרת המצוות היא הפיכת המקיים אותן לאדם טוב יותר. ולכן, על אף שהכיר בגדולת המעמד לו זכה בביקור הקב"ה, ידע כי קבלת האורחים גדולה ממנה, מאחר והיא הידמות ממשית לקב"ה במעשים. אברהם אבינו הבין שמטרתם הכללית של התורה והמצוות היא הפיכתנו לאנשים טובים יותר, ועל כן, ידע להעדיף מצווה אחת על פני השנייה, מתוך ראיית המכלול. לעומתו לוט, שלא הבין את מהות המצוות, קיים את מצוות הכנסת האורחים במנותק מהמערכת הכללית, והתקשה להבחין בכך שבקיצוניותו במצוות הכנסת האורחים, הוא מתעלם מערכים בסיסיים ועקרוניים הרבה יותר.
הבנתו של אברהם את דרך ה', הדרך הבינונית, הבנתו את החשיבות שביכולת להימנע מפעילות קיצונית בשם מצווה כלשהי, ולדעת כיצד לפעול בתוך מערכת ערכים, הינה הבנה חשובה ועקרונית, שבלעדיה עלולים להיווצר עיוותים חמורים, כפי שקרו ללוט, ובזכותה, זכה להיבחר ע"י הקב"ה.
הגמרא במסכת יומא מביאה מספר סיפורים, אודות אופן חלוקת התפקידים בין הכוהנים במקדש, הממחישים את העיוות שבהיעדר הליכה ב"דרך ה'":
" אין מוציאין (בזמן הפיס על עבודות המקדש) לא שליש (=אמה) ולא גודל (=אגודל) מפני הרמאים..." מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו... מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו... בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין... (יומא כב-כג)
מדברי הגמרא , אנו לומדים כיצד בעקבות קיצוניות בלתי מבחינה , ערך חשוב כמו הרצון לשרת את הקב"ה במקדש, גורם לאנשים לרצות לשקר ולרמות בפיס, ואף לסכן באופן פיזי את חבריהם, וכיצד הקפדה על חומרה של שימוש בכלים טהורים, משבשת את הרגש האבהי הטבעי הקיים באדם, לדאוג לשלום בניו.
מעשה בחפץ חיים שראה במקווה טובל שהתנגב במגבת של שכנו. אמר לו: יצאת יותר מלוכלך משנכנסת... אנו רואים אנשים היכולים לרמוס את חבריהם בגלל "כבוד המת" והם שוכחים את כבוד החיים, או אנשים שברצונם לשמר מנהג קטן מסוגלים לעשות רעש גדול והלבנת פנים וכדומה.
העיקרון של "דרך ה' מידה בינונית", הוא יסוד חשוב ועקרוני, שהוביל את האבות והנחה אותם בדרכם. הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית מתאר זאת:
"וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם... וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו – נתפייס באופן היותר ממה שבקשו ממנו, כמבואר במקומו ... ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן, שידע שבקש לעקרו לולי ה', מכל מקום דבר עמו דברים רכים. ..ונתפייס עמו מהר " (העמק דבר, הקדמה לספר בראשית)
על פי דבריו, ספר בראשית נקרא "ספר הישר" משום שהאבות, שסיפורם מופיע בו, ידעו כיצד ללכת בדרך ה', הדרך הישרה, ה"בינונית", ולדעת כיצד לשלב נכונה בין עבודת ה' מסורה לבין אהבת הבריות גדולה.
עיקרון השאיפה להליכה בדרך הבינונית, דרך ה', הינו עיקרון חשוב במיוחד אשר צריך להנחות כל בן תורה. על כל תלמיד לדעת מהו "דין" מהו "הידור" ומה בגדר "חומרה", ולדעת תמיד מתי עליו לוותר על "הידור" או על "חומרה" על מנת לשמור על כבוד הבריות. על כל אחד מאיתנו לשאוף באופן תמידי להתקרב לקב"ה, ובכך להשתדל להיות ישר וטוב, מתוך הבנת דרישותיו של ריבונו של עולם כחלק ממערכת מורכבת. על כל אחד לשאוף ללמוד מאברהם ולנסות ללכת בדרך ה'.
