פרשת בא: אמת ויציב וטוב ויפה
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור פרשתנו עוסקת כולה, מתחילתה ועד סופה, בסיפור "יציאת מצרים". הרמב"ן, בסוף הפרשה, וכך גם כתב הכוזרי, מציין כי יציאת מצרים הינה חלק יסודי ומהותי מאמונתנו ועליה היא מתבססת. אנו מקיימים מצוות רבות לזכר יציאת מצרים: שבת, חגים, תפילין וכו', ישנן אף שתי מצוות של זכירה ושל סיפור יציאת מצרים. את מצוות זכירת יציאת מצריים אנו מקיימים פעמיים ביום, בקריאת שמע, ואת מצוות סיפור "יציאת מצרים" לבנינו, אנו מקימים פעם אחת בשנה, בליל הסדר.
מצוות סיפור יציאת מצרים הינה אחת משתי המצוות ה"חינוכיות" שהן דאורייתא יחד עם מצוות לימוד תורה, "ולמדתם אותם את בניכם". ניתן להסביר כי הסיבה של ציווי התורה שכל אב מישראל ילמד את בנו תורה ויספר לו את סיפור יציאת מצרים, היא משום שהן משלימות אחת את השנייה בפעולתן החינוכית. מצוות לימוד התורה נועדה להרחיב את הידע של הבן ופונה אל שכלו. מצוות סיפור יציאת מצרים, נועדה לבסס תחושותיו ורגשותיו האמוניים של הבן, ופונה אל ליבו. החינוך האידיאלי משלב את העברת ה"ידע" יחד עם התעוררות הרגש והחוויה, ללא אחד מהם, החינוך אינו שלם.
מצוות התפילין, שאף היא זכר ליציאת מצרים מופיעה בסוף פרשתנו ועומדת בהתאם לתפיסה חינוכית זו. קיום מצוות התפילין בשלמותה מורכבת משני חלקים. תפילין של יד המונחות מול הלב, מייצגות את התחושה ואת הרגש. תפילין של ראש, המונחות כנגד המוח, מייצגות את הפעילות השכלית של ידע ומחשבה. חז"ל אוסרים לדבר בין הנחת התפילין של יד, לאלו של הראש. ניתן להבין זאת לאור דברינו, מאחר וגם השכל וגם הרגש הם, למעשה, מהות חינוכית אחת, לא ניתן, ואף אסור, להפריד בין שני החלקים. אין משמעות לידע ללא חיבור "תחושתי" ולא לתחושה ללא ידע.
על אף החשיבות הרבה בשילוב בין שני תחומים אלה, חשוב לזכור, כי לא כל בני האדם שווים זה לזה. יש שאצלם הצד השכלי מהותי יותר, ולעומתם, כאלה שעבורם הצד הרגשי חשוב יותר. השלמת חינוכו של כל אחד מהם, תלויה בשילוב הנכון בין שני התחומים. על המחנך לדעת היטב מהו המינון הנכון עבור תלמידיו, כך שכל אחד מהם ילמד.
מסופר על חנוכת בית מדרש גדול של שושלת רוז'ין, שכשבאו שני אחים מהנהגת החסידות לראות את בית המדרש ואת גודלו, התעניין אחד ושאל: "כיצד ניתן להאיר בית מדרש גדול כל כך?", והאחר שאל: "כיצד ניתן לחמם בית מדרש גדול כל כך?". ניתן לראות את ההבדל הסמלי שבין האור לבין החום, שבלעדי שניהם אין בית מדרש יכול לתפקד, אך ישנם השמים ליבם לתאורה וישנם הזקוקים יותר לחימום, כמייצג את ההבדל שבין הצורך החינוכי בפנייה אל האינטלקט לבין הצורך החינוכי הקיים בהתעוררות אמוציונאלית. חשוב לדעת לשלב בין היסודות כך שיתמלא צורכו של כל תלמיד בבית המדרש, עפ"י דרכו המיוחדת.
שני מרכיבים אלו של חינוך מוזכרים ב"קריאת שמע", שבה אנו מזכירים את סיפור יציאת מצרים ואף את המצווה ללמד את בנינו תורה. מיד לאחר "קריאת שמע" של שחרית, אנו אומרים "אמת ויציב", קטע המתאר את יחסינו לדברי הקב"ה. בקטע, ישנם תיאורים משני סוגים, "אמת", "יציב", "נכון", וכו' תיאורים אלו הם עובדתיים ושכליים. לאחר מכן אנו אומרים: "יפה", "נחמד", "אהוב" וכו' שהם תיאורים של תחושות ורגשות. מייד לאחר קריאת שמע אנו ממחישים את החיבור של שני ההיבטים, ואת הנחיצות של כל אחד מהם לתמונה השלמה של האדם המאמין.
על המחנך מוטל אתגר גדול. מציאת דרך החינוך המאוזנת והנכונה לכל תלמיד אינה פשוטה. את חשיבות מציאת הדרך הנכונה, ניתן לראות בפירושיהם של בעל ההגדה של פסח ושל רש"י בפרשתנו על התיאור החוזר על עצמו ארבע פעמים בתורה, של האופן שבו יש לספר לבן על יציאת מצרים. הפירוש אותו מציעים רש"י ובעל ההגדה הוא שבכל חזרה של התורה על סיפור יציאת מצרים לבן, מדובר בדרך חינוך שונה לאחד מארבעה בנים שונים זה מזה, אחד רשע, אחד חכם, אחד תם ואחד אינו יודע לשאול. כל אחד מהבנים השונים, צריך את התשובה המדויקת לו, שאם לא כן, לא יפנים את התשובה שקיבל, ואביו ייכשל בחינוכו.
על האב המחנך למצוא לכל אחד מבניו את המינון הנכון לו ואת השילוב האידיאלי עבורו בין לימוד ה"שכל" לבין הפנייה אל "הרגש".
ה"שפת אמת" על ההגדה של פסח, מסביר כי תיאור ארבעת הבנים, הוא הסבר של סוגים שונים של שאלות אמוניות שנשאלות ע"י כל אחד מאיתנו. החכם שבנו, שואל אותנו שאלות אמוניות של שכל וידע, הרשע שבנו מסרב לקבל את המוסכמות ושואל שאלות קנטרניות, התם שבתוכנו מחפש את מה טוב לאינטרסים שלנו, וזה שאינו יודע לשאול מוביל אותנו לבטא אדישות וחוסר רצון לשמוע. עלינו לדעת להתמודד מול כל אחת מארבע סוגי השאלה שמועלות ע"י ארבעת הבנים שבתוכנו. לכל אחת מהן אנו אמורים לענות באופן שראוי ונכון לה. מכולנו, למעשה, מצופה לדעת כיצד "לחנך" ולשלב באופן הנכון בין היסוד השכלי לזה הרגשי ולדעת לענות תשובה נכונה ומתאימה לשאלה שנשאלה לפי אופי השואל.
בישיבה, מעבר לכך שיש לדעת לתת יחס אישי לכל תלמיד לפי צרכיו, יש לספק ,ברמת הכלל, את כל התחומים. יש ללמד הן עיון והלכה, והן אמונה ומחשבה, כך שיינתן מענה לכל תלמיד על ידי סוגי הלימוד השונים שעונים לכל אחד מהצרכים. על ישיבה לדעת היטב כיצד לשלב בין מוח ולב, בין שכל ורגש, בין אמונה וידיעה, בין חוויה ולימוד, בין אמוציות ואינטלקט, ובכך לאפשר חינוך שלם לכל תלמידיה.
יהי רצון שנדע כולנו לתת את המענה לכל הצרכים שלנו, הרגשיים והשכליים, כך שבית המדרש יאיר לנו מאור הידע, ויחמם אותנו ואת ליבנו, וכך גם לימודינו יהיו גם אמיתיים ויציבים, וגם טובים ויפים.
